fbpx
Desktop Image Mobile Image

הפתרונות המקומיים ליחסי הדת והמדינה | ד״ר ניוה גולן-נדיר

אף שרוב אזרחי ישראל מעוניינים בתחבורה ציבורית בשבת ובמתן אפשרות לנישואים אזרחיים, הפוליטיקה הארצית אינה מאפשרת כל שינוי. לוואקום נכנסות הרשויות המקומיות, שלקחו לעצמן את הסמכות. האם זהו הפתרון או עוד אמצעי להגדיל את אי־השוויון?

0

במצב שבו מדיניות קיימת אינה עומדת בקנה אחד עם העדפות של קבוצות נרחבות בציבור לאורך פרקי זמן ארוכים נמצא כשלים דמוקרטיים. מענה לכשלים הללו אפשר למצוא פעמים רבות בהתארגנויות של גורמי חברה אזרחית, אך לעיתים נמצא את השלטון המקומי מרים ראשו כדי לספק את שהשלטון המרכזי אינו עושה. 

דוגמאות למצב כזה אפשר למצוא ביחסי דת ומדינה בישראל, כאשר לוואקום שבין הסדרים חוקיים הכפופים לדת לבין רצון חלקים נרחבים בציבור הישראלי־יהודי במדיניות שונה נכנסו הרשויות המקומיות. 

השוני הרב ברמת הדתיות בין ערים שונות בישראל הביא לכך שכניסתן של הרשויות כספק של שירותים חסרים בשל מחסום הדת הפכה מהלך טבעי ומתבקש, כאשר מובילות הליברליזציה הן הערים בעלות הרוב החילוני. 

אכן, בעשור האחרון הפכו הרשויות המקומיות בישראל לשחקן מרכזי המגשר על הפערים שבין העדפות לציבור למדיניות הקיימת ברמה המקומית, כאשר שני מיזמים מקומיים חדשניים ורחבי היקף הקשורים בדת ומדינה מסוג זה הם מרשמי זוגיות מקומיים והתחבורה הציבורית בשבת.

המיעוט קובע 

בישראל, מדינה אשר אינה מפרידה בין ענייני הדת למדינה, הוטמעה הדת היהודית־אורתודוקסית במבנה החוקי־מוסדי בעת הקמתה. עמדת הדת היהודית הוגדרה על ידי סדרה של הסדרים פוליטיים המבוססים על היהדות האורתודוקסית במרחב הציבורי, עם מגבלות מוגדרות היטב בתחום הפרטי. בבסיס מגבלות אלה ארבעה נושאים עיקריים – כשרות, נישואים, חינוך, שבת – שנכללו עוד טרם הקמת המדינה במסמך הסטטוס קוו, והעניקו מונופול לאורתודוקסיה במדינה היהודית־דמוקרטית. 

למרות הסכמה רחבה בקרב יהודים־ישראלים כי ישראל צריכה להיות "מדינה יהודית", קיימות מחלוקות עמוקות בנוגע למשמעות המונח. אפשר לתאר מחלוקות אלה כפערים ארוכי שנים בין מדיניות דתית־אורתודוקסית קיימת לבין העדפות הציבור. 

את הללו אפשר לראות בנושאים רבים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2021, 74% מהישראלים מגדירים עצמם כיהודים ברמות דתיות שונות. מבין אלו, 44.8% לא דתיים־חילונים; 20.5% מסורתיים־לא כל כך דתיים; 12.5% מסורתיים־דתיים; 11.7% דתיים; ו־10.0% חרדים (מתוך "ישראל במספרים", ערב ראש השנה תשפ"ב). עם זאת, הפערים בין העדפות הציבור למדיניות הקיימת אינם מנת חלקה של הקבוצה החילונית בלבד. 

סקר ipanel, המייצג את החברה הישראלית, שנערך עבור המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בינואר 2022 מצביע על פערים אלה ביתר שאת. 45.5% ממשיבי הסקר אמרו שהם מסכימים לחלוטין, ו־19.4% די מסכימים, עם התרת מסלול נישואים אזרחיים בישראל בנוסף לזה הדתי (בסך הכל 65% לתשובות החיוביות). רק 33.4% השיבו שהם די לא מסכימים או לא מסכימים לחלוטין. 

בחלוקה לרמות של דתיות, ניכר כי פלח האוכלוסייה החילוני, מטבע הדברים, תומך באפשרות זו יותר מאשר פלחים דתיים אחרים. עם זאת, קיימת תמיכה לא מבוטלת בנישואים אזרחיים גם בקרב הקבוצות הדתיות יותר: חילונים (85.6%), מסורתיים (61.3%), דתיים (33.3%) ואולטרה־אורתודוקסים (19.6%) מסכימים לחלוטין ודי מסכימים. 

אשר לתחבורה ציבורית בשבת, 63% הסכימו לחלוטין ודי הסכימו שישראל צריכה לספק שירותי תחבורה ציבורית בשבת, למעט באזורים דתיים מאוד. רק 35.5% לא מסכימים או לא מסכימים לחלוטין. בחלוקה לרמות של דתיות, ניכרת גם כן תמיכה ניכרת בקרב הקבוצה החילונית, אך גם בקרב קבוצות יותר מסורתיות ודתיות, דהיינו; חילונים (88.6%), מסורתיים (61.9%), דתיים (20%) מסכימים לחלוטין ודי מסכימים (חרדים – 0%).

בהקשר להעדפות הציבור היהודי בטקסי נישואים, הנתונים האחרונים של המשרד לשירותי הדת מצביעים על ירידה במספר מספר הזוגות שנרשמו לנישואים באמצעות מועצות רבניות. על פי נתוני המשרד, בשנת 2017 חלה ירידה של 4.7%, ובשנת 2018 ירידה של 6.2%. נוסף על כך, לפי נתוני משרד הפנים, היחס בין זוגות שנישאו בישראל בטקס דתי לבין אלו שנישאו בחו"ל בטקס אזרחי בשנים 2016־2019 היה 1:10. כמו כן, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחה בדוחותיה כי במהלך עשר שנים (1992־2012) עלה מספר הזוגות היהודים הישראלים שבחרו בחיים משותפים ללא טקס נישואים רשמי בכ־250%.

מציאות של תנועה

פער זה, בין מדיניות הנישואים הקיימת לעמדות הציבור, הביא לפריחתן של אלטרנטיבות סמי רשמיות להכרה בזוגיות בישראל. כך, זוגות אשר אינם יכולים או מעוניינים להינשא ברבנות יכולים לבחור ממגוון אלטרנטיבות: נישואים אזרחיים בחו"ל; מעמד של ידועים בציבור דרך חוזים משפטיים ועל ידי הנפקת תעודות זוגיות; טקסי נישואים יהודיים־רוחניים־סמליים הנערכים על ידי התנועות ליהדות ליברלית (הקונסרבטיבית והרפורמית); וטקסים חילוניים ברוח ערכי היהדות הנערכים בידי עמותות וארגוני חברה אזרחית. לשלל אלטרנטיבות אלה נכנסו גם הרשויות המקומיות. 

בשל רצון ציבורי נרחב בקרב זוגות שאינם יכולים או אינם מעוניינים להינשא בטקס דתי דרך הרבנות, החלו עיריות רבות להפעיל מרשם זוגיות עירוני מקומי. נושאת הדגל בתחום, עיריית תל אביב־יפו, מאפשרת לזוגות ידועים בציבור להירשם במאגר המידע העירוני, במטרה להבטיח כי כלל שירותי העירייה יינתנו בקלות וללא ביורוקרטיה גם לזוגות שאינם נשואים, ובכלל זאת זוגות חד־מיניים. 

העירייה דיווחה כי היא השלימה את התאמת מאגרי המידע העירוניים לרישום זוגיות של אנשים שבחרו לחיות יחד וחולקים משק בית משותף, באופן שישמש את כלל יחידות העירייה בעת הענקת שירותיהן. רישום זה מאפשר לזוגות המוגדרים כידועים וידועות בציבור דרך ביטוח לאומי; או לחלופין, בהסתמך על תצהיר מאושר בפני עורך דין, שלפיו בני או בנות הזוג מנהלים משק בית משותף. 

עם רישום הזוג, העירייה מפיקה עבורם תעודה המעידה על הרישום, מייעלת את השירות ומקילה על זוגות בכל הקשור למימוש הזכויות העירוניות כמו כל זוג נשוי או ידוע בציבור שעודכן עד כה בעירייה כגון הנחות במרכזים הקהילתיים, תווי חניה, ארנונה ועוד. 

העירייה גורסת כי מדובר במהלך היסטורי ראשון מסוגו בארץ, המבטא את צביונה של העיר תל אביב־יפו, הדוגלת בשוויוניות ובכבוד האדם. לתל אביב הצטרפו רשויות רבות ובהן כפר סבא, רמת גן, ראשון לציון, רמת השרון וגבעתיים. רשויות נוספות אישרו את המהלך במועצת העיר, אך הוא טרם יושם, בהן: הרצליה, חיפה, מודיעין והוד השרון.

מיזם שני, שירות היסעים חינמי בשבת, הוא גולת הכותרת של פעילות הרשויות המקומיות בשלוש השנים האחרונות. מהלך זה החל למעשה כאשר שתי עמותות אזרחיות, נוע תנוע ושבו"ס, החלו מפעילות שירותי היסעים בשבת. במהלך קמפיין טרום הבחירות המקומיות של 2019 החלו ראשי ערים חוברים לעמותות אלה כדי לייצר את השירות באופן משותף, כאשר העמותות מפעילות את מערך ההיסעים והעיריות מממנות אותו. 

עיריית תל אביב־יפו, שהתייעצה עם מקימי נוע תנוע, הקימה עצמאית את מערך "נעים בסופ"ש" בשל שיקולים כלכליים. זהו מערך היסעים בסופי השבוע בין שש רשויות – גבעתיים, קריית אונו, רמת השרון, שוהם, תל אביב־יפו, ולאחרונה מודיעין־מכבים־רעות, המגדילה משמעותית את תחום השירות. המערך כולל תשעה קווים המאפשרים נסיעה אל מרכז הערים ובין השכונות השונות בשעות שבהן תחבורה ציבורית סדירה אינה פעילה, תוך התחשבות באזורים שבהם מתגוררים שומרי שבת. 

נוסף על כך, ערים נוספות מפעילות שירותי היסעים בשיתוף העמותות (כפר סבא, רמת גן, חולון, מודיעין), הרצליה מפעילה קווי לילה בערב שבת, הממומנים על ידי העירייה, ובערים כגון ראשון לציון וירושלים העירייה לא מונעת את שירותיהן של עמותות נוע תנוע ושבו"ס, אך לא מממנת אותן.

גבעתיים בראש

הרשויות המקומיות מעלות על נס את היותן ליברליות. הן מפרסמות את שירותיהן החדשניים באתרי האינטרנט הרשמיים ובכרזות ברחבי העיר ומתחרות על קצב הליברליזציה. עמותת ישראל חופשית, תנועה אזרחית א־מפלגתית הפועלת לשינוי מדיניות וחקיקה ביחסי דת־מדינה בישראל, פועלת עם רשויות מקומיות במטרה להגביר את החופש במרחב הציבורי – בתחבורה, במסחר, בפנאי, למען הגברת הפלורליזם בחינוך ובמתן שירותים, לקידום הכרה בידועים בציבור בעיריות ועוד. 

מדד החופש העירוני השנתי, שאותו מפרסמת התנועה, בודק את מידת הליברליזציה הדתית לאורך השנים ב־31 ערים. במדד נבחנת כל עיר ב־11 קטגוריות, ולדירוג השלכות רבות הקשורות במחירי דיור, פתיחת עסקים, תיירות ועוד. בשנת 2021 הגיעה גבעתיים למקום הראשון, והיא העיר החופשית ביותר בישראל על פי מדד החופש העירוני. תל אביב הגיעה למקום השני, ולמקום השלישי הגיעה כפר סבא. 

את הרשימה חותמות מודיעין עילית, בית שמש ובני ברק החרדיות, עם הכי מעט חופש עירוני. העובדה כי תל אביב־יפו, נושאת הדגל של הליברליזציה הדתית, הורדה למקום השני רק מדגישה את התחרות האינטנסיבית בין הערים. 

אפשר לומר כי שירותים חסרים המסופקים ברמה המקומית משקפים את האחריות של השלטון המקומי לענות להעדפות תושבי עירם. מנקודת מבט דמוקרטית, תופעה כזו עשויה להיות חיובית ושלילית כאחד. הצד החיובי קשור במתן מענה להעדפות תושבי העיר ובהשתתפות והכלה של קבוצות חברה אזרחית בייצור משותף של שירותים חסרים. 

מנגד, מצב זה יכול גם להיחשב איום על יציבות המערכת הדמוקרטית כאשר הוא מתנהל ברמה המקומית. מתן שירותים אינטנסיביים בקנה מידה נרחב ברמה המקומית עשוי להגביר את אי־השוויון בין רשויות מקומיות עשירות לעניות, למנוע הקצאת תקציבים מקומיים לשירותי חובה מקומיים חיוניים אחרים כגון בריאות, חינוך ותרבות, ולהגביר את הפופולריות של שחקנים פוליטיים מקומיים המזוהים עם הקמת השירות כדי לצבור פופולריות ולהגביר את תמיכת התושבים בהם בעת בחירות. 

נוסף על כך, נראה כי קיים פער בין החלת מרשמי זוגיות לעומת הקמת מערכי היסעים מקומיים בשבת. ערים רבות מאמצות ומיישמות את מרשמי הזוגיות בטווח זמן קצר יותר מאשר הן מצטרפות או מקימות מערכי היסעים מקומיים בשבת. תופעה זו מצביעה על קשיים פוליטיים מקומיים רבים יותר בתחום שמירת השבת מאשר בהקשר לנישואים. 

בהקשר זה, בהרצליה הוחלט על הקמת מרשם הזוגיות המקומי כמעט באופן מיידי לאחר שהושם בתל אביב ובמודיעין, זאת אף שלא הצטרפה לשירות ההיסעים בשבת "נעים בסופ"ש", המובל בידי עיריית תל אביב־יפו או יזמה מיזם היסעים בשיתוף העמותות הפעילות בתחום, למעט קווי לילה וקו לים בימות הקיץ, שאותם היא מספקת.

מה צופן העתיד לתופעה זו, של כניסת הרשויות המקומיות לוואקום הקיים ברמה הלאומית בנושאי דת ומדינה? אפשר להעריך כי שירות חסר כתחבורה ציבורית בשבת יהפוך להכרח קיומי ברמה הלאומית, ועל כן סביר להניח שהוא יופעל. במקרה הישראלי, תחבורה ציבורית בשבת היא לא רק עניין דתי, אלא גם יכולה להיות מוגדרת כגורם חשוב בתקופות של משברי אקלים, זיהום אוויר ותאונות דרכים רבות עקב כבישים צפופים. כאשר השירות יהפוך להכרח קיומי, מחסום הדת עשוי להיעלם. כאשר זה יקרה, הרשויות המקומיות יפסיקו את מתן השירות וככל הנראה יחפשו לקדם נושאי מדיניות אחרים.  

**

ד"ר ניוה גולן-נדיר היא עמיתת מחקר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת אלבני, ניו יורק.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook