fbpx
Desktop Image Mobile Image

אמנה תקשורתית חדשה // הטור של יונתן שם-אור

0

אגודת העיתונאים קיימת רק באופן פורמלי. גם האיגוד המתחרה שהוקם לפני שנים ספורות, לא ממש נוסק. ועדת העורכים, מוסד שחלף מהעולם, היה כלי עזר לשלטון. העורכים נחשפו שם לסודות מדינה כנגד הבטחה לאחריות בפרסום, אבל לפחות הם נועדו מעת לעת. הם לא היו רובוטים. כאשר התכנסו, זו תמיד הייתה הזדמנות לדבר על שלל דברים נוספים.

היום, כמובן, אין זכר לכל אלה. רק שריד אחד נותר מהימים של העיתונות האחראית, אחראית מדי, בולמת ונוצרת, שפעם הייתה כאן. סעיף מ'מסמך נקדי', מערכת הנחיות שחיבר נקדימון רוגל לרשות השידור כאשר ערוץ 1 באמת הלם את שמו, לא היו אחרים, מדבר על עקרון התגובה. תמיד להביא את תגובת האדם או הגוף שמסוקר בידיעה מסוימת, בעיקר אם הוא מואשם או מושמץ. זה עיקרון מטופש מאוד, מיותר ואנטי־עיתונאי. עכשיו הוא בא לידי ביטוי במסך של מלל משמים ומדוקלם שמתגלגל על המוח בסיום כל כתבה, מידיעת צרכנות ועד סקופ מדיני. המגיב מכבה את האנרגיה שהכתבה יצרה, והורס את האנרגיה של המהדורה כולה.

זו ההנחיה האתית היחידה שעורכי החדשות בטלוויזיה מקיימים באדיקות גמורה. גם כאשר חוק לשון הרע ממש לא מחייב אותם לבקש תגובה. ככה זה. מנהג אבותינו מימים ימימה. לעומת זאת, כאשר המציאות פוערת את הפה וצורחת על העוול הנורא, על הרס המקצוע, על נרפות ועבודה התנדבותית בשירות הפייק ניוז, כולם עונים במקהלה. הזירה השתנתה, זה מה שהולך, ומה שקורה ברשת, אם לא אכפת לכם, חשוב לא פחות ממה שמתרחש ברחוב. הרשת היא שטח, ואנחנו חייבים לכסות את הסערות שמתחוללות גם שם.

נכון, אבל יש הבדל גדול בין טיפול בסיפור שמתגלה או מתגלגל ברשת, ועכשיו עובדים עליו בכלים מקצועיים, ובין העתק/הדבק של צילומים או טקסטים, גם כשברור לעורכים כי מדובר במידע כוזב, חלקי או מעוות; כמו הפרצוף של בני גנץ שחרך את המסכים אינספור פעמים. הצילום היה ערוך, תעמולתי, התנועות הואטו עבור הצופה ושוחזרו שוב ושוב להגברת האפקט. תראו, האיש לא נורמלי.

קשה לעמוד בפיתוי של שידור תמונה מגניבה, אפילו כשהעורכים יודעים שמדובר במניפולציה. קשה להתאפק מלקחת את סרטוני התעמולה האישיים שהפוליטיקאים מפיקים לעצמם ומעלים לרשת, בעיקר כאשר אותו פוליטיקאי לא מגיע לאולפנים כדי להשיב על שאלות. בכלל, פיתוי הוא מכשול גדול בחיים, כפי שיודע כל מי שמחליט לעשות דיאטה או ספורט. פרטנית, המאבק בפיתוי נועד לכישלון. החולשה תמיד לוחשת את טיעוני המתק שלה. אחלה סיפור. רייטינג. יעשה רעש. ובכלל, אם אני לא אשדר, זה יהיה אצל המתחרה. ממתי צדיקים מרוויחים משהו.

יחד זה תמיד יותר קל. ספורט, דיאטה, גמילה מעישון, ויתור על שידורי פייק ניוז או החלטה שמפסיקים לשמש כלי משחק של הפוליטיקאים. לכן דרושה התכנסות חירום. בלי קוקטיילים, בלי כיבוד, בלי נהי על מות התקשורת. קיטורים לא מייצרים ניצחון. פגישה של כל העורכים בישראל. ניסוח כללים, הקמת ועדה מפקחת, ואולי, אם יהיה להם די אומץ, מערך סנקציות על המחפפים.

כאשר הפגישה הזאת תכונס, תירשם היסטוריה. היום שבו התקשורת החזירה לעצמה לא רק את הכבוד, אלא גם את הכוח. יום שבו סומן הגבול האמיתי, הממשי, בין הפייק ובין הניוז, בין הלהג ובין העובדות, בין הקשקשת ובין האמינות. אם זה לא יקרה, התקשורת כבר לעולם לא תצא מביצת הרשת הטובענית. אובדן תקשורת אמיתית הוא הוריקן הרס גדול בהרבה מהחרבת מערכת המשפט. זה באמת הסוף.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook