כשזה מגיע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אנחנו עוסקים רק בשתי אפשרויות: סיום הסכסוך או הישארות במצב הקיים. יש דרך שלישית: צמצום הסכסוך.

שתי מלחמות

התודעה הפוליטית הישראלית עוצבה בשתי מלחמות מכוננות – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בראשונה הנחית צה"ל מכת מחץ שריסקה שלושה צבאות בשישה ימים, בשנייה הופתע צה"ל, ספג פריצה בשתי חזיתות ויש אומרים שניצלנו ברגע האחרון רק בזכות הסיוע האמריקאי המסיבי. ניצחון ששת הימים נתפס כביטוי של כל הצדדים היפים בישראל; מחדל יום הכיפורים נתפס כביטוי של כל הצדדים החלשים בישראל. הניצחון היה תוצאה של תעוזה, יצירתיות ותושייה; המחדל היה תוצאה של יהירות, זלזול ורשלנות. אלו שני מצבים תודעתיים שונים, ושניהם יחד מאפיינים את ישראל.

הוועדה שניסתה לפענח את הכישלון המודיעיני אחרי מלחמת יום הכיפורים, בראשות השופט שמעון אגרנט, גילתה שלא הייתה כל בעיה בתחום איסוף האינפורמציה. כל הידיעות על ההיערכות הגדולה של האויב לקראת המלחמה התגלו מבעוד מועד על ידי התצפיתנים, המאזינים והסוכנים של ישראל. הכשל לא היה באיסוף המידע אלא בפרשנות שלו. הכשל הפרשני כונה על ידי ועדת אגרנט "הקונספציה", והמושג הזה חדר עמוק לתודעה הקולקטיבית הישראלית. ההערכה המודיעינית המקובלת הייתה שהמנהיגויות המצרית והסורית אינן מתכוונות לפתוח במלחמה נגד ישראל. אל ההערכה המודיעינית הזו, הקונספציה, התאימו הקברניטים את כל האינפורמציה שהמערכת המודיעינית צברה, וכתוצאה מכך העריכו שהתמרונים הצבאיים של הסורים והמצרים שמתרחשים ליד הגבול אינם היערכות למלחמה אלא תרגיל צבאי בלבד.

יש לקונספציה הקשר פסיכולוגי. הקונספציה צמחה מתוך האופוריה הגדולה ששלטה על התודעה הישראלית בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. אחרי הניצחון המזהיר חשה עצמה החברה הישראלית כבלתי מנוצחת.הגאווה הלאומית המוקצנת הובילה לזלזול עמוק באויב ולהיווצרות האמונה שמדינות ערב לא יעזו לצאת למלחמה כוללת נגדנו. כך יצר הניצחון במלחמת ששת הימים את האקלים שהוליד את ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. ב־6 באוקטובר 1973 נפלה מדינת ישראל קורבן להצלחה של עצמה.

אך לקונספציה גם צדדים נוספים. היה בה גם היגיון פנימי עמוק שלפיו ניתן לפענח את הכוונות של האויב על ידי בחינת היכולות שלו. המודיעין הישראלי עקב אחרי רכישות הנשק של סוריה ומצרים, זיהה שאין להן את היכולת לנצח את ישראל והסיק מכך שאין להן כוונה לפתוח במלחמה. ההיקש מיכולות לכוונות הוא פשוט ואלגנטי: אם אין לאויב את היכולות להביס את מדינת ישראל ולכבוש אותה, אז גם אין לו כוונות לעשות זאת. המהלך המחשבתי הזה נשמע מאוד משכנע.

אם כך, מדוע הוא כשל? ההסבר טמון בכך שבמעמקי הקונספציה הייתה עוד קונספציה, והיא ההנחה שכל תכליתה של מלחמה יזומה של מדינות ערב נגד ישראל היא להשמיד את ישראל. במלחמת העצמאות מטרתן המוצהרת הייתה להחריב את המדינה, ובימים שקדמו למלחמת ששת הימים הכריזו מנהיגי מדינות ערב שבכוונתם להטביע את הישות הציונית במצולות הים. גם הפעם, כך האמינו רבים, אם הם ייצאו למלחמה, המטרה שלה תהיה סיום הציונות, אך מכיוון שאין להם את היכולת הצבאית להביס את צה"ל ולמוטט את מדינת ישראל, אז גם אין להם כוונה לצאת למלחמה.

אך מה באשר למלחמה בעלת יומרות צנועות יותר? למשל, מלחמה שמטרתה איננה לכבוש את ישראל אלא רק כמה קילומטרים מחצי האי סיני ומרמת הגולן? הרי על מנת להשיג את המטרות הטריטוריאליות המוגבלות הללו, דווקא יש למצרים ולסורים את האמצעים ואת היכולות. ואם יש להם את היכולות, אולי יש להם גם את הכוונות? השאלה הזאת לא עלתה על דעתם של ראשי מערכת המודיעין והביטחון של ישראל. למעשה, הקונספציה העמוקה יותר היא זו שהכשילה את ישראל: ההנחה שמטרתה של כל מלחמה נגד ישראל היא השמדתה. באופן פרדוקסלי, דווקא ההנחה הפסימית הזאת ביחס למלחמה יצרה את ההנחה האופטימית שלפיה זו לא הולכת להתרחש.

היה כאן כשל מחשבתי כפול: מצד אחד אופוריה ומצד שני קטסטרופה. הצד שלנו מסוגל רק לנצח, והצד שלהם מבקש רק להשמיד. זאת תבנית מחשבתית דיכוטומית, חשיבה של הכל או כלום, וזאת כמובן צורת חשיבה אנושית טבעית ומפתה – אך היא גם כושלת ומטעה. האמונה שלפנינו רק שתי אופציות נוטה להסתיר לנו את המציאות על האפשרויות הרבות הטמונות בתוכה. תבנית החשיבה הדיכוטומית הפילה את ישראל בעבר והיא ממשיכה לכווץ את המחשבות שלנו גם בהווה. היא שיבשה בעבר את האופן שבו חשבנו על מלחמה, והיא משבשת כיום את האופן שבו אנחנו חושבים על שלום. במסה שלפניכם נצא לחיפוש אחרי החשיבה הדיכוטומית ששולטת בשיח הפוליטי הישראלי ומגבילה אותו, ואחרי שנמצא אותה ננסה לסדוק אותה ולחשוף את האפשרויות ואת ההזדמנויות שהיא מסתירה.

אופוריה אידיאולוגית

האופוריה הגדולה ממלחמת ששת הימים לא התבטאה רק בשדה הצבאי. את טביעות האצבע שלה אפשר להרגיש גם בשדה האידיאולוגי. מהניצחון הגדול צמחו שתי תפיסות עולם המייחסות למעשים של מדינת ישראל כוח גואל. שתיהן הניחו שבאמצעות כמה מהלכים יזומים של ישראל ניתן לשנות את ההיסטוריה היהודית ולהביא אותה לגאולה.

אידיאולוגיה אוטופית אחת הייתה האידיאולוגיה של השלום. בכל העולם צומחות תנועות שלום כמחאה נגד מלחמה, ואילו בישראל צמחה כזו בהשראת ניצחון במלחמה. הגבולות החדשים של המדינה מלאים בנכסים דיפלומטיים: רמת הגולן בשליטה ישראלית, והלוא זה שטח שהיה סורי ובטח ירצו לקבל אותו בחזרה; גם שטחי יהודה ושומרון בידיים שלנו, וזהו שטח שהירדנים ירצו לקבל בחזרה; וגם חצי האי סיני נמצא בידיים של מדינת ישראל וגם הוא שטח שהמצרים ירצו לקבל בחזרה. וכך רבים הבינו את המצב החדש והמפתיע: הרצון של מדינות ערב המובסות הוא ההזדמנות של מדינת ישראל המנצחת. לראשונה יש בידינו קלפי מיקוח ממשיים ומוצקים, ואם נתנהל בחוכמה נוכל להמיר אותם בהסדר שלום. כך הניצחון שלנו במלחמה עשוי להיות ניצחון על המלחמה.

השלום ישנה את ההיסטוריה הישראלית. ישראל תפסיק להיות מדינת מבצר מבודדת מסביבתה ותתחיל להיות חלק אורגני מהמזרח התיכון. וכשנשתלב במרחב באופן מלא, כך האמינו, אז גם באירופה ובמערב כולו יקבלו אותנו באופן מלא וסוף־סוף יהיו היהודים חלק ממשפחת העמים. לכן, לא רק ההיסטוריה הישראלית תשתנה, גם ההיסטוריה היהודית תשתנה – 1,900 שנים של תחושת זרות יהודית יגיעו לקיצן. אם הקמת המדינה סיימה את הגלות של היהודים מארץ ישראל, הסכם שלום יסיים את הגלות העמוקה יותר – את הגלות של היהודים מהאנושות.

–

אבל הייתה גם דרך אחרת, אידיאולוגיה אוטופית אחרת, לקטיפת פירות הניצחון. במקום שנמסור את השטחים – ניישב אותם. לפי שיטה זו, חוויית הזרות האמיתית שחוו היהודים בגלות לא הייתה מהאנושות אלא מעצמם. כשעם לא חי בארצו הוא גם לא מחובר לעצמו. כשההווה של העם לא מתרחש במרחב שבו התרחש העבר שלו, נוצר קרע בתוך נפשו הלאומית. הזיכרונות המכוננים של העם היהודי התרחשו בשכם, בחברון, בירושלים ובבית לחם, והניצחון במלחמה מאפשר לו את השיבה אל המולדת המקראית. כך ייווצר גשר חי בין העבר ובין ההווה, והנפש הפצועה והקרועה של העם היהודי תתחיל להבריא.

ולא מדובר רק בשיבה אל העבר. הבראת נפש האומה תבריא גם את העתיד. כיצד? ובכן, כפי שהסביר הרב צבי יהודה קוק, בתנ"ך מופיעה סדרה של נבואות שחוזות שבעתיד ישוב עם ישראל לארצו ויישב אותה. לכן, אם אכן יישבו יהודים את הרי יהודה ושומרון הם יגשימו בפועל את הנבואות הללו, ולאחר שהנבואות הללו יתגשמו גם הנבואות שאחריהן תתגשמנה, ואז גם אלו שאחריהן, וכך ההתיישבות ביהודה ושומרון תתניע שרשרת סיבתית שתוביל לימות המשיח.

איך נמנף את הניצחון הגדול? הללו אמרו שעלינו להמיר את השטחים בשלום ובכך לסיים את הקרע שבין היהודים ובין האנושות, והללו אמרו שעלינו ליישב את יהודה ושומרון ובכך לסיים את הקרע שבין היהודים לבין עצמם. אלו סברו שזאת הזדמנות להתחבר באופן אורגני למשפחת העמים, ואלו סברו שזאת הזדמנות לחבר באופן אורגני את נפש האומה. המחלוקת בין החלומות הייתה גדולה אבל הסתתרה מאחוריה הסכמה: שתי קבוצות החולמים האמינו שמינוף נכון של הישגי המלחמה ישנה את ההיסטוריה היהודית. וכך, בקיצור נמרץ, האופוריה של ששת הימים הסירה את הצניעות לא רק מהחשיבה הצבאית, אלא גם מהחשיבה האידיאולוגית.

היציאה מן האופוריה

שני הצדדים היו משוכנעים שבמהלך השנים מרבית הישראלים יראו את האור, יצטרפו אל התנועה שלהם וייסחפו באוטופיה הפוליטית הגדולה שהם מציעים. אך יש מכנה משותף נוסף לשתי התנועות והוא ששתיהן טעו. במרוצת 50 השנים האחרונות הפנו מרבית הישראלים את הגב שלהם לשני הרעיונות גם יחד. בספרי 'מלכוד 67' סיפרתי את הסיפור הזה, את סיפורה של קריסת האידיאולוגיות הפוליטיות; כאן נתמקד רק במאה ה־21. מאז ראשית המאה הנוכחית השתנו הימין והשמאל בישראל ועברו שתי תפניות מרתקות.

הנרטיב המייסד והמארגן של הימין הפסיק לעסוק בקדושת ההתנחלויות, בהגשמת הנבואות ובציפייה לגאולה. הנרטיב המרכזי של מרבית האנשים בימין הוא הביטחון. במקביל, גם השמאל השתנה. הנרטיב המארגן שלו הפסיק לעסוק במזרח התיכון החדש, בפיוס בין העמים ובציפייה לשלום. הנרטיב המרכזי של השמאל הוא הכיבוש.

וביתר פירוט: על פי העמדה הרווחת בשמאל, אם ישראל תישאר בשטחים ותמשיך לשלוט צבאית על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית, יקרו לה שלושה דברים רעים: היא תתפורר מוסרית, היא תבוּדד דיפלומטית ומעל לכל היא תובס דמוגרפית. רוב הדמוגרפים סבורים שהולך ומתקרב היום שבו במרחבים שבהם שולטת מדינת ישראל יפסיקו היהודים להיות הרוב, וביום שהיהודים יהפכו למיעוט בארצם – היא תחדל להיות ארצם.

אמנם ישנם דמוגרפים אלטרנטיביים שטוענים אחרת. ישנה דעת מיעוט בקרב הדמוגרפים שלפיה היום הזה לעולם לא יגיע. אבל גם אם הם צודקים, וגם אם הפלסטינים יהיו "רק" 40 אחוזים מתושבי הארץ־המדינה, קשה יהיה להגדיר אותה כמדינת הלאום של העם היהודי שכן תנאי לקיומה של מדינת לאום הוא קיומו של רוב מסיבי לבני אותו לאום. ללא רוב מובהק, תהיה מדינת ישראל למדינת שני הלאומים שבתוכה והפרויקט הציוני יגיע אל סופו.

–

מכאן עולה שהרצון להיאחזות בכל ארץ ישראל מאיים על עצם הגדרתה של מדינת ישראל. פרדוקסלית, השאיפה לשלטון על האדמה המקראית לא תעמיק את האופי היהודי של המדינה, היא עשויה לבטל אותו לחלוטין. יש להודות שלטיעון הזה יש עוצמה רבה.

מהצד השני, גם הטיעון הביטחוני של הימין עבר בשנים האחרונות עדכון ושדרוג. בעבר מקובל היה לטעון שתקומתה של מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון תסכן את מדינת ישראל. דובר על כך שמדינה פלסטינית עשויה לכרות בריתות צבאיות, להתחזק צבאית, ואז לפלוש לישראל, המכווצת בגבולות שאינם בני־הגנה, ולהכריע אותה במתקפת פתע. זהו טיעון מיושן המבוסס על תרחיש אימה שרבים מסכימים שאינו רלוונטי עוד.

אך בימינו יש לימין טיעון הרבה יותר חזק. מאז פרוץ "אביב העמים" הערבי, המזרח התיכון עובר טלטלה. היה מי שדימה את הטלטלה הזאת לרעידת אדמה עוצמתית שבה כל מבנה שאינו חזק ויציב, מתמוטט. כשבמזרח התיכון רועדת האדמה הגיאו־פוליטית, כל המדינות שאינן יציבות מתמוטטות אחת אחרי השנייה. לוב התפרקה, סוריה התרסקה, וכך גם תימן ועיראק.

ד"ר הנרי קיסינג'ר שאל לאחרונה את השאלה המתבקשת: האם דווקא עכשיו זה הזמן המתאים להקמת מדינת לאום ערבית חדשה? אם מדינות בעלות מסורת פוליטית ארוכה התמוטטו, האם פלסטין החדשה והחלשה תחזיק מעמד? ומה יקרה אם היא לא תחזיק מעמד? מה יקרה אם המדינה שתקום לא תהפוך למדינה יציבה ומתפקדת? במקרה כזה, מי ייכנס אל תוך הוואקום הריבוני שייווצר ביהודה ושומרון? כוחות איראניים? דאעש? חמאס? חזבאללה? ואולי כולם יחד?

הנה תרחיש מבהיל: אם הכוחות הרדיקליים של המזרח התיכון יפלשו לוואקום שפלסטין החלשה תייצר, ישראל עלולה למצוא את עצמה כשהכאוס המזרח תיכוני נמצא בפאתי תל אביב וחמש דקות מכפר סבא. במילים אחרות, אם הטיעון המיושן של הימין היה שפלסטין חזקה מדי עלולה לאיים עלינו, היום הטיעון המשודרג של הימין הוא שפלסטין חלשה מדי עלולה לאיים עלינו. יש להודות שגם לטיעון הזה יש עוצמה רבה.

ההתנגשות המדומיינת

הימין השתנה והשמאל השתנה. קוראי 'מקור ראשון' בשנים האחרונות כבר לא ימצאו בו הרבה דיבורים על משיחיות וגאולה, אלא על הצורך הקיומי לא להיות נאיביים ועל החובה להישאר שולטים וחזקים. קוראי 'הארץ' בשנים האחרונות כבר לא ימצאו בו הרבה דיבורים על שלום ועל מזרח תיכון חדש, אלא על הנזקים הגדולים והממאירים של השלטון הצבאי בשטחים.

מרתק לראות כיצד הימין והשמאל הם תמונת ראי זה של זה. שניהם עברו את אותו תהליך במקביל: הימין כבר לא מאמין שיישוב השטחים יביא גאולה אלא שנסיגה מהם תביא אסון; השמאל כבר לא מאמין שנסיגה מהשטחים תביא גאולה אלא שהישארות בהם תביא אסון. הימין והשמאל עברו תהליך זהה: שניהם עברו מחלומות לחרדות.

התפנית הכפולה, בימין ובשמאל, שינתה לחלוטין את אופי ההתנגשות ביניהם. עם זאת, האמת היא שמבחינה רעיונית ומושגית, לא בטוח שהיא בכלל קיימת. ייתכן שכיום ההתנגשות שבין הימין לשמאל היא אשליה. כל עוד השמאל הציע אוטופיה של שלום והימין הציע אוטופיה של גאולה, צריך היה לבחור בדרך אחת ולשלול את השנייה. אך כיום, כשהרעיון המארגן של הימין הוא לא האוטופיה של הגאולה אלא הקטסטרופה של הנסיגה, והרעיון המארגן של השמאל הוא לא האוטופיה של השלום אלא הקטסטרופה של הכיבוש, אז ההתנגשות שבין הצדדים כבר לא באמת קיימת או לכל הפחות אינה הכרחית. מדוע? משום שבעוד אוטופיות יכולות רק להתנגש, חרדות יכולות להתמזג.

זהו טיבן הפסיכולוגי של חרדות. כל מי שסובל מחרדות מכיר את זה. אדם שסובל מפחד גבהים, יכול לאסוף אל תוך נפשו גם פחד ממקומות סגורים או מעכבישים. בניגוד לחלומות שממירים זה את זה, פחדים מצטרפים זה לזה. וזה בדיוק מה שקרה לרבים מאוד מהישראלים: הם אימצו והפנימו את החרדה הגדולה של הימין – וגם את החרדה הגדולה של השמאל. הם סבורים שלא נוכל להבטיח את הרוב הלאומי אם ישראל תשלוט ביהודה ושומרון, ובעת ובעונה אחת – שנתקשה להבטיח את הביטחון הלאומי אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון. כך מוטטו התפנית בימין והתפנית בשמאל את הוודאות הפוליטית של מרבית הישראלים. 

ממבוכה לאדישות

זאת תופעה שרבים בעולם לא מבינים ולא מודעים אליה. מרבית הישראלים איבדו את הוודאות שלהם, וזה קרה דווקא בנושא שבמשך שנים היה הנושא הבוער ביותר בכל הוויכוחים שלהם. את הוודאות החליפה מבוכה. זאת מבוכה שמנוסחת במלכוד פשוט: אם נישאר בשטחים, נסכן את העתיד שלנו, ואם נצא מהשטחים, נסכן את העתיד שלנו. אז מה עושים? לא יודעים. קריסת הוודאות יצרה מרחב רעיוני חדש.

במובן מסוים ניתן לקרוא למרחב הזה "מרכז" ובו נמצאים מרבית הישראלים. לקביעה הזאת יש הסתייגות חשובה אחת: המרכז הרעיוני לא חופף בצורה מלאה את המרכז של המפה המפלגתית. האנשים במרכז אינם מצביעים בהכרח למפלגות המרכז, וזאת משום שהרבה אנשים מצביעים בהתאם לזהויות שלהם ולשבטים שלהם ולא בהתאם לעמדות שלהם.

מנקודת מבט של עמדות – ולא של זהויות – המרכז הוא המרחב הגדול של ההסכמה הישראלית. מבלי ששמנו לב, הסכסוך שפעם פיצל בינינו ויצר שני מחנות אידיאולוגיים לוהטים ומתנגשים, היום מאחד בינינו. מרבית הישראלים מחזיקים באותן עמדות ביחס לסכסוך. אך פרדוקסלית, ההסכמה הישראלית הרחבה והחדשה איננה על מה שיש לעשות אלא על מה שאי אפשר לעשות. זאת לא הסכמה על דרך, זאת הסכמה על אובדן דרך. אפשר לומר שהמבוכה הפוליטית היא הקונצנזוס הישראלי החדש.

–

מבוכה יכולה להוביל לשיתוק, אך לא בהכרח. באותה מידה היא יכולה להוביל לחשיבה חדשה ולפעולה חדשה. קרל פופר, הפילוסוף של המדע, כבר הבחין שמחשבות חדשות לא נולדות במרחבים אידיאולוגיים שמשותקים על ידי ודאות, אלא במרחבים שבהם הספק ממלא את הנפש בסקרנות ובפתיחות. אך בפועל זה לא מה שקרה. המרכז החדש איננו מרחב של סקרנות וחדשנות אלא בעיקר של אדישות. במרכז שינו את נושא השיחה. עוסקים שם ביוקר המחיה ובנושאים חשובים נוספים – אבל לא בסכסוך. למעשה, זהו המאפיין המרכזי של איש המרכז: הוא לא מציע עמדת ביניים ביחס לסכסוך, הוא פשוט לא עוסק יותר בסכסוך.

לדממה של המרכז יש השלכות הרות גורל. הדממה הזו מותירה את השיחה על עתיד השטחים בידיים של הימין הקשה ושל השמאל הקשה, וכתוצאה מכך התקבעה האמונה שלפיה יש שתי אפשרויות בלבד: סיום הסכסוך או ניהול הסכסוך. משמאל אומרים שלא ניתן להנציח את הסטטוס קוו כי לאורך זמן הוא יתפרק ויוביל לאסון, ולכן צריך לפתור את הסכסוך אחת ולתמיד; מימין אומרים שלא ניתן לסיים את הסכסוך ולחלק את הארץ לשתי מדינות, שכן אי אפשר להגיע להסדר קבע במזרח התיכון הסוער, שבו יש הכל חוץ מקביעות. ממבט ראשון, שני הצדדים צודקים: לא ניתן כיום לסיים את הסכסוך, אך גם לא ניתן להנציח את המצב הקיים. ממבט שני, שניהם גם טועים: שתי האפשרויות הללו אינן האופציות היחידות. הדיכוטומיה הזאת היא דיכוטומיה כוזבת. את דרך האמצע היינו צריכים לשמוע מהמרכז, אבל המרכז, כאמור, שותק, הוא אדיש, הוא מתעסק בנושאים אחרים.

הדרך השלישית

אנחנו לכודים בחשיבה דיכוטומית, וחשיבה דיכוטומית היא חשיבה דתית. דמיינו את שתי הסיטואציות הבאות: מישהו מחליט, לראשונה בחייו, לצום ביום הכיפורים. הוא מצליח לשרוד את הערב מבלי לאכול והוא מעביר גם את הבוקר ללא אכילה ושתייה. אבל באמצע היום הוא נשבר לרגע ושותה כוס מים קרים. לאחר מכן הוא ממשיך את הצום עד לסיום היום הקדוש. מישהי אחרת, לעומת זאת, לא צמה בכלל ואכלה לאורך היום שלוש ארוחות מלאות וטעימות. אין ספק שיש הבדל גדול בין החוויה שלו לחוויה שלה. מבחינה פסיכולוגית הם עברו יום שונה לחלוטין, כך גם מבחינה סוציולוגית וכך גם מבחינה רוחנית. אבל מבחינה הלכתית אין שום הבדל ביניהם: הם עברו את אותו יום. שניהם לא צמו. מבחינה הלכתית, או שאדם צם או שהוא לא צם. אין צום חלקי. דת מבוססת על דיכוטומיות. יש אסור ויש מותר, יש טמא ויש טהור, יש קודש ויש חול.

אמנות, לעומת זאת, לא מבוססת על דיכוטומיות. אם מישהי אומרת לי שהשיר החדש של אביתר בנאי לא מעורר השראה כקודמו, אני לרגע לא חושב שהיא חושבת שהשיר הזה דוחה ומכוער. ייתכן שהיא חושבת שהוא שיר סביר מינוס או אולי סביר פלוס, ואולי היא אפילו חושבת שהוא שיר יפה, רק שבה הוא לא מעורר השראה. אם בזירה הדתית החלופה לקודש היא חול, החלופה באמנות ליפה היא לא מכוער אלא אולי פחות יפה. בדת יש דיכוטומיות, באמנות יש רצף. אלו שתי צורות מחשבה שונות מאוד. איזו מהן אנחנו מביאים איתנו אל תוך השיחה הפוליטית שלנו? האם אנחנו חושבים על הסכסוך כמו שאנחנו חושבים על דת או כמו שאנחנו חושבים על אמנות? נדמה לי שאנחנו יודעים את התשובה.

המחשבה שיש שתי אפשרויות בלבד – ניהול הסכסוך, שמשמעו תחזוקת המצב הקיים, או סיום הסכסוך, שמשמעו טרנספורמציה של המצב הקיים – היא מחשבה בינארית ולכן כוזבת. המחשבה שיש רק שתי אפשרויות, האחת אוטופית והשנייה פסיבית, היא העתקת תבנית החשיבה הדתית אל תוך הפוליטיקה. ניהול הסכסוך איננו החלופה היחידה לסיום הסכסוך. יש אפשרות נוספת: צמצום הסכסוך.

לשבור את משחק סכום האפס

הצעד הראשון לצמצום דרמטי של הסכסוך מתחיל בשחרור מכשל מחשבתי נוסף, והוא התפיסה הישראלית הרווחת שלפיה אנחנו לכודים במשחק סכום אפס בין "כיבוש" לבין "ביטחון". כדי להסביר את זה נצטרך לתת את הדעת למילה הכה טעונה שהרגע הזכרתי: "כיבוש". אחת מהטעויות ההיסטוריות הגדולות של השמאל הישראלי היא התפיסה שלפיה השטחים כבושים. הם לא. השטחים לא נשדדו בתוקפנות מעם אחד באופן לא מוסרי ולא לגיטימי. זאת לא אדמה גזולה. עם זאת, אחת מהטעויות ההיסטוריות הגדולות של הימין היא ההתעלמות מכך שהעם הפלסטיני הוא עם כבוש. כיבוש הוא שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית, וזה בדיוק מה שמתרחש בשטחים ב־52 השנים האחרונות. זהו מצב מאוד מורכב ולכן מאוד מבלבל: האדמה איננה כבושה אבל האנשים שחיים עליה הם אנשים כבושים. המצב מורכב ולכן אנחנו חייבים להתייחס אליו בצורה מורכבת.

נחזור לענייננו: רבים משוכנעים שבין ביטחון לבין כיבוש מתקיים "משחק סכום אפס". ככל שישראל שולטת יותר על הפלסטינים כך היא גם מוגנת מפניהם יותר, וככל שהיא שולטת עליהם פחות כך היא גם מוגנת מפניהם פחות. המשוואה היא שיותר שליטה שווה יותר ביטחון; פחות שליטה שווה פחות ביטחון. האם אפשר לשבור את משחק סכום האפס הזה? האם ניתן לצמצם את הכיבוש של הפלסטינים מבלי לצמצם במקביל את הביטחון של הישראלים?

התשובה חיובית – אך לא כחלק מתוכנית מושלמת וגואלת. ישנם רעיונות כאלה ולמדתי עליהם במהלך כתיבת ספרי 'מלכוד 67', ויותר מכך – במהלך פגישות שקיימתי עם בכירים בקהילה המודיעינית והצבאית בשנתיים שלאחר צאת הספר. להפתעתי גיליתי שבמגירות של הדרגים המקצועיים במערכת הביטחון מצד אחד, ובמכוני מחקר אזרחיים מצד שני, התגבשו רעיונות מענייניים וחשובים, וכדאי שהציבור הרחב יתחיל ללמוד עליהם ושבאופן כללי נתחיל לדבר עליהם. אלו פעולות יזומות שאפשר לנקוט בהסכמה עם הפלסטינים, אבל לא כחלק מהסכם עם הפלסטינים. יש שני קריטריונים שבאמצעותם צריך לבחון ולמדוד כל פעולה מן הסוג הזה, והם מאוד פשוטים: א. אם הם מצמצמים את הכיבוש של הפלסטינים. ב. אם הם שומרים על הביטחון של הישראלים.

–

מובן שלא אמנה כאן את כל הרעיונות שמסתובבים בין הדרגים המקצועיים, הצבאיים והאזרחיים. גם לא אתייחס בכלל לבעיה של רצועת עזה. עם זאת, ליקטתי מתוכם שמונה צעדים, שנראה לי כי רבים מהקוראות והקוראים ימצאו בהם עניין. את הפעולות שבחרתי להציג קיבצתי וארגנתי בתוך נרטיב שאני מקווה שיגרה את הסקרנות של הישראלים הנבוכים שבמרכז.

כל אחד מהצעדים שאציג הוא צעד קטן, אבל ההצטברות של הצעדים הקטנים הללו תייצר צעד גדול ומשמעותי. אלו אינם צעדים שיובילו לסיום הסכסוך ולריפוי המזרח התיכון, אלא רק למצב שירחיק את התפרצות האיום הדמוגרפי – מבלי לסכן את הביטחון הישראלי. 

שמונה צעדים

1. 'הכל זורם' | הצעד הראשון לצמצום הסכסוך

הסכמי אוסלו יצרו את הרשות הפלסטינית והעניקו לה ריבונות על כ־40 אחוזים מיהודה ושומרון. אזורי האוטונומיה הפלסטינית מכונים שטחי A ושטחי B. בשטחי A יש לרשות הפלסטינית שליטה אזרחית וצבאית, בשטחי B יש לה שליטה אזרחית בלבד. 60 האחוזים הנותרים, המכונים שטחי C, נותרו בשליטת הצבא הישראלי. יש הסבורים כי מכיוון שיותר מ־90 אחוזים מהפלסטינים חיים באזורים שנתונים לשליטת הרשות הפלסטינית, אז הסכמי אוסלו סיימו בפועל את הכיבוש. אבל יש בעיה קשה עם הקביעה הזאת, שכן שטחי האוטונומיה הפלסטינית אינם רציפים.

המציאות בשטח היא של עשרות איים אוטונומיים פלסטיניים. הם אינם מחוברים אלו לאלו, משום שהם מוקפים באזורים שהם בשליטת ישראל. פלסטיני שחי ברמאללה, למשל, לא מרגיש את הכיבוש הישראלי. השלטון שמנהל את חייו הוא פלסטיני, הטלוויזיה שבה הוא צופה היא פלסטינית, ספרי הלימוד הם פלסטיניים והמשטרה ששומרת עליו היא פלסטינית. אך כל זה נכון כל עוד הוא נשאר בתוך הגבולות של רמאללה. מה קורה כשהוא רוצה לעזוב את רמאללה ולבקר את בן הדוד שלו בעיר הצפונית ממנו, שכם? ובכן, רמאללה ושכם אינן מחוברות זו לזו. על מנת לבקר את בן הדוד שלו, עליו לעבור דרך מרחב שבו שולטת ישראל, והרבה מאוד דברים בלתי צפויים יכולים לקרות לו בדרך. ראשית, ייתכן שבאותו יום הוא בכלל לא יוכל לעזוב את רמאללה, משום שבאותו יום אלוף פיקוד המרכז יטיל סגר על העיר. ואם הוא יוכל לעזוב את רמאללה, ייתכן שיעצרו אותו במהלך הנסיעה במחסומי פתע צבאיים. ייתכן גם שבסוף הדרך הוא לא יוכל להיכנס לשכם, משום שהיא זאת שנמצאת בסגר.

זאת המציאות. כאן נמצא הכיבוש. חוויית הכיבוש שלאחר אוסלו לא נמצאת בתוך האיים האוטונומיים, אלא נחווית כתוצאה מכך שהאיים הללו מבודדים ולא קשורים אחד לשני. אגב, במרבית הימים וברוב הזמן אין סגרים ואין מחסומים, אבל זה כל העניין – אי אפשר לחזות אותם. פלסטיני לא יודע אם יידרשו לו 30 דקות חלקות לביקור בן הדוד, או לשמונה שעות ואף יותר.

הבעיה איננה רק של תכנון זמן. יש כאן ממד מתמשך של השפלה. גם אם הכבישים פתוחים, לאורך כל הנסיעה הוא יודע שהם פתוחים בגלל שכך החליט השלטון הצבאי הישראלי. הוא לא נוסע בחסדה של הממשלה שלו, אלא של צבא העם ששולט עליו. זה כיבוש.

למצב הזה יש מענה והוא לא תלוי בהסדר שלום. הפתרון הוא לא אסטרטגי ולא מדיני אלא תשתיתי. בראשית שנות האלפיים נוצרה בפיקוד מרכז ובאגף התכנון של צה"ל תוכנית ששמה 'הכל זורם'. תוכנית שמטרתה לסלול כבישים עוקפי התנחלויות ולחבר בין החלקים השונים של הרשות הפלסטינית. עם השנים המשיכו גופים אזרחיים לפתח ולשדרג את התוכנית הזאת. היא אמנם לא זולה, היא כוללת גשרים ומנהרות, אך היא יוצרת רצף תחבורתי פלסטיני. גורמים בכירים בפיקוד המרכז מבהירים שלמערכת הביטחון הישראלית יש כיום פתרונות טכנולוגיים שמאפשרים את המהלך הזה – ללא הנמכת רמת הביטחון הישראלי.

אם ישראל תסלול את מערכת הכבישים הללו – וחשוב לא פחות: אם היא תעניק את הריבונות על הצירים הללו לרשות הפלסטינית – המציאות בשטח תשתנה מן הקצה אל הקצה. פלסטיני יוכל לצאת מהבית שלו בחברון, לנסוע לבקר בן משפחה בג'נין, ולאורך כל הדרך לא לפגוש חייל ישראלי אחד, וזאת משום שלאורך כל הנסיעה הוא יהיה בכביש ריבוני פלסטיני. כך, במהלך שהוא הרבה יותר אדריכלי והרבה פחות מדיני, בידינו לבטל את מוקד החיכוך המרכזי שבין האוכלוסייה האזרחית והשלטון הצבאי. הפעולה הזאת עומדת בשני הקריטריונים שהצבנו – היא מצמצמת את השליטה הישראלית על הפלסטינים, וזאת מבלי לצמצם במקביל את הביטחון של הישראלים. במילים אחרות: התוכנית ליצירת רצף תחבורתי פלסטיני מוכיחה ומדגימה שניתן לשבור את משחק סכום האפס שבין כיבוש לביטחון.

אם זה כל כך פשוט, למה לא עושים את זה מחר בבוקר? הימין העמוק מתנגד, הרי יש פה ויתור על שטחים לפלסטינים ואסור לוותר עליהם. אך גם השמאל העמוק מתנגד, שכן פעולות שמקילות את החיים בשטחים יוצרות נורמליזציה של הכיבוש ובכך נותנות לו לגיטימציה. אנשים שכבולים בתבנית חשיבה דתית, סולדים ממחשבה על צמצום הכיבוש. על פי ההלכה, או שצמים ביום כיפור או שלא צמים בכלל. אין שום משמעות דתית לצום חלקית. ובאותו אופן, יש בשמאל מי שמרגיש שאין משמעות מוסרית להפחתת הכיבוש. או שיש כיבוש או שאין כיבוש.

כך נוצרה ברית מרתקת, בלתי מודעת, בין הימין העמוק והשמאל העמוק: שניהם מקפיאים את הסטטוס קוו. כשהשמאל קושר בין התקדמות בשטח לבין הסכם שלום מלא, אז ההסכם שלא מגיע מבטיח שבפועל לא תהיה שום התקדמות בשטח. מיתוס השלום ומיתוס ארץ ישראל מטפחים את מציאות הסטטוס קוו. דווקא האמונה באידיאולוגיות הגדולות שמתיימרות לשנות מן היסוד את המצב הקיים, מקפיאה את המצב הקיים.

השחרור מרעיונות גדולים מאפשר לנו לצעוד בצעדים קטנים. תוכנית 'הכל זורם' היא רק צעד אחד. ישנה סדרה של צעדים שאפשר לנקוט על מנת להרחיק את הסכנה הדמוגרפית, ללא מחיר מדיני של פינוי יישובים וחלוקת ירושלים, ואשר עומדים בשני הקריטריונים שהצגנו. 'הכל זורם' הוא הצעד הראשון, נמנה עכשיו שבעה צעדים אפשריים נוספים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה

מוקד חיכוך נוסף בין הצבא הישראלי לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית קשור לעובדה ששטחי האוטונומיה מוגבלים ביותר ולא מותאמים לאוכלוסייה ולקצב גדילתה. בעשרות השנים האחרונות, למשל, נבנו בתים רבים שגלשו מחוץ לשטחי האוטונומיה. יש כיום כ־20 אלף בתים כאלה. זאת בנייה לא חוקית, לא מוסדרת, ונגד חלקים גדולים ממנה תלויים ועומדים צווי הריסה. הנה המרכיב השני של חוויית הכיבוש הפלסטיני: מסביב לערים ולכפרים אין מרחבי התפתחות וגדילה. הם כלואים וצפופים בתוך עצמם, וכל חריגה זקוקה לאישורו של הצבא הישראלי.

ישנו רעיון שמוצע במסמך 'ביטחון תחילה', שהציגו חברי ארגון 'מפקדים למען ביטחון ישראל'. לפי הרעיון, אם ישראל תעביר לפלסטינים אחוזים בודדים משטחי C, ובכך תרחיב את שטח האוטונומיה, היא תפתור את הבעיה הזאת ותאפשר להם להתפתח ולהתרחב. גם הפעולה הזאת עומדת בשני הקריטריונים שהצבנו: היא מצמצמת את הכיבוש של הפלסטינים אבל לא מצמצמת במקביל את הביטחון של הישראלים. 

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל

לפלסטינים אין נמל תעופה משלהם, והקמה של נמל תעופה פלסטיני לא עומדת בשני הקריטריונים המדוברים. היא אמנם תגביר את העצמאות שלהם אבל תסכן את הביטחון שלנו. כיום פתח היציאה לעולם של הפלסטינים הוא בנמל התעופה של רבת עמון, אך המעבר לירדן דרך גשר אלנבי דורש שעות המתנה רבות.

את הפתח של הפלסטינים ליציאה לעולם ניתן להרחיב בשני מהלכים:

• נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול.
• ניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

עד כה מנינו שלושה צעדים שמשנים מן היסוד את החיים הפלסטיניים בשטחים. לאחר ביצועם תהיה האוטונומיה הפלסטינית מחוברת, יהיו לה מרחבי בנייה וגדילה, ויהיה לה פתח יציאה אל העולם. נעבור עכשיו לשלושה צעדים נוספים שעוסקים בחיים הכלכליים הפלסטיניים. אציג אותם בקווים כלליים, בקיצור נמרץ.

4. הרחבת מתן היתרי עבודה בישראל

כ־150 אלף פלסטינים עוזבים מדי יום את שטחי הרשות הפלסטינית ויוצאים לעבוד בתוך ישראל הריבונית. הקבוצה הזאת מכניסה כסף רב לשטחי האוטונומיה ומפרנסת כמיליון אנשים. הסיבה לכך טמונה בפערי השכר הגדולים בין אלו המקובלים ברשות הפלסטינית לבין אלו המקובלים במדינת ישראל.

בשנים האחרונות התגבשה בצמרת צה"ל חוות דעת שלפיה ניתן להגדיל באופן משמעותי את מספר הפלסטינים שמקבלים היתרים לעבוד בישראל. אפשר לפתוח את השורות להרבה יותר נשים וגברים מבוגרים עם עבר נקי. אם במקום 100 אלף עובדים ייכנסו לישראל 400 אלף עובדים, הדבר ישפר דרמטית את הכלכלה הפלסטינית ויזרים כסף רב לשווקים המקומיים בשטחים.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה

קיים רעיון מאיר עיניים שמופיע בתוכנית שהגו במכון למחקרי ביטחון לאומי, 'מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית־פלסטינית', ולפיו יכולה ישראל להקצות חלקים משטחי C לטובת מרחבי פיתוח כלכלי ואזורי תעשייה פלסטיניים.

על פי התוכנית הזאת, ניתן יהיה לעודד השקעות בינלאומיות באזורים הללו וליצור מסלול אשראי ייעודי שיאפשר הלוואות מיוחדות לבניית עסקים באזורי הפיתוח החדשים.

אפשר לראות שזאת הפעולה השלישית בסדרת הפעולות המוצעות כאן, שבמסגרתה מועברים שטחי C לפלסטינים. נראה שעל מנת לאפשר את הצלחת המהלך לצמצום הסכסוך – והנה מרכיב שעשוי להרתיע כמה מן הישראלים – יהיה על ישראל להימנע מהרחבת ההתיישבות היהודית שמחוץ לגושים הגדולים ולשמור עתודות קרקע משטח C עבור מהלכים ישראליים יזומים מעין אלו.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות

אחת החולשות הגדולות של המשק הפלסטיני היא הניתוק שלו מהעולם. סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את הבעיה הזאת. בפיקוד מרכז מופעלת תוכנית שמכונה 'Door to Door'. פקחים ביטחוניים ישראלים מפקחים על העמסת סחורה במכולות, כשהן מועמסות בפאתי השטחים ומיד ננעלות ומסומנות; כך לא נדרשת פריקה והעמסה מחדש במחסומים השונים. הפעלה מלאה ומואצת של התוכנית הזאת תאפשר לסחורה לנוע בקלות מיהודה ושומרון לנמלי אשדוד וחיפה, ומשם לרחבי העולם.

שלושת הצעדים הללו מתמזגים עם שלושת הצעדים שקדמו להם ומשלימים אותם. אם מטרת שלושת הצעדים הראשונים היא להיפרד מהפלסטינים, מטרת שלושת הצעדים האחרונים היא להתחבר אליהם. אלו מהלכים משלימים, כשהרעיון המארגן הוא להיפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית מבחינה מדינית – ולהתחבר אליה מבחינה כלכלית. למקסם את החירות מצד אחד, ואת השגשוג הכלכלי מצד שני.

–

שני הצעדים האחרונים והמסיימים עוסקים בשדרוג המעמד, הסטטוס וההון הסימבולי של האוטונומיה הפלסטינית.

7. חתירה לעצמאות כלכלית מלאה

אחד מההסכמים שהסתפחו אל הסכמי אוסלו הוא הסכם פריז, שלפיו הכלכלה הפלסטינית תלויה לחלוטין בכלכלה הישראלית ובמדינת ישראל. כל מערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא, תלויים בישראל ולמעשה נשלטים על ידי ישראל. את פרוטוקול פריז אפשר וצריך לתקן. יש לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל. בתוכנית של המכון למחקרי ביטחון לאומי שהזכרתי לעיל, קיים מתווה כלכלי מפורט להבאת הפלסטינים לעצמאות כלכלית מלאה.

8. הכרה בפלסטין ולא בגבולותיה

בשנים האחרונות מנהלת הרשות הפלסטינית מאמץ דיפלומטי על מנת להשיג הכרה בינלאומית בעצמאותה. מדינת ישראל, לעומתה, נאבקת במאמץ הפלסטיני לזכות בהכרה בינלאומית כזאת. הטיעון של ישראל מבוסס על ההיגיון המדיני הקונבנציונלי, שלפיו התכלית של התהליך המדיני במזרח התיכון היא הסדר שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, ומכאן שהקמתה של המדינה הפלסטינית צריכה לבוא רק במסגרת הסכם קבע עם ישראל.

אך אם נבחר לשנות את צורת המחשבה שלנו ולהמיר את השאיפה לסיום הסכסוך בשאיפה לצמצום הסכסוך, אזי ישראל יכולה להפסיק את המאבק במאמץ הדיפלומטי של הרשות הפלסטינית ובמקום זאת להצטרף אליו.

אך זאת יש לעשות עם הסתייגות בולטת אחת: עלינו להכיר בפלסטין אבל לא בגבולותיה. באמצעות המהלך הזה יכולה ישראל להגביר את העצמאות של הפלסטינים מבלי לסבך בכך את חייהם של המתנחלים ואת נוכחותם של חיילי צה"ל. ישראל לא תסומן כפורצת גבול – משום שאין גבול. יש לכך תקדים: מדינת ישראל. ישראל היא חלק מהקהילה הבינלאומית, ועם זאת מרבית המדינות החברות באו"ם אינן מכירות בחלק מגבולותיה. הרעיון הוא לקדם מאמץ דיפלומטי שיהפוך את פלסטין למדינה מוכרת ללא גבולות מוכרים.

–

שני הצעדים האחרונים מצטרפים לששת הצעדים הקודמים, ואלו משנים מן היסוד את הישות הפלסטינית. מישות מחוררת, מקוטעת ומוחלשת, למרחב עצמאי, רציף, מחובר לעולם, משגשג כלכלית ובעל סמלי סטטוס של מדינה. למעשה זהו מהלך שמשנה את כיוון התנועה: בשנים האחרונות מתרחש בשטחים תהליך של "סיפוח זוחל"; שמונת הצעדים משגרים אותנו לתהליך הפוך – "היפרדות זוחלת".

אך אלו אינם גירושים מלאים. אין כאן הסכם, אין כאן פינוי יישובים ואין כאן חלוקה של ירושלים. הצעדים הללו לא מוליכים ל"פתרון שתי המדינות" אך הם יוצרים בפועל סיטואציה של שתי מדינות. מטרת הצעדים הקטנים והמצטברים שפירטתי איננה ביטול העימות, אלא שינוי האופי של העימות. הפיכה שלו מקונפליקט בין מדינה לבין הנתינים שלה, לקונפליקט בין מדינה ובין השכנים שלה. זהו מהלך שמרחיק את הסכנה הדמוגרפית מבלי להגביר את הסכנה הביטחונית.

לא שחזור של ההתנתקות

האם באמת אין בצעדים הללו סכנות ביטחוניות? הרי אלו מהלכים חד־צדדיים. חלקם אמנם יינקטו בהסכמת הפלסטינים אבל לא מתוך הסכם איתם. האם אין כאן שחזור של ההתנתקות מרצועת עזה? תוכנית ההתנתקות הייתה מהלך חד־צדדי, שלא עמד בשני הקריטריונים שהצבנו. כתוצאה מההתנתקות זכתה ישראל ברווח דמוגרפי גדול, אך היא משלמת עליו מחיר ביטחוני, שממנו סובלים תושבי עוטף עזה והדרום. האם חזרה לחד־צדדיות איננה חזרה לכשל החד־צדדיות?

בכל הקשור לטרור הפלסטיני, הביטחון של הישראלים מגיע מכך שכוחות הביטחון מונעים מדי יום את היווצרותם של תאי טרור ביהודה ובשומרון. הצלחתם הגדולה נובעת מכך שישראל נהנית מרשת מודיעין מקיפה בערים ובכפרים הפלסטיניים. על מנת להבטיח את היעילות המודיעינית הזאת, ישראל צריכה גישה צבאית חופשית לכל מקום בשטחי האוטונומיה הפלסטינית.

זה לא המצב בעזה. ישראל הוציאה את הצבא מרצועת עזה, וכתוצאה מכך קיפלה את מרבית רשתות המודיעין שלה. לפיכך היכולת של צה"ל לסכל טרור ברצועה מבעוד מועד מוגבלת מאוד. את הטעות הזאת אסור לשחזר במסגרת מהלכים חד־צדדיים ביהודה ושומרון.

ואכן, עד כה מנינו את שמונת הצעדים שיצמצמו באופן דרמטי את הכיבוש של הפלסטינים, ועכשיו נמנה את חמשת העקרונות שיבטיחו את המשך הביטחון של הישראלים:

1. השב"כ והמודיעין הישראלי ימשיכו לפעול בכל מרחבי יהודה ושומרון.
2. צה"ל ימשיך לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית.
3. בבקעת הירדן תישאר נוכחות צבאית ישראלית קבועה.
4. המרחב האווירי ייוותר בשליטה ישראלית מלאה.
5. המרחב האלקטרומגנטי ייוותר בשליטה ישראלית מלאה.
   

–

בנסיגה מרצועת עזה ויתרה ישראל על שלושה מתוך חמשת הסעיפים הנ"ל. השב"כ איבד קשר חופשי ובלתי מוגבל עם האוכלוסייה, צה"ל איבד את יכולת התמרון שלו בתוך הערים, והנסיגה מציר פילדלפי, בתפר שבין עזה לסיני, פתחה את הרצועה להברחות ואיפשרה את ההתחמשות שלה. את הטעויות הללו אסור לשחזר. שמירה על כל חמשת היסודות הביטחוניים תבטיח את המשך היכולת של הצבא לספק ביטחון ותחושת ביטחון למתיישבים ולאזרחים הישראלים.

זאת תוכנית של שמונה פלוס חמש – שמונה צעדים שנוקטים אותם, וחמישה עקרונות ביטחוניים שנצמדים אליהם. המיזוג בין שניהם ישבור את משחק סכום האפס וייצר מציאות שבה יש צמצום דרמטי של כיבוש הפלסטינים ללא צמצום מקביל בביטחון הישראלים.

פרדיגמה חדשה מצמיחה שיחה חדשה

בערב מלחמת יום הכיפורים העריך המודיעין הישראלי שלפנינו שתי אופציות – או שתפרוץ מלחמה להשמדת ישראל, או שלא תפרוץ מלחמה בכלל. מכיוון שמלחמת השמדה לא הייתה אופציה, מסקנתם הייתה שלא תפרוץ מלחמה בכלל. הם לא הצליחו לראות שיש אופציה נוספת: מלחמה מוגבלת נגד ישראל. כשם שכשלנו אז בהיערכות למלחמה, בגלל חשיבה דיכוטומית, כך אנחנו כושלים היום בחשיבה על שלום. גם כאן יש דרך שלישית, דרך שהיא לא יוזמת שלום מלאה, אך גם לא פסיביות מוחלטת. המאפיין המרכזי של הדרך השלישית הוא המעבר מתוכניות גדולות לצעדים קטנים.

כאן חשוב להדגיש שיש עוד צעדים קטנים על השולחן, שאותם יש לבחון. יותר מכך, ייתכן שלדעת חלקכם, הצעדים המוצעים כאן אינם יעילים או אפשריים. קוראים מוקדמים של הטקסט הזה, למשל, התנגדו מאוד לסעיף ההכרה במדינה פלסטינית (הגם שלא בהכרה בגבולותיה, כאמור לעיל). על הכל אפשר לדון ולהתווכח, וזה כל העניין: כדאי שעל זה יהיה הוויכוח. במקום שהמחלוקת הפוליטית תהיה על השאלה אם אנחנו בעד או נגד התוכנית הגואלת הגדולה, בואו נתחיל להתווכח על הצעדים הקטנים והמצטברים.

המעבר לפרדיגמת הצעדים הקטנים והמצטברים ישיג שני דברים חשובים: הוא ישבור את החשיבה הדיכוטומית שמכווצת את המחשבות שלנו, והוא יזמין את הישראלים הנבוכים לחזור לשיחה המדינית. דווקא האנשים שהפסיקו להאמין בפתרונות הגואלים, מימין ומשמאל, יכולים להצטרף ולתרום את חלקם לשיחה חכמה על צעדים קטנים, מדודים ומצטברים.

–

השיחה הפוליטית החדשה תתבסס על השאלה "כמה". כל פעולה וכל רעיון יימדדו לאור שני הקריטריונים: נשאל כמה הרעיון מצמצם את הכיבוש, והאם הוא מצמצם את הביטחון. כך יש לבחון את שמונת הצעדים שהצגתי, וכך יש לבחון כל סדרת צעדים אלטרנטיבית.

נטישת החלומות הגדולים איננה נטישה של הערכים הגדולים. להפך, זהו ניסיון למקסם את שני הערכים הבסיסיים שעליהם נשענת הציונות: חירות וביטחון. האמונה בחירות לאומית היא הלב הפועם של הציונות ולכן שליטה על עם אחר איננה פעולה ציונית. גם האמונה בזכותו של העם היהודי לחיות בביטחון היא הלב הפועם של הציונות, ולכן פעולה שמסכנת את הביטחון של עם ישראל איננה פעולה ציונית.

זהו הלב הערכי של המלכוד: לא הגענו לארץ ישראל על מנת להיות מאוימים על ידי עם אחר, אך גם לא באנו לכאן על מנת לשלוט על עם אחר. המהלך המוצע כאן מבטא ומדגים מחויבות ציונית ומוסרית למקסום עד כמה שרק ניתן של מידת החירות של הפלסטינים ושל מידת הביטחון של הישראלים, על אף המתח שמתקיים ביניהם. 

להיפתח להזדמנויות

התוכנית הזאת, תוכנית שמונה פלוס חמישה, שמונת הצעדים שיצמצמו את הכיבוש וחמשת היסודות שיבטיחו את המשך הביטחון, לא מסכמת ולא תוחמת את כל מה שניתן וצריך לעשות. יש צעדים נוספים ופעולות נוספות שאפשר ורצוי לבחון. אבל המהלך הזה מדגים את המעבר לפרדיגמה חדשה ולשיחה מדינית חדשה, שיחה שמזמינה פנימה את המרכז הנבוך והלכוד.

התוכנית הזאת חבה חוב אינטלקטואלי לרעיונות שנוצרו בתוך המערכת הצבאית ולמחקרים ולתוכניות שנוצרו בתוך המרחב הישראלי האזרחי, ועיקרם: תוכנית 'ביטחון תחילה' של 'מפקדים למען ביטחון ישראל' בראשות אמנון רשף, 'תוכנית ההרגעה' של נפתלי בנט, והמחקר המקיף של המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, 'מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית־פלסטינית', מאת עמוס ידלין, אודי דקל וקים לביא.

עם זאת, יש הבדל עקרוני ורעיוני בין המהלך לצמצום הכיבוש שמוצג כאן, לבין התוכניות השונות שמניתי עתה. בתוכנית ההרגעה של נפתלי בנט קיימת כוונה לחיזוק האוטונומיה הפלסטינית, כחלק מתוכנית סיפוח גדולה יותר ורחבה יותר. בתוכנית של 'מפקדים למען ביטחון ישראל' ובתוכנית של המכון למחקרי ביטחון לאומי יש רעיונות חשובים, שחלקם הוזכרו כאן, לשדרוג משמעותי של האוטונומיה הפלסטינית, אך מטרתם המוצהרת היא ליצור את התנאים להסדר מדיני שיפתור את הסכסוך אחת ולתמיד.

המהלך ששורטט כאן איננו צעד ראשון לפני סיפוח וגם לא צעד ראשון לפני נסיגה. המטרה כאן היא לא סיפוח ולא שלום. אז מה המטרה? אין מטרה. הרווח מהרעיון הוא עצם המימוש שלו. הצעדים הקטנים והמצטברים אינם תחנה לקראת יעד, הצעידה עצמה היא היעד. זהו תמרון שמרחיק את הסיכון הדמוגרפי מבלי לשלם בסיכון ביטחוני. זאת תוכנית עבור הישראלים הנבוכים שלא מחפשים תוכניות לפתרון הסכסוך, אלא פעולות ליציאה מן המלכוד.

ועם זאת, אחרי שהתמרון יושלם והסכסוך יתארגן מחדש – כסכסוך בין שכנים במקום סכסוך בין שולטים ונתינים – ייתכן שנראה משם דברים שאנחנו לא רואים מכאן. מה נראה משם? אין לדעת ולא נדע עד שנגיע לשם.

כשנשאל וורן באפט כיצד הרוויח כל כך הרבה כסף, השיב שהוא ידע לזהות הזדמנויות ולזנק עליהן. ההיסטוריה דינמית ומפתיעה, והמזרח התיכון דינמי ומפתיע. סביר להניח שעוד יופיעו בפנינו הזדמנויות. מהלך שיצמצם את הסכסוך ויסיר איומים קיומיים מיידיים, יציב את ישראל בעמדת המתנה שבה תוכל לזהות הזדמנויות לא מיידיות. איך הן תיראינה? האם זאת תהיה קונפדרציה ירדנית־פלסטינית? קונפדרציה ישראלית־פלסטינית? האם יתרחשו גלי הגירה שישנו את הרכב האוכלוסייה? האם תיפרץ הדרך להסדר ביניים ארוך טווח? האם בכל זאת ייווצרו התנאים לשתי מדינות בגבולות מוסכמים? אולי בכל זאת סיפוח? ואולי משהו אחר לחלוטין? אין לדעת, העתיד נסתר מעיני כולנו, אבל אפשר להתמקם בעמדת המתנה נוחה שתאפשר לנו לזהות הזדמנויות חדשות ולזנק עליהן כשהן תופענה.

להשלים עם חוסר שלמות. סוף דבר

בנאום הפרידה של משה רבנו מעם ישראל, על סיפה של הארץ המובטחת, הוא מצווה עליהם לברך על המזון שהם אוכלים, "ואכלת ושבעת וברכת". האדם האוכל מצוּוה לברך אחרי שהוא שבע. אך כשחכמי התלמוד התחבטו כמה מזון צריך אדם לאכול על מנת שיהיה מחויב בברכה, הם קבעו שמספיק לאכול מידה שהיא "כזית". האם מישהו שבע אי פעם אחרי אכילת זית? על פי המקרא מברכים כששבעים ואילו על פי התלמוד יש לברך גם כשלא שבעים. זאת החוכמה האנטי־אוטופית של התלמוד: יש לברך על מציאות גם כשהיא לא שלמה ויש לומר תודה גם על מעשה שלא משביע את כל השאיפות שלנו.

אמנם לא ניתן להיפרד מהפלסטינים באופן מלא מבלי לסכן את הביטחון של הישראלים, אך החלופה לכך איננה שיתוק. ניתן להיפרד באופן כמעט מלא מהפלסטינים, מבלי לסכן את הביטחון של הישראלים. בעולם שאיננו משותק מחשיבה דיכוטומית, ניתן להציב את ה"כמעט" כיעד גדול ומיוחל. אם נלמד לברך גם על מציאות לא שלמה, נוכל לאהוב את הארץ גם אם היא לא בידינו בשלמותה, ולחגוג את הדמוקרטיה גם אם היא לא מתממשת בצורה מושלמת. אם נדע לברך על מציאות גם כשהיא לא משביעה אותנו, נוכל להפוך את המבוכה לעשייה ולהתניע מהלך שיוביל אותנו ליציאה ממלכוד 67.

–

בעקבות המאמר שקראתם ממש עכשיו, קמה חבורה של צעירות וצעירים והחליטה לקדם את הרעיון של צמצום הסכסוך בשטח, והקימה את "היוזמה לצמצום הסכסוך". היוזמה מקדמת בימים אלו את הצעדים הראשונים שלה בדרך לצמצום הסכסוך, ופועלת להשיג שתי מטרות: הראשונה, לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באמצעות צעדים דומים לאלו שהוזכרו במאמר. השנייה, לאחות ולהבריא את השיח הפצוע בתוך החברה הישראלית, מתוך שיח על צעדים שאפשר להסכים עליהם מימין ומשמאל.

פרטים נוספים באתר היוזמה: tzimzum.org.il

–

–

• למאמר המלא באגלית כפי שפורסם באטלנטיק >  Eight Steps to Shrink the Israeli-Palestinian Conflict
• טור מאת ד"ר מיכה גודמן לאחר פרסום המאמר המלא במגזין ליברל
• למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור
• ישראל היא מדינת שמאל ליברלית // מאת יונתן שם-אור