fbpx

תחנה אחרונה | לילך וולך

0

מסע עצוב־מוזר אל תוככי ההיסטוריה, שעוד רגע תקרוס אל תוך עצמה: התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, שכבר הספיקה להתיישן, ועוד רגע לא תהיה כלל

שלוש ילדות שצריכות להיות בבית ספר מסתובבות לבד בתחנה המרכזית החדשה־כבר־ישנה של תל אביב. הן ידידותיות, מדי. אני רוצה לומר להן "אל תדברו עם זרים", אבל אני בעצמי זרה. הן מתנהלות כאילו הן הדיילות, הקונסיירז' של קומה שבע בתחנה המרכזית.

הן שואלות אותי בעליצות "מה את מחפשת?", אין לי כוח לעצמי, אז אני לא עונה דברים כמו "מה שכולם" או "משהו לחיות בשבילו", אלא "כלום, חמודות". והן מחייכות, החמודות. זו לא הפעם הראשונה שהן כאן במקום בבית הספר. מה הן מספרות להורים שלהן? מה שואלים אותן ההורים?

התחנה המרכזית החדשה היא המקום הסגור האחרון מסוגו שמעשנים בו בלי להתבלבל. מעשנים בחנויות, מעשנים בשולחנות המעטים שפזורים, מעשנים בפרוזדורים הצדדיים החשוכים עם כל החנויות שעומדות נטושות כבר שנים. אין צורך לשאול על זה, התשובה מגולמת בעצם המקום, זו התחנה המרכזית אז מה זה כבר משנה? אלו ימי פומפיי האחרונים. כשההבדל הוא ששוכני התחנה ידעו כל הזמן שהם יושבים על הר געש פעיל.

שולי הקומות הגבוהות של התחנה המרכזית רועדים כל כמה רגעים, מי שקבוע כבר לא מרגיש. זה סימבולי באופן מגוחך, אני מתרעמת על הישירות של הדימוי הזה, וממילא הוורטיגו שרעידת הקרקע מייצרת מבריח אותי בחזרה אל המרכז היציב יותר. החלקים הפנימיים של התחנה המרכזית מזכירים משהו שבין קזינו ובין הדימוי של מאדים ב"זיכרון גורלי". כך או כך, התחושה של נשימת אוויר מזגנים כבד והאין־אור גורמים לזה שהזמן, כמו בקזינו, מתעוות ונמרח ואי אפשר לדעת מה השעה ואיזו עונה בחוץ.

מקומות, כמו בני אדם, מספרים לך מי הם מיד בהתחלה, ואז רק נשאר לך להבין שאת לא תהיי מי שישנה אותם. התחנה המרכזית החדשה נולדה בחטא, ונשאה איתה חוב קארמתי אל שנות הנעורים שלה.

כשאני הייתי בצבא – גם כן כמתברר, אירוע שנשא עימו רמז לחוב קארמתי משנות הנעורים –  ניסיתי בכל כוחי לקחת עליי את החלק שלי בהפרחת התחנה המרכזית החדשה. הייתי פוקדת את המקום פעמיים בשבוע, יוצאת וחוזרת מהבסיס המרוחק. בימי ראשון הייתי מגוהצת ומתוחת שיער ועצבים. בימי שישי הייתי טרוטה מחוסר שינה ובמאניה של קניות דיסקים, תכשיטי סידקית כעורים ובגדים סינתטיים. ובכל זאת נפלה התחנה המרכזית. אני לא יודעת אם שמעתי או המצאתי את הפתגם הרוסי "מחתולה לא יוצא קוויאר". ומהתחנה המרכזית לא יצא מרכז הקניות הגדול "קניון תל אביב".

בקומה הגבוהה ביותר יש מפגן של גרפיטי ואומנות רחוב: חייזרים ורוחות וחתולים. ומכונת משקאות שנמצאת בכלוב ממוגן. גרפיטי אחד זועק: "יש קבוצת אנורקסיות צעירות שאוהבות סקס". זו תפאורה לסדרת דיסטופיה שאין לי כוחות לצפות בה, ואני הולכת משם.

חלק מהחנויות הנטושות הוסבו לגלריות לאומנות. אינני רוצה לדבר סרה באומנות ישראלית, אבל האומנות בתחנה המרכזית היא מטונימיה לאימה וליתמות שעולות מהתחנה עצמה. אם, למשל, התגעגעתם לאפקט המשתק שהיה למוזיאון השעווה במגדל שלום, תוכלו לסור ולהסתובב במסדרונות החשוכים והמפותלים של אזור האומנים בתחנה המרכזית. אין זה כדי לומר משהו על האיכות של האומנות, רק על איך שהתחנה, בכוחה המיתי, אוחזת ביושביה ומפעפעת את ישותה לתוכם.

רבות מהחנויות עומדות ריקות ומחכות להשכרה, התקרבתי אל העיתונים המצהיבים שמצפים את חלונות הראווה של אחת החנויות. העיתונים היו מ־2009. זו דרמה שכל כך משאילה את עצמה, זה איכשהו מרגיז. אני לא רוצה להיות מרקסיסטית מדי לגבי זה, אבל הפשע המתקרא "תל אביב" – שממשיך לקיים את עצמו על ידי כך שאל הערפדית הזקנה תמיד יגיע דם טרי של יוצאי ראשל"צ וחולון בני 20 – הוא זה שנעל את התחנה על יושביה וקרא בעליצות "see you wouldn't wanna to be you". עשרה דוקומנטריסטים שונים צריכים לעשות (אם עדיין לא עושים), ממש עכשיו, את הסרט שלהם על התחנה המרכזית החדשה הישנה.

החלקים שוקקי החיים בתחנה שייכים למהגרים. במרכז הקומה הרביעית יש חנויות של מוצרי מזון שמיובאים מתאילנד ומהפיליפינים. אם עולים קצת, אל אחת הסמטאות התמוהות של התחנה, עוברים בבתי מזון קטנים שמוכרים תבשילים ומאפים מתוקים ומלוחים, מסתוריים במידה שווה.

אני מצביעה על מגשון אלומיניום של מאפים. "דיס איז נוט פור יזראלי", אומרת בנחישות המוכרת התאילנדית. יס, אני מתעקשת, איטס אוקיי. "נוט, נוט פור יזראלי, יזראלי קאנט איט". אני תוהה רגע לגבי זה, ואז מבינה. פורק איז אוקיי, איז אוקיי פורק. למה גם אני מכפילה את הדיבור, לא יודעת לומר, אבל משהו בי מוכרח להיות מראה לאישה הזו, שמשום מה מסרבת להרוויח עליי כסף.

היא משתכנעת בקושי שפורק איז אוקיי בשבילי. המאפים טעימים, איתם אני שותה איזה שיקוי ג'לטיני של מיץ ליצ'י וזרעי צ'יה, וזה מחריד ונהדר.

הטרגדיה של התחנה המרכזית היא שהיא אסון בהיותה ותהיה אסון בחסרונה. זה אולי כמו לגדול במשפחה לא טובה; זה רע אבל זה שלך, ועל שלך קשה לוותר גם כשברור שרע. התחנה רעה, אבל היא של המוכרים בחנויות, ושל הקבועים; של המעשנים בשולחנות הפלסטיק ששותים קפה בחד פעמי ומשחקים שש־בש; של מוכרי הטקסטיל המבוגרים והכבויים באזור השממה של התחנה; של בעלי החנויות טעוני החשמל באזורים השוקקים הקרובים לשערים של התחנה; של המסטולים העליזים שמוכרים פרפנליה של תרבות־נגד – מבאנגים ועד לונגי; של התאילנדיות והפיליפיניות צרובות המסחר שמשמרות חתיכה מהבית עבור הקהילות שלהן. בלעדי התחנה לא ברור מה יהיה עליהם.

בינתיים גזר דין המוות על התחנה הפך לאותו רגע לוקה־באמינות־בדרך־כלל בדרמת בית משפט, שבו מתקבל הערעור, והנאשם מליט את ראשו בידיו בחוסר אמון. העתיד המיידי מושהה, אבל לא הקריסה של הפיל האדום הזה, שנופח את הגזים הרעילים שלו.

כל כך הרבה כבר נלקח מאיתנו כתושבי עיר, מה זה עוד תחנה מרכזית שיושבת על 44 דונם? האדישות הכללית היא משבר האמון בגופים השלטוניים, והרפיסות האישית היא חוסר האמון בקהילתיות. אני לא יודעת אם אגיע שוב אל התחנה המרכזית החדשה אם לא אהיה ממש חייבת. אני מנסה להתעלם ממנה.

לא פשוט לנער את קורי הייאוש שדבקים בך גם בצאתך מתוכה, אפילו האוויר ספוג הפיח והזיהום הוא בבחינת הקלה. תמח"ת. זה באמת השם הכי חנוך לוויני שאפשר היה לתת לבניין.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook