fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

על פיצולים וחיבורים // הטור של נילי רייכמן

אין כמו הפיצול בין מוקדי ההתרחשות בבית המשפט ובבית הנשיא, כדי לבטא את הגדרת הזהות הישראלית החדשה: כן ביבי, לא ביבי

0

הייצוג המוחלט של הפחד להחמיץ ושל חוסר היכולת האנושית להכיל, בו בזמן, דיסוננס מוחלט כל כך, הופיע בחיינו לראשונה במוצאי שבת, 2 במארס 2002. מסך ערוץ 2 ז"ל פוצל: בצד אחד משחק כדורגל של מכבי חיפה נגד מכבי קריית גת, בצד השני פיגוע טרור בשכונת בית ישראל בירושלים, שבו נרצחו עשרה ישראלים. 12 הדקות של המסך המפוצל הגדירו את הסתגלנות הישראלית למצב חיים בלתי סביר ואת קהות החושים הציבורית למציאות בלתי נסבלת. בעת כתיבת שורות אלה, אנו בעיצומו של יום ובו מסך מפוצל אחר, ממושך יותר, אחר לגמרי. בצד אחד, דיונים יומיומיים במשפטו הפלילי של ראש ממשלת ישראל. בצד השני, מצעד הסיעות לבית הנשיא בשבוע שעבר והניסיונות, סוף־סוף ולאחר מערכת בחירות רביעית בשנתיים, לצאת מהמשבר הפוליטי החריף והמתמשך שבו ישראל מצויה ולהקים ממשלה יציבה ומתפקדת.

אין כמו הפיצול הטכני בין מוקדי ההתרחשות כדי לבטא את הגדרת הזהות הישראלית החדשה: כן ביבי, לא ביבי. את המיצוב הזה מקפיד בנימין נתניהו לתחזק ב־30 השנים האחרונות, שבהן נוכחותו ממלאת את חיינו הציבוריים כמעט עד להתפקע. כי נתניהו, כמו נתניהו, נבנה מקונפליקטים, ממתקפות וממגננות שמלכדות סביבו את הבייס המיתולוגי, ומקיימות את סם החיים החשוב ביותר בראייתו – זמן מסך.

כך גם תוכנן והונדס בקפידה הפרומו ששודר ב־24 במאי 2020, עם פתיחת משפטו של נתניהו: בדרך אל צריבת התודעה הציבורית ורגע לפני שהתיישב על ספסל הנאשמים, נתניהו התייצב על פודיום המאשים. כשלהקת שרי וח"כי הליכוד, תומכיו חסומי הפה, מאחוריו; וכשסמל המדינה מתבייש תחתיו, נתניהו הפך את המשפט הפרטי שלו לכתב אישום כנגד הימין הישראלי כולו.

הפרשנים נוטים להסכים שמשפט נתניהו מגולם בדעת הקהל הציבורית. מי שבעדו בעדו, מי שנגדו נגדו. אבל עכשיו המצב שונה. את תוצאות הבחירות לכנסת ה־24 הכריעו חצי מיליון ישראלים: 200 אלף שתמכו בתקווה חדשה ו־300 אלף מבוחרי הליכוד שבחרו להישאר בבית. חוכמת ההמונים הישראלית העבירה לנבחרי הציבור מסר ברור: תתחברו, על אפכם וחמתכם. אין דרך אחרת להקים ממשלה.

נשיא המדינה ראובן ריבלין קרא לנבחרי הציבור להשכיל "לשמוע את העם בישראל, את תביעתו לחיבורים לא שגרתיים, לשיתופי פעולה חוצי מגזרים, לעבודה עניינית ומסורה למען אזרחי ישראל כולם". אמר ומיד חטף. אבל הפעם אי אפשר לומר שהדברים לא היו ברורים מראש. כל ראשי המפלגות הבהירו חד־משמעית לאן פניהם ביום שאחרי; למעט יו"ר ימינה נפתלי בנט, שהקפיד לטפח את העמימות, ויו"ר רע"ם מנסור עבאס, שמעטים האמינו שיחצה את רף אחוז החסימה ויהפוך ללשון מאזניים. והציבור בחר. זה כבר לא רק לא ביבי, זה רק ביבי לא. לא יכול, שוב, להקים ממשלה.

הראשון לזהות היה כרגיל נתניהו. גם אם המילים שנשא היו דומות לאלה שנישאו בסיבובים הקודמים, פניו לימדו שגם הוא מבין את גודל הבעיה. הפילוג קפץ על המפלגים, הקיטוב על המקטבים. הנה־נה־נה על המננים. רגע לפני שרף הרעל הפנימי המבעבע בנו הופך את כור ההיתוך הישראלי לכור גרעיני, ומערכון מלחמת האחים של 'ארץ נהדרת' גולש (חלילה) מן המסך לחיים עצמם, הציבור בחר בחיבור. אולי לא סביר במונחי הפוליטיקה הישראלית, אולי רק באופן זמני ועל אף שרק 20% מהציבור מרוצים מתוצאות הבחירות ו־80% מניחים שהסבב החמישי כבר ממש מעבר לפינה (סקר חדשות 13, סוף מארס). עכשיו תורם של ראשי המפלגות להכריע.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook