fbpx

דעות באות בזול // הטור של יונתן שם-אור

זה נחשב למקצוע בפני עצמו בעיתונות. בפסגה, גבוה מעל כולם, היה הפובליציסט, האיש שמסביר מה באמת קורה, ולאן זה יביא אותנו. שרים ואנשי שלטון רעדו מנקישות מכונת הכתיבה שלו

0

זו הייתה הפסגה, פעם, בימים ההם. כאשר העיתון היומי המודפס היה הזירה שבה הכל התרחש, העמודים האלה היו האולימפוס. עמודי דעות, קוראים אצלנו לאסופה המכונה באנגלית Op-ed. בדרך כלל אלה היו העמודים שבקדמת העיתון, מיד אחרי הכותרת הראשית. בימים הרי גורל, שבהם קורים דברים גדולים ממש, הכניסו מאמר דעה של בכיר הבכירים לעמוד הראשי ומסגרו אותו בבולטות.

זה תמיד היה החלק הכי מעניין בעיתון. הרי המידע זרם כל הזמן. גם בימי טרום האינטרנט היה רדיו שעבד 24/7, והעובדות הופנמו גם אז במהירות. גם אז העיתון היה החדשות של אתמול ושלשום. אבל תמיד היה הצורך הזה, שכל אחד מכיר ביציאה מקולנוע, אחרי דממת החושך שבה אסור ללחוש. הדחף המיידי לאזן ולהשוות התרשמויות. אז מה אתה אומר, שואלים אחד את השני, איך זה היה. עיבוד המידע למערכת סדורה והגיונית, מילולית, הוא צורך נפשי של בני האדם. אלופי האופ־אד היו רבי אומן במלאכה הזאת. רבים מהקוראים לא העזו לבטא את דעתם לפני שקראו מה אומר הדעתן.

גם אז, בימי קדם הרשת, היו עיתונים שהכניסו למאמרי הדעה טקסטים ארכניים וטרחניים. העיתונים האלה אולי התגאו באיזו איכות, שהודגשה שוב ושוב בידי הקוראים הנאמנים במגדלי הים התיכון, אבל הקרב הגדול היה בין עיתוני הערב, כך קראו פעם ל'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', שהתחרו ביניהם על טובי הפובליציסטים באותו להט שבו קבוצות הצמרת בכדורגל מחזרות אחרי שחקני היריבה; ושילמו להם, אגב, פחות או יותר מה שקיבלו כוכבי הספורט. כאשר מישהו חצה את הרחוב ועבר לעיתון המתחרה, הארץ געשה, ורק 'הארץ' לא פצה פה. מה לו ולזה.

זה נחשב למקצוע בפני עצמו בעיתונות. ההיררכיה הייתה כַּתב, ריפורטר בלשון העורכים הוותיקים, הבחור או הבחורה שמביאים את המידע מהמקורות; מעליו הפרשן, ובפסגה, גבוה מעל כולם, היה הפובליציסט, האיש שמסביר מה באמת קורה, ולאן זה יביא אותנו. כלי העבודה שלו היו יכולת גבוהה של כתיבה, ידע רחב מאוד, זווית ייחודית וכריזמה עיתונאית. שרים ואנשי שלטון רעדו מנקישות המקלדת שלו על מכונת ההרמס. חברי כנסת היו מוכנים לשנות הצבעה רק כדי שיוזכרו אצלו, אפילו לשלילה. הפובליציסט של עמודי הדעות היה הכוכב הגדול של התקשורת.

האינטרנט, שמחסל את שרידי העיתונות, הרג גם את הפובליציסט. אין יותר, כמעט, אנשים שזהו משלח ידם. עמודי הדעות שנותרו בעיתונים הם רק רוח רפאים של אותה עוצמה ואנרגיה פובליציסטית. העיתון המודפס, שראוי לסדר את האותיות מחדש לשמו הנכון יותר – העיתון המופסד, ויתר קודם כל על הפובליציסטים. לכל אחד יש דעה, אומרים שם, כולם שופכים את זה לרשת, למה לשלם על זה. עכשיו, רוב האנשים שהטקסטים שלהם מפורסמים בעמודי הדעות הם מתנדבים שנלחמים על המקום, ואומרים תודה רבה כאשר העורך התורן מכניס את המאמר שכתבו. רבים לא מקבלים אגורה, וזה, פחות או יותר, גם הערך של דברי הסתם שחלק ניכר מהם כותבים. שאריות גירה שלא היו מקבלות עשרה לייקים בתור פוסט.

העיתונים גוססים, והם מאיצים את המוות בהחלטות השגויות שלהם. היה להם קלף אחד, כמה אנשים שיודעים באמת לכתוב, קומץ שיכול למגנט אליו את ההמונים, וגם אותם, יחד עם המוני הקוראים מפעם, הם שלחו לפייסבוק.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook