נתחיל מדברים ברורים, שכמעט אין צורך להגיד: חמאס הוא ארגון רצחני, שביצע זוועות מתועבות והוא אחראי למותם של אלפי חפים מפשע ישראלים ב-7 באוקטובר ואחריו. נראה שהדבר ברור לכל ישראלי ולכל בר דעת באופן כללי, מי שיצא לטבוח באנשים וחטף אותם אחראי בהכרח למותם. כנראה שלא אצביע לו בבחירות הבאות.
מכיוון שזו אמירה ברורה כל כך, עולה השאלה מדוע עם פרסום הידיעה על מותם של 4 חטופים בשבי החמאס: נדב פופלוול, חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר בנסיבות לא ידועות, היה דחוף לעיתונאי עמית סגל לפרסם בערוץ הטלגרם שלו היא שרק חמאס אחראי למותם של החטופים, ושל החיילים.
בקורס מפקדים בצה"ל דקלמו לנו קלישאה שאחריות היא מא' ועד ת', ואינה ניתנת לחלוקה. כלומר: מפקד נושא באחריות מלאה לכל דבר שקורה תחתיו, אינו יכול להעביר או להאציל חלקים ממנה, וגם אם האציל חלק מתפקידיו הוא עדיין נושא באחריות מלאה.
ליצחק רבין, למשל, זה היה ברור מאוד. אחרי כישלון המבצע לחילוץ נחשון וקסמן, הוא התייצב מול המצלמות והודיע שהוא אחראי למותו של וקסמן, למרות שהכישלון היה תוצאה של תכנון וביצוע לקוי של הדרגים הטקטיים. לרבין היה ברור מי אחראי, והוא לא היה צריך לחכות לוועדת חקירה.
אבל מבחינת ממשלת ישראל ועוזריה, הקלישאה עברה היפוך: היחיד שאשם הוא חמאס, היחיד שאחראי הוא חמאס. יש בזה, כמובן, אמת, אבל התפקיד של הגישה הזאת הוא לפרק לחלוטין את תפיסת האחריות. המטרה היא להמשיך להחזיק בכוח השלטוני, מבלי לקבל אחריות על שום דבר.
הפניית העין לחמאס מנסה להסיט את העין מהאפשרויות שעמדו ועומדות בפני ממשלת ישראל כדי להוביל למציאות אחרת, ומהשאלות שעלינו לשאול ולאתגר בהם את השלטון: האם המדיניות שלנו חיזקה והובילה את חמאס? האם הייתה אפשרות להחזיר את החטופים? האם הלחץ הצבאי מחזיר אותם? האם המלחמה ממלאת את מטרותיה? שאלות קשות שמה שנדרש כדי לענות עליהם הוא הכרה באחריות שלנו, גם כאשר מולנו נמצא אויב אכזרי.
אבל אנחנו מכירים את הריקוד הזה. תמיד יש מישהו אחר שכובל את ידיו של השלטון ומונע ממנו לעשות את מה שצריך. השמאל, העולם, מערכת המשפט, סורוס, או הפקידות – הכל, חוץ ממי שנמצא על ההגה.
חמאס הוא ארגון רצחני ומעשיו נוראיים. מול זה, מה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות זה לעסוק בשאלה כיצד אנחנו יכולים להשפיע על המציאות: להציל חיים של חטופים ושל חיילים, לכבות את האש בצפון, להבטיח את בטחוננו ולבנות עתיד.
זו האחריות של המנהיגים שלנו, ובמקום להכיר בה, הם עסוקים במירוק מצפונם ובמשחקי האשמות. זה אולי טוב להסברה, זה גרוע מאוד לבניית חברה.
