השבוע לפני 110 שנה, ב-28 ביוני 1914, סיירו הארכידוכס האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד ורעייתו סופי בסרייבו כדי לבחון את כוחות הצבא האימפריאלי. זה היה יום שטוף שמש, הקהל הריע, ואיש לא ראה את המתנקש. שתי היריות של גברילו פרינציפ הרגו את בני הזוג ואז קרו, בזה אחר זה, המון דברים די מדהימים.
אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה. רוסיה מיהרה להגן על בת חסותה, מה שגרם לגרמניה להכריז מלחמה על רוסיה. צרפת ובריטניה, כבולות בבריתות, נשאבו פנימה, ובסופו של דבר גם ארצות הברית. שום דבר מכל זה לא היה רצוי – אבל כל אחת מההתפתחויות שהובילו למלחמת העולם זכתה להסכמת דעת הקהל במדינות השונות, ובסופו של דבר האסון הזה התפרש כבלתי נמנע.
אפשר לראות זאת גם כך: ביותר מדי צמתים קריטיים ביותר מדי מדינות, ישבו יותר מדי מנהיגים אידיוטים. וגם אם פה ושם נמצא איזה יואב גלנט שאיכשהו הבין לאן כל זה מוביל, הוא לא באמת עשה עם זה משהו כי … קריירה.
מלחמת העולם הראשונה הרגה קרוב ל-20 מיליון בני אדם והניחה את התשתית למלחמת העולם השנייה שהרגה הרבה יותר – וגם העניקה את הדחיפה הסופית, לאחר השואה, לביסוסה של ישראל כמקלט לעם היהודי שנרדף שנים רבות.
הסיפור המוזר של מלחמת העולם הראשונה מלמד, איפוא, כיצד אירועים מקומיים לכאורה יכולים לצאת מכלל שליטה, בגלל מעט מדי מחשבה ויותר מדי כבוד למה שלכאורה הוא בלתי נמנע. ישראל נמצאת כעת במרכזה של מערבולת שיש לה פוטנציאל אמיתי לחולל אסון דומה.
מלחמת עזה לוותה במתקפה רב-כיוונית על ישראל בחזיתות מרובות, שמאחוריהן איראן: מהחות'ים מתימן (ירי מל"טים וטילים שמשבשים את הסחר הימי העולמי דרך תעלת סואץ) ועד חיזבאללה בלבנון. המיליציה הפונדמנטליסטית האיסלאמית הזאת, שעושה כבשלה במדינה המארחת האומללה, מפגיזה את ישראל כבר יותר משמונה חודשים מתוך סולידריות-כביכול עם העזתים והצליחה לגרום לכמעט 100,000 ישראלים לברוח מבתיהם לאורך הגבול. בשבוע שעבר נרשם השיעור הגבוה ביותר של ירי לעבר ישראל עד כה – יותר מ-200 מתקפות ביום אחד – ולפי כל הסימנים ישראל שוקלת ברצינות לפתוח במלחמה כוללת בצפון. כך לפחות היא משדרת, בזמן שהאמריקנים והצרפתים (שיש להם עניין היסטורי בלבנון) מתאמצים למנוע את הקטסטרופה הזאת.
גם אם חלקים מ"הדרג המדיני" (שם מכובס לכנופייה שהשתלטה על המדינה) חפים מכל היכרות עם ההיסטוריה, בצבא מודעים ללקחים שחוו על בשרם הן נפוליאון והן היטלר: לא חכם להילחם בשתי חזיתות בו-זמנית (גם אם לישראל זה עבד לא רע ב-1967). אבל ככל שנגררת המלחמה, כך גם גוברת הסבירות הסטטיסטית לאירוע שיהפוך הסלמה לבלתי נמנעת, אם מתקפה של חיזבאללה תוביל, למשל, להרג רב של אנשים.
אם וכאשר תפרוץ מלחמה עם חיזבאללה, זה מה שעלול לקרות:
חיזבאללה מאיים שיטווח את תל אביב (שנמצאת רק כ-150 ק"מ מהגבול) בטילים שיאתגרו מאוד את מערך ההגנה ויגרמו להרס רב בעיר שמשופעת במגדלים פגיעים באופן מחריד. אלפי ישראלים עלולים להיהרג, דבר שטרם חווינו בעורף (לפחות לא עד 7 באוקטובר כמובן).
ישראל הבהירה שאם יקרה משהו כזה או דומה לזה, או אם אפילו רק תהיה סכנה כזו – נחריב את התשתיות הלאומיות של לבנון ואת העיר ביירות. זה הדבר האחרון שצריכה המדינה המסכנה הזאת, שרק לפני זמן לא רב התאוששה ממלחמת אזרחים בת 15 שנים, שבעשור האחרון נאנקת תחת זרם של פליטים סורים ושממשלתה בקושי מסוגלת לאסוף את האשפה. זה לא יהיה הוגן, כי ממשלת לבנון לא שולטת בחיזבאללה, אבל זו אולי הדרך היחידה להרתיע את הארגון ולו במעט: חיזבאללה אמנם מקבל תמיכה ולעיתים פקודות מאיראן, אבל כל לוחמיו לבנונים. שלא כמו החמאס, קטל המוני בלבנון יכול לפגוע פגיעה אנושה בתמיכה שלה זוכה הארגון, כך שיתכן שקצת אכפת להם.
בשלב הבא, איראן צפויה לחוש לעזרת חיזבאללה. היא כבר הראתה את נכונותה לתקוף ישירות את ישראל באפריל, כאשר שיגרה מטח מתואם של כ-170 מל"טים, יותר מ-30 טילי שיוט ויותר מ-120 טילים בליסטיים. רובם נהדפו על ידי כוחות ישראליים שעבדו יחד עם אמריקאים, בריטים וירדנים.
אם תגיע מתקפה גדולה עוד יותר מאיראן, ישראל תשקול תקיפה נגד המתקן העיקרי להעשרת אורניום של איראן בנתנז. היא לבטח לא תבליג, ואולי תנסה לגרור את מעצמות העולם המערבי שיסייעו לה להפיל את המשטר באיראן. או, וזה עדיף בהרבה, שיעשו את זה בלעדיה.
סביר מאוד שאיראן תתקוף אינטרסים אמריקאים בכל רחבי האזור. המטרות נרחבות ורב-גוניות: בסיס האוויר אל אודייד בקטאר הוא מוקד מרכזי לפעולות אוויריות של ארה"ב; כך גם בסיסים באיחוד האמירויות ובכווית; הצי החמישי של הצי האמריקני נמצא בבחריין, ועוסק באבטחת הנתיבים הימיים במפרץ הפרסי; כוחות ארה"ב נמצאים גם בסוריה, מאז המלחמה בדאע"ש; ולארה"ב עדיין יש נוכחות צבאית צנועה בעיראק ובירדן.
אם ארה"ב ואיראן יהיו מעורבות בפעולות איבה ישירות, השאלה הגדולה תהיה מה עושות רוסיה וסין. בתרחיש קיצון – שתיהן עלולות להיות מעורבות באופן ישיר במלחמה במזה"ת, אבל בעיקר ינסו אולי לנצל את הסחת הדעת המז'ורית הזאת כדי לבצע מהלכים משלהן: במקרה של רוסיה – אסקלציה במלחמה נגד אוקראינה או הרחבתה ליעדים אחרים כמו המדינות הבלטיות, במקרה של סין, אולי אפילו צעדים נגד טייוואן. כשזוכרים שארה"ב מחויבת להגנה על טייוואן, הפוטנציאל לגרסה מודרנית של מלחמת עולם נהיה ברור למדי.
אז מה צריך לעשות כדי להימנע מכל זה? זה מחזיר אותנו לישראל. בעדות חד-משמעית להומור המעוות של שר ההיסטוריה, ממשלת ההרס והחורבן של נתניהו מחזיקה במפתח לתרחיש חלופי שבו שום דבר מהאמור לעיל אינו מתרחש.
אחרי יותר משמונה חודשי לחימה בעזה, 116 חטופים עדיין נמצאים בידי חמאס והארגון עצמו מוכה אך עדיין עומד (העובדה שישראל בכסילותה מסרבת לכל חלופה לשלטונו, רק מחזקת אותו). מנגד, מעמדה של ישראל בעולם צולל לתהומות מזעזעים. במצב הזה יש ארגומנט חזק בעד הפסקת הדימום. נכון, הפסקת המלחמה תהיה צעד מייסר עבור ישראלים רבים וקיימת כאן גם סכנה: ישראל למעשה תאפשר לג'יהאדיסטים הנלחמים בה להציג נרטיב של ניצחון, מופרך ככל שיהיה.
אבל על הפרק נמצאים יתרונות משמעותיים יותר : קודם כל החזרת החטופים, ומעבר לכך – חיזבאללה ככל הנראה יפסיק את התקפותיו, ובתור התחלה ימנע באחת אפקט הדומינו המתואר לעיל. במקביל, הפסקת המלחמה תקל על ממשל ביידן להנדס ברית צבאית מערבית-סונית-ישראלית – כולל נורמליזציה בין ישראל לסעודיה – שמטרתה לדחוק את איראן לפינתה.
מעבר לכך, אירועי מלחמת עזה היכו את העולם בהלם באמת ובתמים, וישנה הבנה לכך שמדובר כאן במצב לא סביר באופן קיצוני. לכן תשומת הלב של העולם ביום שאחרי תתמקד בעזה ובלבנון. שתי הביצות האלה כבר לא יהיו רק הבעיה של ישראל (ואולי בכל זאת תהיה כאן ממשלה עתידית – כזו שלא תלוייה בפנאטים חשוכים – שתסכים לעזור ליצור אלטרנטיבה לחמאס בעזה). יהיה צורך בהרבה כושר המצאה וממון בין-לאומי, אבל עם מספיק תמריצים ובעזרת דעת הקהל המקומי בלבנון ובעזה יתכן שאפשר יהיה להצר את צעדי חיזבאללה וגם את מה שנותר מחמאס. זה אמנם כרוך בסיכונים, אבל אם למרות העונש שספג החמאס לא יירתע, ישראל תמיד יכולה לחדש את המלחמה, והפעם בלי הגורם המסבך של החטופים.
זהו תרחיש הניצחון האמיתי של ישראל, של המערב ושל כל תושבי המזרח התיכון המאכלסים יקום רציונלי שבו היעדים הם שלום ושגשוג. כך תימנע מלחמת העולם השלישית, לפחות לעת עתה.
דן פרי הוא לשעבר העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, לשעבר יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים, ומחברם של שני ספרים על ישראל
