fbpx

מצביעים ימין, חושבים שמאל | הסיפוח בעיני הציבור הישראלי – לא מה שחשבתם

מאת פרופ' גלעד הירשברגר, פרופ' סיון הירש הפלר ופרופ׳ קמיל פוקס

0

סדרה של סקרים ומחקרים לאורך זמן מראה כי רוב גדול בציבור היהודי תומך בהיפרדות מהפלסטינים ולא בסיפוח | המחלוקת: בימין מעדיפים מהלכים חד־צדדיים, ובשמאל מעוניינים במשא ומתן | בשורה התחתונה: הציבור מרגיש בטוח יותר כאשר הימין מממשאת האידיאולוגיה של השמאל | הסיפוח בעיני הציבור הישראלי – לא מה שחשבתם

"כאשר ננצח, נמשיך לעשות היסטוריה. כאשר ננצח, נחיל את החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בבקעת הירדן ויהודה ושומרון". הכרזה זו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ערב בחירות מארס 2020 וזמן קצר לאחר פרסום 'עסקת המאה' של דונלד טראמפ, יצרה את הרושם שקיים קונצנזוס רחב בציבור הישראלי בכלל ובקרב בוחרי הימין בפרט, לגבי סיפוח כל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון לישראל.

יתרה מכך, התניית הסיפוח בניצחון בבחירות הציבה את הנושא כמשפיע, כביכול, על הבחירות, וכסוג של תמריץ עבור הבוחר הישראלי להצביע לגוש הימין. אך האם הציבור הישראלי אכן שש לספח את השטחים, והאם עמדותיו לגבי הסיפוח אכן משפיעות על דפוסי ההצבעה שלו?

בסדרה של סקרים שערכנו על מדגמים מייצגים בקרב הציבור הישראלי־יהודי בשנים 2018–2020, יחד עם פרופ' קמיל פוקס ממכון 'מדגם', בחנו את עמדות הציבור לגבי סיפוח השטחים לעומת פתרונות אחרים בסוגיה המדינית־טריטוריאלית. עקבנו לאורך זמן אחר השינויים בעמדות הציבור, ובדקנו אם הפתרונות המדיניים השונים מנבאים את דפוסי ההצבעה באותן בחירות.

הממצאים מציגים תמונה מורכבת ולא אינטואיטיבית על הקשר בין הזהות הפוליטית של הציבור (על הרצף שבין ימין לשמאל) לעמדות המדיניות־טריטוריאליות שלו. הממצאים גם שופכים אור חדש על שאלת הסיפוח ומראים שמבחינת הציבור הישראלי־יהודי, סיפוח חד־צדדי אינו נתפס באותו האופן שבו נתפס סיפוח במסגרת הסכם מדיני, ובכלל – הנושא המדיני־טריטוריאלי אינו נמצא במרכז סדר העדיפויות של הבוחר הישראלי.

לבסוף נמצא שהעמדות המדיניות של הציבור אמנם מנבאות את ההצבעה לגוש הימין והשמאל, אולם באופן מפתיע מתברר שהציבור בכללותו מעוניין בשינוי המצב ובהיפרדות מהפלסטינים. המחלוקת בין מצביעי הימין למצביעי השמאל היא בעיקר על אופן ביצוע המהלך ובחששות הנלווים לו.

רוצים להיפרד

הממצא המרכזי והחשוב ביותר העולה מהסקרים שערכנו, הוא שבעוד רבים בציבור הישראלי־יהודי מגדירים עצמם כימנים (כ־60% בסקרים שלנו ושל אחרים) ואף מצביעים לגוש הימין (יש רוב מוחץ לימין האידיאולוגי בכנסת), קיים חוסר הלימה בין הזהות הפוליטית, דפוסי ההצבעה והעמדות המדיניות של ציבור זה.

בסקרים שלנו דירגו המשיבים את מידת הסכמתם עם ארבעה פתרונות מדיניים־טריטוריאליים שונים: סיפוח השטחים, הסכם שתי מדינות, היפרדות יזומה ישראלית (פינוי יישובים מזרחית לגדר הביטחון, הכרזה שאין לישראל תביעות טריטוריאליות ממזרח לגדר והישארות צה"ל בשטח עד להשגת הסכם), והמשך המצב הקיים (סטטוס קוו). ביקשנו מהמשיבים גם לבחור מתוך ארבע האפשרויות את האופציה הטובה ביותר לדעתם.

בחמשת הסקרים שערכנו במשך כמעט שנתיים, התמיכה בהסכם שתי מדינות נעה בין 47% בנובמבר 2018 ל־40% באפריל 2020. אם מוסיפים לכך את התמיכה בהיפרדות שנעה בין 22%–28% באותם התאריכים, הרי שהתמיכה בפתרונות היפרדותיים מהפלסטינים עומדת על 62%–75% – רוב מוחץ בציבור הישראלי־יהודי.

מעניין שאפילו בקרב מצביעי הליכוד, שמנהיגם הביע במפורש תמיכה בסיפוח במסע הבחירות שלו, כמעט מחצית מהמשיבים מצדדים בפתרונות היפרדותיים. לעומת זאת, התמיכה בסיפוח בקרב הציבור הישראלי־יהודי נעה בין 16% ל־26% בלבד, והסטטוס קוו, שיש מי שמכנהו סיפוח זוחל, זוכה לתמיכה מועטה (9%–13%).

הממצאים הללו יפתיעו רק את מי שלא עקב אחר עמדות הציבור הישראלי בעשורים האחרונים. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מפרסם מדי שנה את מדד הביטחון הלאומי, ובמדד האחרון (2019–2020) התבקשו המשתתפים בסקר (יהודים בלבד) לבחור בין מספר חלופות: חתירה להסדר כולל עם הפלסטינים (37% תמיכה), הסדרי מעבר להיפרדות מהפלסטינים (23% תמיכה), סיפוח גושי ההתנחלויות ביהודה ושומרון לישראל (17% תמיכה), סיפוח כל שטחי יהודה ושומרון לישראל ויצירת מדינה אחת (9% תמיכה), והמשך המצב הקיים (14% תמיכה). כלומר, על פי המדד הזה 60% מהציבור תומכים בפתרונות היפרדותיים, בין אם מדובר בשתי מדינות או בצעדים עצמאיים, ואילו רק מעט יותר מרבע (26%) תומכים בסיפוח.

סקר שנערך על ידי יוזמת ז'נבה במארס 2021 מוצא אף הוא תמיכה גבוהה בפתרון שתי המדינות, אפילו בקרב מצביעי ליברמן, סער, נתניהו, ובנט (בין 23% ל־53%). ייתכן שמצביעי מרכז־שמאל הצביעו למפלגות ימין בבחירות האחרונות מתוך רצון להחליף את נתניהו, וכך ניתן להסביר את הפער בציבור בין דפוסי ההצבעה לעמדות המדיניות. אנחנו סבורים שקיימת סיבה מרכזית נוספת שיכולה להסביר את הפער, שלמעשה מתקיים כבר לאורך שנים, גם כאשר החלפת נתניהו לא עמדה על הפרק. למרות שרוב ברור בציבור הישראלי־יהודי תומך בפתרונות היפרדותיים לסכסוך, הוא מביע חשש מההשלכות הביטחוניות של מהלך כזה. אנו מגדירים את החשש הזה כתפיסת איום פיזי.

לעומת זאת, רק מעטים בציבור, הנמצאים לרוב בצידה השמאלי של המפה הפוליטית, חוששים שאם ישראל תמשיך לשלוט בשטחים נשקפת סכנה לזהות היהודית־דמוקרטית שלה. לחשש הזה אנו קוראים תפיסת איום זהותי־סימבולי. התפיסה (יש אף שיאמרו תפיסת יתר) של האיום הפיזי יחד עם היעדר התפיסה של האיום הסימבולי־זהותי יכולים להסביר את הפרדוקס הפוליטי בישראל – מדוע ישראלים מצביעים לימין בעוד הם מחזיקים בעמדות מדיניות־טריטוריאליות בהן דוגל השמאל־מרכז.

'עסקת המאה' כאשליה

הסקרים שערכנו מטילים את הזרקור גם על סוגיית הסיפוח שזכתה לתשומת לב רבה לקראת בחירות מועד ג'. הסקרים שלנו מצטרפים למסקנות של סקרים אחרים וקובעים שכרבע מהציבור הישראלי בלבד תומך בסיפוח חד־צדדי. גם סקרים נוספים כגון מדד הקול הישראלי וסקרים של מכון אקורד ושל יוזמת ז'נבה שנערכו באותה התקופה הגיעו למסקנות דומות – רוב ישראלי ברור מתנגד לסיפוח חד־צדדי.

כאשר החלת ריבונות על חלק מהשטחים מוצגת כחלק מהסכם מדיני או תוכנית, תמונת התמיכה של הציבור הישראלי משתנה באופן משמעותי. למשל, בסקר שאנו ערכנו (אפריל 2020) שאלנו "האם סיפוח כל היישובים היהודיים לישראל במסגרת 'עסקת המאה' הוא רעיון טוב לדעתך?". רוב ברור (54%) השיב בחיוב, פחות מרבע התנגדו (23%) או לא הייתה להם דעה בנושא (23%).

גם מדד הקול הישראלי (אוגוסט 2019) מצא שרוב הציבור תומך בסיפוח במסגרת תוכנית טראמפ (42% תומכים לעומת 33% מתנגדים) וששיעור התמיכה עלה תוך חצי שנה ל־49% (פברואר 2020). סקרים שערכו חדשות 12 וכאן 11 העלו ממצאים דומים.

עם פרסום ממצאי הסקרים מיהרו עיתונאים מסוימים לפרש את הממצאים כתמיכה של הציבור בסיפוח חד־צדדי. מבט מעמיק יותר שולל את הפרשנות הזאת ומראה בבירור שהציבור הישראלי לא רק שאינו תומך בסיפוח חד־צדדי, אלא גם אינו תופס את תוכנית טראמפ כתוכנית לסיפוח חד־צדדי.

להלן הראיות: ראשית, כששאלנו "האם את/ה מסכים/מה שבתמורה לסיפוח כל היישובים היהודיים, מדינת ישראל תאפשר הקמת מדינה פלסטינית?", 41% הביעו תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית, עם או אף בלי סיפוח. רק כרבע (26%) הביעו תמיכה בסיפוח ובלבד שלא יהיה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית — למעשה מדובר באותו רבע מהציבור שתומך תדיר בסיפוח חד־צדדי.

כלומר, הרוב תומך במסגרת הסכם שתי מדינות ומבין את תוכנית טראמפ כסוג של הסכם בילטרלי שכולל סיפוח של יישובים יהודיים לישראל לצד הקמת מדינה פלסטינית.

כדי לוודא טוב יותר שאכן התמיכה בתוכנית אינה מבטאת תמיכה בסיפוח חד־צדדי, התמקדנו באותו חלק מהציבור שציין שהוא מעדיף את תוכנית טראמפ על פני החלופות האחרות. מניתוח קבוצה זו עולה שהרוב המוחלט של תומכי התוכנית (70%) בעד הקמת מדינה פלסטינית, עם או בלי סיפוח התנחלויות.

תוצאה זו אינה צריכה להפתיע, משום שבתוכנית סיפוח השטחים לישראל כרוך בהסכמה להקמת מדינה פלסטינית, העברת שטחים ישראליים לריבונות פלסטינית, ובירה פלסטינית בחלקים מירושלים – עקרונות יסוד של כל התוכניות המדיניות להסדר שתי מדינות.

קיימים כמובן הבדלים משמעותיים בין התוכניות השונות באשר להיקף הסיפוח הישראלי, וגודל השטח הריבוני שעליו ישראל צריכה לוותר. אולם, בעיני הציבור הישראלי, תוכנית טראמפ שירדה מהפרק בינתיים אינה אלא וריאציה חדשה על אותו פתרון ישן־נושן של שתי מדינות.

הסיפוח זוחל

נכון לכתיבת שורות אלה קיים רוב בציבור הישראלי התומך בפתרונות היפרדותיים, אולם המגמה לאורך זמן היא של שחיקה בתמיכה בפתרון שתי המדינות. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מוצא שהתמיכה בפתרון שתי המדינות ירדה מ־71% ב־2006 ל־55% ב־2019.

הממצאים שלנו (בין השנים 2018–2020) ממשיכים את אותה המגמה, עם הבחנה בין החלופות המדיניות השונות. בסקר הראשון שנערך בנובמבר 2018 נמצא ש־47% מהציבור היהודי תומכים בהסכם קבע, 28% בהיפרדות, 16% בסיפוח ו־9% בהמשך המצב הקיים (סטטוס קוו). כלומר 75% מהציבור תמכו בפתרונות היפרדותיים ורק 16% תמכו בסיפוח. אולם, בסקר האחרון שנערך באפריל 2020, התמיכה בהסכם קבע ירדה ל־40%, התמיכה בהיפרדות ל־22% ואילו התמיכה בסיפוח עלתה ל־26% והתמיכה בסטטוס קוו עלתה ל־13%. כלומר ב־2020 התמיכה בפתרונות היפרדותיים ירדה מ־75% ל־62%, בעוד התמיכה בסיפוח עלתה ל־26%.

מגמה דומה נמצאה גם בסקר שנערך בקרב ישראלים ופלסטינים במרכז תמי שטינמץ באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם ח'ליל שקאקי מרמאללה. בעוד שב־2010 התמיכה בפתרון שתי המדינות בקרב הציבור הישראלי־יהודי עמדה על 71%, בשנת 2017 התמיכה בקרב הציבור הזה הגיעה לשפל יחסי של 47% – כפי שגם אנחנו מצאנו בסוף 2018.

אם כן, סקרים בלתי תלויים שנערכו על ידי חוקרים ומכוני מחקר שונים מראים תמונה ברורה – עדיין קיים רוב ברור בציבור הישראלי־יהודי התומך בפתרונות היפרדותיים ולא בסיפוח, אך לאורך השנים חלה עלייה בתמיכה ברעיון הסיפוח וירידה בתמיכה בפתרונות של היפרדות.

לפיכך, אין תמה שהתמיכה בסיפוח עלתה באופן משמעותי בספטמבר 2019, שכן בתקופה זו נתניהו שינה את גישתו העמומה לגבי עתיד השטחים (מאז נאום בר־אילן ב־2009) והחל לבטא באופן ברור תמיכה בסיפוח ואף הצהיר שישראל תספח שטחים בזמן הקרוב.

הפרדוקס הפוליטי הישראלי

הפסיכולוגיה החברתית יודעת זה מכבר שעמדות והתנהגות אינן היינו הך ושישנם פערים משמעותיים בין עמדות וערכים לבין התנהגות בפועל. מחקרים שנערכו בעבר הראו שעמדות בנושא המדיני־טריטוריאלי מנבאות התנהגות הצבעה בבחירות בישראל, אולם מחקרים אלו נערכו בתקופה שבה התקיים משא ומתן עם הפלסטינים, ולא ברור אם גם היום, בתקופה של קיפאון מדיני, עמדות בנושא המדיני־טריטוריאלי משפיעות על דפוסי ההצבעה בבחירות.

על מנת לבדוק את השאלה הזו, לקחנו את תוצאות חמשת הסקרים שערכנו בשנים 2018–2020 וביצענו סדרת ניתוחים שמטרתם לבחון מהם הגורמים שמשפיעים על דפוסי ההצבעה בבחירות של הציבור הישראלי למפלגות גוש הימין, לעומת מפלגות גוש השמאל־מרכז. הניתוח הראה שמעבר למשתנים ידועים כגון הגיל, העמדה הפוליטית ורמת הדתיות שניבאו הצבעה בכיוון הצפוי (ימנים, דתיים וצעירים מצביעים לימין), העמדות של הציבור בנושא המדיני־טריטוריאלי ותפיסת האיומים של הציבור מנבאות את דפוסי ההצבעה בבחירות, אולם באופן מעט מפתיע.

ראשית, עמדות הציבור לגבי סיפוח השטחים מנבאות באופן זניח בלבד (0.5%) את ההצבעה לכנסת. כלומר, למרות הקמפיינים והרעש התקשורתי בנושא, סוגיית הסיפוח איננה נושא המשפיע על דפוסי ההצבעה של הציבור הישראלי־יהודי.

לעומת זאת, תמיכה בפתרון שתי המדינות ובהיפרדות ישראלית יזומה מהשטחים מנבאת באופן משמעותי את ההצבעה. כך למשל, בעוד שתמיכה בפתרון שתי המדינות מנבאת כצפוי הצבעה לגוש השמאל, תמיכה בהיפרדות מנבאת דווקא הצבעה לגוש הימין. תוצאה לא אינטואיטיבית זו מעידה על כך שמצביעי השמאל והימין אינם חלוקים בהכרח לגבי שאלת ההיפרדות מהפלסטינים, אלא יותר בדרך הביצוע ובמידת האמון שלהם בשותף הפלסטיני.

מצביעי שמאל מעוניינים בתהליך בילטרלי, ואילו מצביעי ימין מבקשים שליטה ישראלית מלאה על התהליך, במיוחד בכל הקשור למרכיבי הביטחון. באופן דומה, תפיסה של האיום הפיזי ניבאה הצבעה לימין, מעל ומעבר לעמדות המדיניות־טריטוריאליות, ואילו תפיסה של האיום הזהותי־סימבולי ניבאה הצבעה לשמאל.

במילים פשוטות: הציבור הישראלי מושפע יותר מתפיסת איומים מאשר מאידיאולוגיה פוליטית ומצביע למפלגות המספקות מענה לחרדות הקיומיות שלו. מכיוון שהימין נתפס ככזה השומר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, ניכר שהציבור מרגיש בטוח יותר כאשר הימין מממש את האידיאולוגיה של השמאל, בדומה למקרה השלום עם מצרים וההתנתקות מעזה.

בתפיסה הישראלית, ההגדרה של שמאל וימין פוליטי חופפת לעמדות לגבי שלום ופשרות טריטוריאליות. הימין הפוליטי, עוד טרם קום המדינה ("שתי גדות לירדן") ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי הגדה מזוהה עם אידיאולוגיה של סיפוח והתנגדות למסירת שטחים תמורת שלום. ואילו השמאל הישראלי, החל מקבלת הצעת החלוקה של 1947 ועד להסכמי אוסלו וההסכמים הנלווים לו, מזוהה עם נכונות לוותר על שטחים שנכבשו תמורת הסדרים מדיניים. אולם, בעוד שבקרב פוליטיקאים וארגונים פוליטיים קיימת זהות בין השיוך הפוליטי לבין תמיכה במדיניות לגבי עתיד השטחים, לא כך הדבר בקרב הציבור הרחב.

בחינה מעמיקה של סקרי דעת קהל לאורך השנים, ובמיוחד בתקופה הסוערת של בחירות 2019–2020, מלמדת על פער משמעותי בציבור הישראלי בין ההזדהות הפוליטית, ההצבעה בבחירות והעדפות מדיניות הנוגעות לעתיד השטחים.

אמנם לרעיון הסיפוח יש יותר אחיזה בשורות הימין ולחזון שתי המדינות יותר תמיכה משמאל, אבל באופן כללי רוב הציבור הישראלי מסתייג מצעדי סיפוח חד־צדדיים. גם בימין, ובמיוחד בקרב מצביעי הליכוד, ישנם רבים התומכים בצעדי היפרדות מהפלסטינים ובמסגרת של שתי מדינות לשני עמים.

לתופעה זו של עמדות מדיניות שנחשבות נחלת השמאל ההולכות בד בבד עם הזדהות עם הימין הפוליטי והצבעה למפלגות הימין קראנו 'הפרדוקס הפוליטי הישראלי'.

רוצים שלום בטוח

חוסר ההתאמה בין העמדות הטריטוריאליות לזהות הפוליטית ולדפוסי ההצבעה, נובע ראשית מכך שסוגיית הביטחון הפיזי נמצאת בראש סדר העדיפויות של אזרחי ישראל. הסקרים מראים שההצבעה לימין נובעת במידה רבה מהתחושה שהביטחון האישי והלאומי נמצא בידיים בטוחות יותר כאשר הימין נמצא בשלטון. נוסף על כך, בעוד שהתמיכה הציבורית בהסדר מדיני עם הפלסטינים גבוהה, היא מלווה בחשש ביטחוני שנסיגות יעוררו איום פיזי בלתי נסבל.

למודעות הגבוהה לאיום הפיזי־ביטחוני הנשקף לאזרחי ישראל מתלווה מודעות נמוכה ביותר לאפשרות שאם ישראל תמשיך לשלוט בשטחים המאוכלסים במיליוני פלסטינים, נשקפת סכנה חמורה לצביונה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אם כן, העמדות המדיניות־טריטוריאליות של הציבור נבלמות, כך נראה, על ידי תפיסת האיומים שלו. קרי, למרות שרוב בציבור הישראלי־יהודי מעוניין להיפרד מהפלסטינים וסבור שיש לבצע פשרה טריטוריאלית כלשהי מול הפלסטינים, החשש מההשלכות הביטחוניות של פשרה כזו גורם לישראלים לשים מבטחם במפלגות הימין, השוללות פשרה מדינית מלכתחילה.

המודעות הנמוכה לאיום על הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה, הנשקף מהמשך השליטה על מיליוני פלסטינים בשטחי איו"ש, מסייעת אף היא להצבעה לימין משום שאיום זה אינו מהווה למעשה משקל־נגד לאיום הפיזי, התופס את מרבית הקשב של אזרחי ישראל היהודים.

ממצאי הסקרים מעמידים בסימן שאלה את ההנחה הרווחת שלפיה הנטייה ימינה של הציבור הישראלי משמעה שציבור זה אינו מעוניין בתהליכי שלום ופיוס. נתוני הסקרים מראים בבירור שהציבור הישראלי בכללותו מעדיף פתרונות פרגמטיים לקונפליקט. קיים רוב יציב בציבור הישראלי התומך בצעדי היפרדות מהפלסטינים ורק מיעוט קטן תומך במדיניות סיפוח חד־צדדית.

אמנם התמיכה בפתרון שתי המדינות נשחקת לאורך זמן, אבל העובדה שאופציה זו נותרה ההעדפה הטריטוריאלית הפופולרית ביותר בציבור הישראלי־יהודי, למרות יותר מעשור של קיפאון במשא ומתן המדיני, מעידה על התמיכה הבסיסית של הציבור הישראלי בפשרה מדינית גם בתקופות שאין לכך כביכול תוחלת.

ההפרדה שעושה הציבור הישראלי בין תמיכה בימין הפוליטי לעמדות טריטוריאליות מובילות לבלבול רב ולהנחות שגויות, כמו למשל להנחה שהצבעה לימין משמעה תמיכה בסיפוח חד־צדדי של השטחים. הניתוח המוצג כאן מאיר את מורכבות הנושא, חושף את הפרדוקס הפוליטי הישראלי, ומראה מהם הפרמטרים המרכזיים המניעים את התנהגות ההצבעה של הציבור הישראלי־יהודי סביב מערכות הבחירות של 2019–2020.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook