מרץ 2022, רוסיה מגבירה את ההתקפות ומאיימת להפוך את ערי אוקראינה לעיי חורבות. בעוד ברקע מוטלות סנקציות עולמיות חסרות תקדים, נראה ששעת השין למלחמת העולם – האמיתית או המדומה, הצבאית או הכלכלית – כבר כאן.
"הדבר הראשון ששמור בזיכרוני שלי? ציפייה לפוגרום בקייב", אומרת גולדה מאיר, האישה היחידה שכיהנה בראשות ממשלת ישראל וילידת העיר קייב. "אין פלא שיש עצבות, ויש עצבות. בתקופה הזאת אנחנו צריכים להיות מוכנים לשני דברים: ראשית, להתכונן היטב למלחמה, אם היא תפרוץ, ואין איש יכול עוד להבטיח שהיא לא תפרוץ. עם זה, יש לעשות כל מאמץ אפשרי – לא מעבר לגבול – אבל כל מאמץ שאפשר כדי להגיע לשלום או לכל הפחות להסדר חלקי שאולי, ואני אומרת אולי, יפתח דרך לשלום".
ומה יהיה במלחמה?
"לא מתוך מידע צבאי, כי אם אולי על בסיס האמונה שאין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים לנצח. לחיות ולנצח זה אותו הדבר. כשמישהו מהחברים על יד המפות תיאר את המצב בצורה לא כל כך אופטימית, אני נלחמתי עם עצמי. לא רציתי לקבל את זה. היישוב העברי בארץ ישראל יילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק להילחם בו, נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים בידינו".
נראה שיש אכזבה בקרב הציבור מהממשלה שפועלת באיטיות יחסית בהשוואה לעולם ולא בוחרת בצד הראוי.
"עם יבחר ממשלה כרצונו. אבל האם תפקידנו לסדר משטרים במדינות אחרות? איפה זה כתוב? מדוע זה תפקידנו?".
פליטים רבים מגיעים כעת לישראל. מה הם יחוו כאן לדעתך?
"אני עצמי עליתי לארץ, ואני זוכרת את הקשיים, את אי־הבנת הדברים, את קשיי ההסתגלות. בדברים שאולי נראים קטנים. היה טוב לי ולמשפחתי, לאחותי שעלתה איתי, לחברים שעלו איתי, שלא באנו לניסיון – אם יהיה טוב, נישאר, אם לא יהיה טוב, לא נישאר. באנו וזה סוף פסוק. אבל אין פירוש הדבר שלא היה קושי. עכשיו אנחנו נזכרים בזה וצוחקים, אבל אז כל דבר קטן היה כל כך שונה ממה שהיינו רגילים לו וזה היה בעייתי. עכשיו, בכל זאת, זה לא דומה לעלייה הזאת, כפי שאמר פעם עולה מברית המועצות באיזה כנס: 'אם אתם חושבים שאנחנו באנו מארץ אחת לארץ שנייה, זה לא נכון. באנו מעולם אחד לעולם אחר'".
אבל העולים, בטח כשמדובר בעלייה כזאת, עשויים לחוות כאן גם קושי ועוני.
"מדינת ישראל לא תשלים בתוכה עם עוני, שהוא חרפה לחיי אדם, עם האפשרות שהדאגה ללחם תעכיר את השעות המאושרות ביותר בחייה של אם או עם האפשרות שגברים ונשים יקללו את יום היוולדם כשיגיעו לזקנה. הם יישאו את ימי שיבתם בשמחה ובאושר, מתוך הרגשה שהחברה והמדינה, שאותן שירתו בעבודתם במשך שנים רבות, יודעות לכלכל אותם".
המלחמה הנוכחית בולטת בכך שהיא מתרחשת ברשתות החברתיות, ונראה שלדעת הקהל העולמית יש השפעה מהותית על ההחלטות המדיניות.
"למזלנו, עכשיו זה לא זמנו של סטלין. כי בזמנו של סטלין לדעת הקהל לא היה משקל גדול. במשטר הזה, לפי דעתי, כן".
הרשת החברתית טיקטוק מלאה בסרטונים של צעירים אוקראינים המדגימים כיצד להכין בקבוקי מולוטוב, ובסרטון ויראלי במיוחד אפילו ראש הממשלה לשעבר הסביר לאומה כיצד להכין את בקבוק התבערה. מה דעתך?
"צריך שהיהודים יבינו זאת קודם כל בעצמם ויסבירו זאת לילדיהם בביתם, שחלילה לא יתחילו להתבייש בנו כי יש מישהו בוושינגטון או במוסקבה או בלונדון שיש לו עניין לטשטש את הדברים האלה ולא להבחין בין הורג לנהרג".
רבים מישראל מחבקים את אוקראינה במלחמתה על החופש והעצמאות, אבל גם נשמעים קולות שכיבוש דומה קורה כאן, בבית, לפלסטינים.
"אנחנו בכלל לא עוינים אותם. עד כמה שאני יודעת הם עוינים אותנו. כאשר יש פצועים – גם אצל שונא – ויש חולים ויש רעבים, אז עוזרים, אנחנו לא חשבנו על זה הרבה. אבל מה אנחנו צריכים לעשות בעת שהמגמה שלהם והמלחמה שלהם, שהם ניסו לנהל נגדנו, הייתה כדי לזרוק אותנו מכאן. להרוג, להשמיד, להרוס. והם לא הצליחו, לא מפני שפתאום התכווץ לבם והם חשבו, אה, לא נעשה את זה, חבל על היהודים. הם מנסים לעשות את זה עד היום הזה. זה שהם לא הצליחו זה לא מפני שהם לא רצו ולא מפני שהם לא רוצים. והראיה, יש עכשיו אצלנו בחורות נחמדות וזקנים. זה שהם לא הצליחו זה לא באשמתם.
"איני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות. שהמדינות יעשו איתנו שלום, ויש להם ירדן ויש שם אדמה ויש מים וכסף לא יחסר. הם יכולים להתיישב. ירצו את עזרתנו – בשמחה ובלב שלם נעזור ונייעץ איך ליישב, איך לבנות. יש אצלנו תוכניות, ונגיש להם אותן ברצון. מה עוד אנחנו יכולים לעשות לא על חשבון עצם קיומנו?".
כשרת החוץ וכראשת הממשלה היית חלק מהרבה צירים היסטוריים. אם היית בנעליה של ממשלת אוקראינה, כיצד היית פועלת?
"אני בוחרת. אם זו נוקשות, אז נוקשות, לעמוד על דברים שאני חושבת שהם הכרחיים, לא לרעת אחרים, ולהבטיח עד כמה שאפשר את קיומנו ושלומנו. זה הכל. יש פער עצום בין מה שיש בלב ובין היכולת לבטא אותו במילים. אני בטוחה שאני מבטאת את הרגשתם של כל אחד ואחד במדינה, בין אם יש לו בנים בחזיתות ובין אם אין לו. חיבה, הערצה, אהבה עמוקה, דאגה גדולה בלב לכל אחד ואחד. ויש רק, באמת, התקווה הגדולה שיהיה שלום, שיהיה שקט בגבולות, שהבנים יוכלו לחזור לבתיהם ולעסוק בעבודת יצירה; לשם כך חונכו, זה רצונם, זה רצון כולנו. מי ייתן וכך יהיה, ובמידה שתקוותנו ושאיפתנו לא יתממשו, אז שתהיה שנה בלי קורבנות ונראה אותם שמחים, חזקים, אמיצים, כמו שהיו עד עכשיו".
כשאת צופה קדימה, מה היית רוצה לראות?
"קודם כל שלום. כל אחד אומר את זה וכל אחד מאמין בזה, ורוצה בזה באמת. רק לא אש יותר ורק לא קורבנות יותר. אבל אחד הפגמים שלי הוא שאני לא יכולה להשלות את עצמי, ועדיין איני רואה את השלום בפתח".
גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל – 1974-1969. ילידת קייב, אוקראינה. הנהיגה את המדינה במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. נפטרה ב־3 בדצמבר 1978 והיא בת 80.
