אם יש גן עדן, לא תמצאו בו את רון לשם. חוטאים מסוגו, המעיזים להציב תמונת מראה מול פני החברה האנושית, מגיעים בדרך כלל למרתפי הגיהינום. במקרה של לשם זו לא סתם מראה, כי אם מראה שחורה, סדוקה, המאיימת להתנפץ לאלפי רסיסים, כזו שתוכלו לזהות בה בקושי רב את בבואתכם המעוותת; ודאי אם מביטים בה דרך עיניים צעירות המטושטשות מדמעות ארבעה בנובמבר 95'; ודאי אם בוהים בה דרך עיניים נבובות כתוצאה משימוש יתר בסמים וצריכה מופרזת של סרטוני פורנו בכיכובה של חברה לשכבה.
בשנה האחרונה אוחז לשם בשני קצותיו של חוט, שנדמה כי הושחל לחור תולעת ומחבר בדרך־לא־דרך בין שתי קבוצות. בצד האחד עומד "נוער הנרות" ובצד השני "הנוער של היום". אלו שהיו נערים בזמן רצח רבין, מרכז עלילת הסרט 'ימים נוראים' שמסופר מנקודת מבטו של הרוצח יגאל עמיר, הם כיום ההורים של הנערים ב'אופוריה', העיבוד האמריקאי של HBO ולשם, לסדרה שהוליד כאן בישראל בתחילת העשור. זהו מסע בזמן שמכווץ את המרחק הבין־דורי, מדלג על פני יבשות וימים, מוחק פערים תרבותיים וגלובליים, משכתב ממדים ומקפל יקום שלם לתוך עצמו בעדינות של חדרנית מתחילה במלון בוטיק.
כנהוג בעיבודים ובביוגרפיות, תמיד ישנו עניין פעוט שדורש מהיוצר להתחשב בעניינים מדעיים כמו זמן ומרחב. במוחו של לשם זו כלל לא בעיה: חקר האמת פוגש כרגיל את הפנטזיה הריאליסטית כדי לברוא עולם מחדש. ואיזה מין עולם הוא זה; הקיצוני הפך מיינסטרים, ברוכים הבאים לגיהינום.
