fbpx

אפוקליפסה עכשיו // הטור של לילך וולך

תיאורטית, אני אמורה לדעת לשרוד בתנאים שבהם השמש נעלמה לתמיד והנאצים חזרו.

0

אחת הבדיחות הקבועות שלי על עצמי היא שבשואה אני הייתי מתה כבר בהתחלה מטטנוס שהייתי חוטפת מהמחט שתפרתי איתה את הטלאי הצהוב שלי. בדיחות לא צריך להסביר, ואם צריך הן לא משהו, אבל יותר מהכל, לפני הבדיחה, זה משהו שחושף לא רק את הדימוי העצמי שלי כחדלת אישים, אלא גם את הפנטזיה – שתיחסך ממני האימה ממה שעתיד להגיע. זו המקבילה לתשוקה למות בשנתך. יש אנשים שלא רוצים לדעת מה העתיד צופן להם; אני רוצה, לפחות את נקודת הסיום, ואני רוצה לפרוש בתנאים שלי וברגע שאבחר. נגיד כמו מרילין מונרו, בין סדיני משי בצבע פנינה, עם עלה ורד בין השפתיים ונקודה אדומה של דקירה בזרוע. אבל אני, איך לומר, לא מרילין ואפילו לא ג'ני מהבלוק. הכי קרוב אולי לאיזו פאניה מבלוק 39. אוח, אלוהים, בבקשה שאני לא אחטוף קורונה בדיוק בזמן שצריך לעשות 'בחירתה של סופי' עם מכשיר הנשמה אחד, בבקשה שזו לא תהיה סיטואציית אנה פרנק ומה שאני כותבת כרגע זה מה שיזכרו אותי לפיו. לא לפי ריבוי הרפרנסים החרדתי הזה.

אני נולדתי לרגע הזה של הקורונה. אסביר – אם סיפורי שואה וכל סרטי האפוקליפסה נראו תמיד לאחרים סביבי כמו קצת היסטוריה וקצת בידור, עבורי הם היו חוברת הדרכה. תיאורטית, ותיאורטית בלבד, אני אמורה לדעת לשרוד בתנאים שבהם השמש נעלמה לתמיד והנאצים חזרו. לימדתי את עצמי לרקום, אני רוקחת ריבות, יש לי תמיד יותר סבון ידיים ויותר פחיות שימורים ממה שרגיל לאגור. בניגוד למה שאמרתי בפסקה הקודמת, ארצה כאן לתקן את הצוואה שלי, בבקשה – אני לא חרדתית, אני מאוד מוכנה. מאוד־מאוד מוכנה. חוץ מהמוכנות הגבוהה שלי, אני מאוד יהודייה ומאוד דור שני לארגנטינאים שברחו מדיקטטורה רצחנית. יש לי תעודת זהות בכיס וחטיף אנרגיה בתיק וסצנריואים מוכנים להחבאת זהב והימלטות מהירה. מה שכן – אין זהב. זה לא צלח. אין תוכניות מושלמות, רבותיי.

אומר לכם מה כן – בהחלט הלכתי ורכשתי שתי חבילות עצומות של נייר טואלט, אבל עשיתי את זה כשלאיטליה היו 5,833 חולים. אני לא תופסת פה תחת על הקורונה או מזלזלת בחולים, אני פשוט מספרת את זה כמו שזה, עובדות והכל. זוכרים את סוף השבוע הראשון שאנשים רוקנו את הסופרמרקטים? אז לאיטליה כבר היו 24,747 חולים. (איזה מספר לא נתפס. כמה עוד יהיו כשיתפרסם הגיליון? כמה יהיו לנו? לי?) אני חוזרת רגע לנייר הטואלט, ברשותכם. נייר הטואלט הזה הוא סינקדוכי, הוא גרגיר החול שדרכו אפשר להבין משהו על החוף כולו. מה שאני אומרת זה שאני לא מבינה כלום באפידמיולוגיה; למרות שבהחלט, בהחלט, אם יצעקו באולם "יש פה רופא?" ואף אחד לא יענה, ואז יצעקו, "אוקיי, פלאן בי – אז יש מי שצפתה בכל העונות של כל סדרת רפואה אי פעם? כולל הבריטיות?", זו תהיה שעתי היפה לצעוד קדימה, לומר בשילוב של ענווה וגאווה: "אני. תנו לי משהו לחורר איתו את האיש הזה, אנחנו הולכים על פיום קנה". בכל מקרה, אני לא מבינה כלום באפידמיולוגיה, בווירוסים או בסטטיסטיקה, אבל בהחלט מזהה אסון מתקרב אליי. ומול ערימות נייר הטואלט בשפע, שהיו פה כשהמגיפה המשונה הזו עוד הייתה רק בסין ובאיטליה, חשבתי לעצמי – הדגדוג הרע הזה בעצמות? זה כי אני מרגישה מה מגיע, וכשכולם יבינו את זה גם, יהיה פה שלשול. וזה ידע קמאי, שכמו שהסברתי, מקודד לי בדנ"א.

——

הדבר האחרון שאדם רוצה לשמוע כשהוא כבר מאזין לחדשות, זה את צימוד המילים "אירוע מתגלגל". זה אף פעם לא טוב. אין אירוע מתגלגל של המון גורי כלבלבים רכים שלאחריו מגיעים גם מגשי פיצה והכל מתגלגל לכדי ג'ין אנד טוניק קר על חוף אמלפי. וקורונה, זה אנחנו יודעים כבר עכשיו, בזמן הקלדת השורות האלו – שבוע לתוך השבתת בתי הספר, סגירת מקומות הבילוי והפנאי וההתנפלות על הסופרמרקטים – קורונה היא אירוע מתגלגל. מה אפשר לומר עכשיו על משהו שתוצאותיו יתבהרו רק בעוד חודשים, אולי שנים? מה אפשר לומר עכשיו בטור שיתפרסם בעוד כמה שבועות? אפשר רק לנסות לעמוד בפיתוי להתנבא. לנהוג צניעות. לקוות לטוב. להרים סנטר. לשמור הומור. נכון לעכשיו, כתוב ביומן הקפטן:

אנחנו 24 ימים מתחילת המשבר הזה.

היום החל סגר שלא קוראים לו סגר.

אף אחד לא נפטר ממגיפת הקורונה. שרק נמשיך ככה.

מה שעולות בזמן כזה הן שאלות שקרובות יותר לחייתי, קרובות יותר לבסיס – בתוך מצוקה גדולה וכוללת, האם אתה קומץ את היד לאגרוף, או מושיט אותה פתוחה? אל. תעני. מיד. כמה זמן, אם בכלל, ייקח לכם בזמן מצוקה גדולה עד שתפנו את המחושים החוצה, עד שתביטו מעבר לעצמכם. אם זה היה שאלון באזפיד, אפשר היה לבדוק איזה מין שורד אתה: אמא קוראז', פרימו לוי או ויקטור פרנקל? רק אחת מהם בדיונית, אבל אותה אנחנו מכירים טוב מאוד. היא שירתה איתנו בצבא, אמא קוראז'. או מישהו שמזכיר אותה. שאלות כמו מה לגבי אמפתיה, לגבי קהילתיות, ערבות הדדית. שאלות פתוחות. אבל הפעם הן נשאלות על רטוב – מה תסכן? מה תקריב? כמה תיתן? במי תפגע? זהו אינו תרגיל. או שכן, איזו חזרה גנרלית מרושעת במיוחד לקראת איזה דבר גדול עוד יותר. דיברו על אסטרואיד בקוטר ארבעה קילומטר ששועט לעברנו, לא?

——

כל דבר בפוליטיקה הקטנה מדהים אותי עכשיו. איך יש לכם כוח להיות גזענים מטורפים, אני ממלמלת בפליאה אמיתית מול מסכים. מעניין אם במחנות השמדה רומנים שנאו פולנים, שהתנשאו על צ'כים. אפשר רק להעריך שכן. המוח שלי מתקתק, "שרידה, שרידה, חייבים לשרוד", אני מבשלת ומכבסת. אם הייתי יכולה הייתי זורעת לפת ומלקטת גרגירים. במקום זה תחבתי בצל לתוך כוס מים על אדן החלון. אם לא שום דבר אחר, יהיה לנו נייר טואלט ובצל ירוק. ניסיתי גם לסכר קליפות פומלה. יצא דיסגסטינג. התמקחתי עם עצמי משך חמישה ימים אם מותר לזרוק. הצטערתי על כל הסוכר שהתבזבז. "זה בטח שווה ערך לחרוט סוכר", חשב המוח הזוחלי שלי. זה שנצרב בפוסט־טראומות שירשתי דרך דם שהתערבב בדם שהתערבב בדם; שנצרב במושגים שטייטעלים כמו חרוט סוכר. אחרי חמישה ימים וניד ראש רומזני של בן הזוג שלי, זרקתי את הקליפות שהפכו לספוג רחצה מתוק ומחליא. הן באמת היו בלתי אכילות ואני באמת עדיין מתביישת. אבל לא כל דבר אפשר לשמר היטב לזמנים של קושי, וזו מטאפורה לא רעה בעד חרוט סוכר וקליפות פומלה.
זה מרגיש כמו לשלוח מכתב בבקבוק על פני אוקיינוס של זמן ועתיד אפשריים. אני מקווה שאתם בסדר שם בעוד כמה שבועות. אני מקווה שהסנטר שלכם גבוה, שהסנטר שלי גבוה. אני מקווה שאתם קוראים וחושבים, "זה קצת היסטרי, האין זאת", אבל מחייכים. אם אתם מחייכים, אני בסדר עם האופציה הזו. אני בסדר עם העתיד הזה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook