fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

דבר העורך | יהודה שוחט

0

אנחנו חיים בעידן  של "פוליטיקת המותר", של אליפות ישראל בתחיבת האצבע לעין של הצד השני. אכן, בדמוקרטיה ליברלית, פלורליסטית, מותר לאזרחים ישראלים להסתובב עם דגלים – גם בשער שכם – כפי שמותר לערוך מצעדי גאווה במאה שערים. 

מותר גם כמובן לירות זיקוקים ביום העצמאות, אפילו בשכונה של הלומי קרב; ומותר לשיר "אנקמה נקם אחת משתי עיניי" איפה ומתי שרוצים; ובעיקר מותר לשנוא, לסמן גבול ולצעוק שכל מי שעומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי ומעליי הוא הבוגד. 

השאלה היא למה, לעזאזל? בעיניי, התשובה היא אמון, שבבסיסו ההנחה שגם הצד השני – לא משנה איזה צד – חפץ בטוב, ועל כן גם אנחנו רוצים בטוב עבורו, אף אם ישנה מחלוקת. כלומר, ראשית הבעיות היא חוסר אמון – אנחנו לא מאמינים אחד לשני, אחד בשני. לא מאמינים במוסדות הדמוקרטיים ולא מאמינים במנהיגות ובפוליטיקאים, שאכן, לפעמים – אהלן, ג'ידא זועבי – עושים הכל כדי לפגוע באמון. 

בעיניי, זו אחת הסיבות לכך שאנחנו הולכים בפעם החמישית בתוך שלוש שנים לבחירות – לא מפני שהשיטה בעייתית, אלא מפני שיש שמנצלים אותה לרעה וזורעים חוסר אמון. 

אמון, או חוסר אמון, הוא גם הבסיס לחלק מהבעיות בנושא שבו בחרנו להתעמק בגיליון הזה – החינוך. בסקר שנערך עבורנו, כחלק מפרויקט מדד זכויות האדם של מכון זולת לשוויון וזכויות אדם והמכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן (בידי חברת אייפאנל, בקרב 1,516 משיבים), הוא ניכר מאוד. 

עד כמה, שאלנו, מעניקים המורים בישראל יחס אישי לתלמידים. פילוח התשובות שהתקבלו העלה כי בקרב בעלי הדעה 23% חשבו שהמורים מעניקים לתלמידים יחס אישי במידה רבה; 40% חשבו שהמורים מעניקים לתלמידים יחס אישי במידה בינונית; ו־37% חשבו שהמורים לא מעניקים יחס אישי לתלמידים. 

באופן מעניין, לא היה כמעט כל הבדל בין משיבים שהזדהו כימנים, כשמאלנים או כתומכי מרכז, אך 21% מהמשיבים היהודים חשבו שהמורים מעניקים יחס אישי לתלמידים במידה רבה, לעומת 33% מהמשיבים הערבים. 

מה אנחנו לומדים מהנתונים? קודם כל שישנו חוסר אמון נוראי בין ההורים למורים. ראינו זאת גם בשביתה, בשעת כתיבת שורות אלו, כששיעור גדול מקרב ההורים מפגין עוינות כלפי השביתה וכלפי מנהיגת המורים יפה בן־דויד. נאמר זאת כך, הורים יקרים: אם שכר המורים סביר בעיניכם והתנאים שלהם טובים, למה אף אחד מכם אינו מורה? 

אנשי החינוך חשובים לחברה הישראלית לא פחות ואף יותר מההייטקיסטים, מאנשי הצבא, מהיזמים. ללא חינוך – אין חברה, וללא מורים – אין חינוך. ובנוגע לנתונים עצמם, העובדה שלא מצאנו הבדלים בין ימין לשמאל, משמעותה היא שאין לנו מושג. כלומר, תפיסה כל כך חוצה גבולות ומגזרים אינה יכולה להיות רציונלית. 

יותר מכך: 37% מההורים בישראל חושבים שהילד שלהם לא מקבל אפילו את המינימום הנדרש מהמורים. 40% נוספים כנראה פשוט מיואשים. את המשמעות של הנתונים הללו הלכה למעשה נראה בין עמודים אלה. נאמר רק שמדובר בתמרור אזהרה לכולנו בחברה הישראלית. עלינו לערוך חשבון נפש, להבין מדוע אנחנו שולחים את הילדים שלנו למערכת שאנחנו כל כך לא סומכים עליה שתראה אותם ומדוע אנחנו צולבים את המורים במקום לבקש שינוי בדרך שבה פועלת המערכת. 

אמון היא גם מילת מפתח העולה מכנס "ליברל" הראשון שערכנו ואשר סיקורו מופיע כאן, בין עמודים אלה. בבסיסה של כלכלת אימפקט עומד הצורך באמון של הלקוחות בכנות הכוונות של חברות עסקיות, לא רק להרוויח – אלא לעשות זאת באופן שלא יפגע בחברה ובטבע, ואולי אף יתקן אותם. 

גם כאן, המשבר הוא הזדמנות – לבנות חברה טובה יותר, שדואגת לסביבה, שפועלת לצמצם את הפערים בתוכה, שמאפשרת תנאי פתיחה שווים לכולם, ששומרת על הדמוקרטיה. זו גם המשימה שלנו.  

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook