fbpx

ייקוב ההר את הדין – הפרקליטות ותיקי נתניהו // מאת אמיר אורן

מה הופך את הפרקליטות לחלשה יותר מול המאבק בשחיתות? וגם גילויים חדשים על תיקי נתניהו

0

גילויים חדשים על אחורי הקלעים של כתב האישום נגד נתניהו, וגם מסע היסטורי במסדרונות הפרקליטות – מתחברים יחד לפסיפס מרתק ומדכדך: כיצד תפקוד המערכת וראשיה החליש את אכיפת החוק הישראלית – והעצים את השחיתות? מה הביא לתיקי נתניהו את מספרי האלפים? מי התווכחו וקבעו את גובה המשכורות של הפרקליטים? ומה למדה ליאת בן ארי בארגנטינה?

1. לוד, 2016

השוטר הטוב היה כמעט משוכנע; לא לגמרי בטוח. "ישבנו כאן, בבניין, בחדר של ראש אח"ם. יש לו שני משרדים – פה, בלהב 433, ובמטה הארצי בירושלים. אם אני זוכר נכון, זה היה כאן, כי את החומרים החשובים, הסודיים, הקלטות והאזנות סתר, ראש אח"ם רואה ביחידות החקירה. למה אני בכל זאת מתלבט, אולי זה היה בירושלים? כי בחלק מהתקופה מני היה גם ממלא מקום מפקד המחוז שם, יחד עם ראש להב, אז אולי התבלבלו לי התאריכים".

ניצב מני יצחקי, ראש אגף החקירות והמודיעין בתקופת ההתחלה וההבשלה של תיקי בנימין נתניהו, נקלע לאחד המצבים המאתגרים ביותר בתולדות משטרת ישראל. אחרי שעמד בראש חטיבת המודיעין באח"ם, טיפס במדרגות המשטרה עד לשני התפקידים הבכירים ביותר של קצין חקירות – ראש להב 433 ומפקדו השווה לו בדרגה, ראש אח"ם. כל תפקיד – משרה מלאה ויותר. אלא ששערוריות שהסיטו ממסלולם שני ניצבים אחרים, ניסו שחם במחוז ירושלים ומנשה ארביב בלהב, כפו על יצחקי תפקוד כפול, בלהב ובירושלים ובהמשך באח"ם ובלהב.

מני יצחקי צילום עופר וקנין, ׳הארץ׳

מני יצחקי // צילום: עופר וקנין, ׳הארץ׳

כך אירע, שבזמן שנחתו על שולחנו בזה אחר זה תיקי נתניהו, היה החוקר יצחקי ספוג הוויי ירושלמי – עירו ומחוז שירותו, כמפקד יחידות ומרחב ולבסוף מ"מ מפקד המחוז. לכן, מעריך השוטר הטוב שצפה בו מנהל את החקירות, כשמתחתיו היחידות הארציות של להב, ובמיוחד חקירות הונאה (יאח"ה) וחקירות כלכליות (יאל"כ), זכויות היוצרים על המותג "תיקי האלפים" רשומות על שמו של יצחקי.

קודמו של יצחקי באח"ם היה יואב סגלוביץ', שהיה גם מקים יאל"כ – היחידה הארצית לפשיעה כלכלית – ולהב. עד לתקופתו, הוכתרו פרשיות בצמדי מילים. כאלה שגילו טפחיים, כגון 'שופטים באדום' להטיית תחרויות בהזמנת מהמרים. סגלוביץ', חסיד גישת הבועה – גישה המבקשת לבודד את החושד והחשוד בחדר החקירות ללא הפרעות חיצוניות – שלח את הכותרות הרומזניות לגריסה. לכל תיק יש שם שנתנו לו חוקריו, אבל עכשיו השם הוא מספר – 242, 512 וכיוצא באלה. לרוב, השם ניתן לכבוד מספרי חדרי החקירות.

נתניהו היה ראוי למספר מיוחד. "1000", אמר יצחקי לקציניו. כשתהו, הסביר להם על שגרת העבודה במרחבי מחוז ירושלים, שכוללת – בתיאום עם אבטחת האישים בשב"כ – את מעבר שיירת ראש הממשלה. כאב ראש של חסימות ורמזורים ודהירת צפירות. כינויו של הקודקוד אז היה 1000, כמו 10 למג"ד, 20 למח"ט ו־40 לאוגדונר; או כמו צ־1000, למכונית השרד המדוגללת של הרמטכ"ל, בכהונות של יצחק רבין וחיים בר־לב.

שיירת רה״מ בירושלים צילום: משטרת ישראל

שיירת רה״מ בירושלים // צילום: משטרת ישראל

זה אפור יותר מ'תפוח רקוב' / 'שטיח אדום' (להלן: תיק דודי אפל / האי היווני של אריאל שרון בתקופת משה מזרחי כראש אגף החקירות); ומצד שני, תשתית למכפלות אינסופיות, 1000 למתנות ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, 2000 לשיח גנבי הסוסים עם ארנון מוזס, 4000 לבזק־וואלה. וגם 3000, לכלי השיט, שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נחפז לסלק ממנו את נתניהו (מעשה שאיננו מן המקוף של השוטר הטוב, אלא של היועץ הרך).

2. ירושלים, 1961

שלושה מהיועצים המשפטיים לממשלה, כולל הראשון יעקב שמשון שפירא, לא היו זרים לפוליטיקה והיו בהמשך לשרים, אך בעת כהונתו היועמ"ש הוא איש חוק, התובע הכללי. אליו באות כמדווחות וממליצות המשטרה והפרקליטות – וגם רשויות חקירה כגון המיסים וניירות הערך והלבנת ההון, ובצד הביטחוני השב"כ, המלמ"ב ועד התעשייה האווירית. בידיו ההכרעה: מאשר או סוגר. החיים והמוות ביד לשונו. גם חייהם של נבחרי הציבור, אם נלכדו בעדשת החוק.

נתניהו ובכירי הליכוד בפתח משפטו צילוםYonathan Sindel, POOL, AFP via Getty Images IL

נתניהו ובכירי הליכוד בפתח משפטו. צילום: Yonathan Sindel, POOL, AFP via Getty Images IL

ובמי תלוי היועמ"ש? באותם נבחרים. תחילה, למינויו לתפקיד, ובהמשך – לקידומו לפסגת הר המקצוע, בית המשפט העליון. שם יש יותר כבוד, הכי כבוד, אם כי פחות כוח, כאחד מתשעה או תריסר, ולא עוד שליט יחיד (אמנם בכפיפות להתערבות נדירה של אותו עליון). התלות, לא גאווה גדולה, היא גם כספית. הממשלה, באישור הכנסת, קובעת את עומק כיסו ועובי ארנקו של היועץ, ושל הפרקליטים שמתחתיו, ולא טוב היות התובע תלוי לפרנסתו במי שעלולים להיחשד ולהיאשם.

חיים כהן, היועמ"ש השני, היה מהחשובים והמשפיעים שבכל היועצים. בחודשי ביניים של משבר ממשלתי, מילא גם את מקום שר המשפטים. "חיי היועץ המשפטי לממשלה קשים הם", כתב בזיכרונותיו. "למילוי נאמן של תפקידו המשולש – יועץ, מנסח חוקים וראש התביעה הכללית – נזקק הוא, על כל פנים נזקקתי אני, ליום עבודה של 18 שעות בממוצע". בתום עשר שנים מפרכות, שלהן קדמו שנתיים כפרקליט המדינה, הגיע לאפיסת כוחות, אשפוז ואבחון מאמץ יתר, עד כדי צו מניעה. אז נקרא להצטרף לעליון, משאת נפשו. אלא שהנפש צריכה להתכלכל וצדק חייב להיעשות. לכהן הדקדקן, חניך האסכולה הגרמנית, היה עוד חשבון אחרון עם הממשלה, מעבידתו עד לאחרונה.

בזיכרונותיו של כהן אין פרק זה מופיע. הוא נשלף מישיבותיה של ממשלת בן־גוריון, שנזקקה לעניין פיצוי היועמ"ש הקודם, עכשיו כבר שופט בעליון. תיק 1000 שלו. השנה היא 1961.

"דבר קטן הנוגע ליועץ המשפטי הקודם, מר חיים כהן", אמר שר המשפטים דב יוסף. "יש סכסוך בינו ובין אנשי האוצר ונציבות שירות המדינה. ב־1948 החליטה הממשלה כי מעמדו של היועץ המשפטי יהיה כמעמד שופט בית המשפט העליון. כך נהגו כלפי שפירא וגם כלפי כהן. באחד הימים החליטה נציבות שירות המדינה, בניגוד להחלטת הממשלה, שמעמדו של היועץ המשפטי צריך להיות כפקיד הגבוה ביותר, דרגה 1 (של מנכ"ל משרד ממשלתי). אני סבור שלא היו צריכים לקבל החלטה שעשתה לאל החלטת הממשלה. מר כהן ערער והם חזרו בהם, אבל אחר כך עוד פעם חזרו בהם והדבר הובא להחלטת הממשלה בינואר 1953 והממשלה החליטה שליועץ המשפטי מגיע מעמד של בית המשפט העליון, אבל לא העירו שזה חל גם על העבר. חיים כהן אומר שיש תקופה של 14 חודשים שקיפחו אותו. אני מבקש החלטה פורמלית, שמעמד זה חל גם על התקופה הנדונה של 14 חודשים".

שר האוצר לוי אשכול: "אני לא מתערב בדבר".

שר החקלאות משה דיין (שנודע בהקפדתו על נכסי המדינה, חדשים כעתיקים): "הדבר היה בדיון בממשלה הקודמת. הוחלט שזה לא רטרואקטיבית. הוא ערער ולא התקבל ערעורו. עכשיו, ב־1961, אנחנו צריכים להחליט שצריך לשלם לו הפרש המשכורת בשביל השנים 1951–1953. הוא לא היה חס ושלום בלי משכורת. היה רק הפרש בדרגה. זה חוסר פרופורציה מוחלט מצידו של היועץ המשפטי לשעבר, להביא עניין כזה שלוש־ארבע פעמים לישיבת הממשלה, שתחליט עכשיו לשלם סכום מסוים של לירות. אני מסופק אם זה העוול העיקרי במדינת ישראל בשנים אלו".

ראש הממשלה דוד בן־גוריון: "לפי לשון ההחלטה זה מאותו יום ולא לזמן שעבר".

דב יוסף: "הממשלה דיברה על העתיד. אפשר לעיין, אם בכלל היה דיון על העבר".

שר הסעד יוסף בורג: "לדעתי קיימת החלטת ועדת הכספים של הכנסת מ־1952, שמשכורת השרים תהיה כמשכורת השופטים העליונים, והחלטה זו אינה נשמרת, ולדעתי היום יש הפרש של בערך 200 לירות לחודש, בכל אופן בשביל חלק מחברי הממשלה הפרש שהם מרגישים".

בן־גוריון: "לא נערבב עניין בעניין, אך אומר לך כי הלורד צ'נסלור ('שומר החותם', שר המשפטים הבריטי) היה מקבל 20,000 ליש"ט לשנה כאשר ראש הממשלה קיבל 10,000 ליש"ט ושר 5,000 לשנה".

יוסף: "האיש שומר מצפון המלך הוא איש חשוב".

בן־גוריון: "מה הסכום עליו מדובר?".

יוסף: "קרוב ל־1,000 ל"י".

שר הפנים והבריאות משה חיים שפירא: "האם זה אינו יכול לשמש תקדים לאחרים?".

יוסף: "אין אני לוחץ על שום דבר. פנה אליי איש שחושב שעשו לו עוול ואני הבאתי את הדבר לממשלה".

דיין: "לא קרתה לו שום טרגדיה בחיים. הוא קיבל משכורת דרגה 1. זה קורה בחיים הציבוריים ודאי להרבה אנשים".

מחליטים: "שר המשפטים יבדוק את כוונת ההחלטה מיום 11.1.53. אם יתברר כי ניתן לפרשה כחלה למפרע, תוכר תביעתו של מר חיים כהן כי משכורתו למשך כל תקופת כהונתו בתפקיד יועץ משפטי לממשלה תהיה בשיעור משכורתו של שופט בית המשפט העליון".

כהן לא היה טייס קרב, אבל דומה שהזדהה עם הפסוק ששיננו פרחי טיס בקורס התובעני בתל נוף באותן שנים: "הדואג לעצמו – לעצמו הוא דואג". והממשלה, כדי לחסוך מעצמה דאגה, שילמה.

חיים כהן צילום פריץ כהן, לע״מ

חיים כהן // צילום: פריץ כהן, לע״מ

3. תל אביב, 1959

הדיגיטל הורג את הפרינט, אבל גם משמר את גופתו לנצח. בזכות הארכיון הממוחשב אפשר לחזור לכתיבה, שבעידן המזון המהיר של הטלוויזיה והאינטרנט אין כמעט מי שישקיע בהכנתה. והכי יפה, שלכותב(ת) אין יכולת לדעת, בעת שהחוויות הופכות למילים ומונצחות, מה יקרה לגיבורי הרגע בעתיד: איך יצרים ילדותיים ימשיכו לפעום גם 30 ו־60 שנה אחר כך.

הכותרת הראשית עסקה במותו של יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, אך כשרות בונדי יצאה מבית 'דבר' להיכל התרבות, מרחק פסיעה קלה, מצאה (או יצרה) אוצר. זה היה בשעשועון החביב חידון התנ"ך לנוער, בחסות בן־גוריון שהתמוגג מכך ש"הלא אשכנזים ניצחו אותנו", 1:2 בין שלושת הראשונים, שבו נטמן זרע שישפיע גם על מסלולו הפוליטי והפלילי של נתניהו, עשורים קדימה.

יותר מדי דמויות, היה במאי קולנוע פוסל תסריט כזה. גדוש הערות שוליים בישראליאנה. עומס מופרז לקהל. חתן תנ"ך בוגר, יחיא אלשיך, שאחד מקרוביו יהיה מפכ"ל המשטרה; שופט בחידון, חיים גבריהו, שאחד מקרוביו ינהיג את 'שוברים שתיקה'; נערים שיהיו לפרופסורים, כגון החיפאי אהוד גודס – קרוב משפחתו של הכדורסלן גיא.

הנער האשכנזי שבן־גוריון שמח שלא ניצח בחידון היה מתניה בן ארצי, בן עשר וחצי מטבעון. בין השאר, אחיה של שרה בת החודשיים. לימים, פרופסור למתמטיקה, מבקר חריף של כיבוש השטחים ונשק גרעיני, וגם גיסו של נתניהו.

ציוריים מכל, בעטה של בונדי, היו המנצח ומי שלא נכלל בארבעת האחרונים. ראשון, שמעון שטרית מטבריה; חמישי, אליקים רובינשטיין מגבעתיים. שטרית בן ה־12 וחצי היה חדור מטרה: מלגת לימודים לארבע שנות תיכון, הקלה גדולה להוריו המפרנסים את משפחתם בכבוד אך בדחק. משם כבר ימריא ללימודי משפטים, להצלחה אקדמית, לחברות בכנסת ובממשלת רבין השנייה. וכנגדו, רובינשטיין בן ה־11 וחצי: "גוץ ושמנמן, בעל פנים מלאים ולחיים אדומות, כובע לבן על הראש, מלא ידיעות כרימון. רק נגיעה קלה והוא מתפוצץ. בכל עת שידע לענות על שאלה שאחר נכשל בה, קפץ ממקומו בחוסר סבלנות, מנפנף בידו כתלמיד מצטיין בכיתה. לעיתים לא חיכה עד סוף השאלה וכבר הייתה התשובה עמו, ואף ניסה להתווכח עם השופטים כאשר החלטתם לא נראתה לו. כאשר בסיום הטקס ניגנו 'התקווה' עמד אליקים כחייל שהפסיד בקרב, בראש מורם ודמעות זולגות מעיניו. ככה זה בחיים, אליקים, אסור לרצות יתר על המידה בניצחון".

לסדר את אליקים

אסור, אך מפתה, ורובינשטיין רצה. מאוד. הוא התקדם אצל משה דיין ויצחק שמיר, כראש לשכה, יועץ משפטי במשרדי הביטחון והחוץ, מזכיר הממשלה. בין לבין אוכזב להיתקל בכוח עדיף. לא שטרית – נתניהו. הובטח לו, האמין רובינשטיין, להתמנות לשגריר באו"ם. תפקיד בתחומו של ראש הממשלה ושל שר החוץ שמיר, לאחר בחירות 1984, בהסכמה בין השר שמיר לבין ראש הממשלה פרס. אז הובטח. לידידו אשר בן נתן לא הבטיח פרס להישלח לוושינגטון או לאו"ם? ואכן, בן נתן קיבל בדיוק "או", בצורתו המספרית.

שמיר היה פטרון אמין יותר מפרס, אבל לנתניהו היה פטרון חזק במיוחד, משה ארנס, שר הביטחון עד לבחירות, שותף להנהגת מחנה שמיר־ארנס בליכוד נגד אריאל שרון ודוד לוי, וגם השגריר לשעבר בוושינגטון, שהביא לבירה כסגנו את משווק הרהיטים. מהארונות למלוכה. נתניהו, בהסכמת פרס שידע לבנות יריבים יותר מאשר לתגמל נאמנים, נסע לניו יורק. תפקיד הציר בוושינגטון שהתפנה ניתן לרובינשטיין כתנחומים.

שנה וחצי אחר כך חזר שמיר לראשות הממשלה, והחזיר את רובינשטיין לישראל, למזכר אותה, או אותו. שמיר רחש לרובינשטיין חיבה, להבדיל מהערכה. בעיניו, אמר פעם, יהודי דתי – כמנכ"ל משרדו יוסי בן אהרון או כרובינשטיין – לוקה בסבילות מופרזת, "כשהוא מתפלל שלוש פעמים ביום לבוראו, הוא את שלו עשה". שיטת "בעזרת השם", בהמתנה רפה לסייעתא דשמיא, לא נראתה תכליתית דיה לאיש המחתרת והמוסד.

רובינשטיין נשא עיניו לעליון. התהום הייתה רחבה ועמוקה מדי לגישור. נדרש לו תפקיד ביניים, כגון שופט מחוזי, או מוטב יועמ"ש. ועל כל פנים, היה עליו לצבור נקודות משפטיות מעשיות, שוות ערך לעשר שנים, כנדרש משופט עליון ויועמ"ש. שמיר סידר לו אותן. הסידור: רובינשטיין יישאר מזכיר הממשלה (1988-92), ובנוסף יתמנה לממלא מקום היועמ"ש.

פרס ושמיר בזמן ממשלת האחדות צילום נתי הרניק, לע״מ

פרס ושמיר בזמן ממשלת האחדות // צילום: נתי הרניק, לע״מ

ממצפה 2020 קשה להאמין: פקיד במנגנון הרשות המבצעת, בכיר עוזריו של ראש הממשלה, מחלטר גם כמספר 2 – ומיועד למספר 1 – בתביעה הכללית. ומה אם היועמ"ש יידרש לאשר חקירה, ובהמשך אישום, של ראש הממשלה? היש ניגוד עניינים משווע יותר? אין צורך לחקור את החוקרים – די בכך שהנחקר ממנה אותם.

למה דומה הדבר? כאילו אביחי מנדלבליט הוא מזכיר ממשלת נתניהו, נותן לו עצות משפטיות מתירניות כאשר חוות הדעת המוסמכת של היועמ"ש יהודה וינשטיין מגבילה מדי, מתמנה בתמיכת נתניהו ליועמ"ש – ואז נאלץ לדון בתיקי נתניהו.

שמיר החתים את הממשלה על כפל תפקידי רובינשטיין והשאיר את עיתוי הדילוג פתוח. לרובינשטיין קסמה ראשות המשלחת לשיחות הספה המשותפת עם הצוות הירדני־פלסטיני בוושינגטון, בתום ועידת מדריד. הוא רצה גם וגם.

ולפתע, קול מן העבר. ח"כ שמעון שטרית. מוביל ארצי של דם רע זרם מהכנרת לגבעתיים. אף ששטרית ניצח אז, בחידון הנערים, ושניהם כבר בני יותר מ־40, זה ח"כ מהעבודה וזה פקיד בכיר ללא זיהוי מפלגתי אך קרוב יותר לליכוד, יצא שטרית לטרפד את רובינשטיין, בכנסת ובבג"ץ.

רובינשטיין, תאומו של שטרית כנוקם ונוטר (כעדותה של עמיתה במשרד המשפטים), התגונן והתמרמר וסיפר בשבחי עצמו; טען שעיסוקיו במגעים מדיניים־ביטחוניים־משפטיים בירושלים ובוושינגטון הם שווי ערך לנקודות בצבירה הנכספת. שמיר ניסה לסייע לו, אך היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, שלא היה זקוק ליורש עצר מקורב למלכות, הצטרף למתנגדים. הוא סירב לקבל משנה נוסף (הבכיר מהמשנים הקיימים). כלפי רובינשטיין נטען שאם עדיין אינו כשיר לכהן כיועמ"ש, גם אינו כשיר לצבירת פז"ם לקראת התפקיד שאינו כשיר למלא.

המאבק הסתיים בניצחון שטרית (וחריש, ששמר על כיסאו). רה"מ הבא, רבין, השאיר את רובינשטיין שנה נוספת כמזכיר הממשלה, ומינה אותו ליועץ משפטי של מערכת הביטחון. משם התמנה לשופט מחוזי בירושלים – תפקיד שהיה כשיר למלא. ב־1997, כשנאלץ רוני בר־און להתפטר לאחר יממה כיועץ, היה רובינשטיין המועמד המתבקש, נוח למשתמש נתניהו – שזכה ממנו פעמיים לסגירת תיקיו, הראשונים נגד ראש ממשלה.

אליקים רובינשטיין נודע במשרדי החוץ והמשפטים כאביר זכויות האדם – זכויותיו של האדם אליקים. בשעות נוספות (גם במסעות לחו"ל, חידוש מהפכני) ובנקודות לגמלה. טיוטת כתב האישום נגד שותפיו של אריאל שרון לעבירותיו, לכאורה, נועדה להגשה בינואר 2004 – אך לרובינשטיין היה נוח לפרוש ב־31 בדצמבר 2003. אצה לו הדרך למקסום זכויותיו ולהשאיר לפרקליטת המדינה עדנה ארבל את מערבולת כתב האישום. כשזה התפרסם, והוא בשווייץ, השוויץ דוברו שהכל היה מוכן בעצם עוד בתקופת רובינשטיין. רק חתימתו חסרה. הפרקליטות נותרה לבדה לספוג את האש – גם מאסכולת רובינשטיין.

רובינשטיין, 2014 צילום מארק ניימן, לע״מ

רובינשטיין, 2014 // צילום: מארק ניימן, לע״מ

תקופת רובינשטיין כיועמ"ש התאפיינה בהתחסדות וברכרוכיות. איומים של מקורבי עופר נמרודי הבהילו אותו; הוא חשש מפגיעה גופנית בו או בבנותיו. את הכוונת לא שם על כנופיות הפשע או על השחיתות הציבורית, אלא על אויבם, ניצב משה מזרחי מהיחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל) ואחר כך ראש אגף החקירות.

מזרחי נעשה ליעד של רובינשטיין, משום שפרקליטות המדינה בראשות ארבל הייתה קרובה יותר לעמדת השוטר מאשר לזו של היועץ. ארבל, שחזרה לפרקליטות אחרי שנות שיפוט לבקשת קודמתה וידידתה, דורית ביניש, פירשה כפשוטה את גישתו המחמירה של העליון לאנשי ציבור שחטאו בשחיתות, בניצוחם של מאיר שמגר ואהרן ברק, מישאל חשין ויצחק זמיר ואליעזר גולדברג. שופטי שלום ומחוזי, מהם ששאפו להתקדם לעליון, היו רחמנים יותר.

חוקי הפירמה

בענף אחד המגיע לצמרת, היועץ ממונה על פרקליט המדינה. בשני – על מחלקת הייעוץ והחקיקה. אלה עמיתים לעומתיים. לעיתים יריבים מרים. גם כי ליועץ יש משנה לעניינים פליליים, המתיימר להבין יותר מפרקליט המדינה ומהפליליסטים שלו. מני מזוז, כמשנהו ולבסוף יורשו של רובינשטיין, בא מהאגף האנטי־פרקליטותי. אריאל שרון יצא נשכר מכך. מזוז גם הביא מהאזרחות את ערן שנדר, לשעבר ראשה המייסד של מח"ש, לטהר את הפרקליטות מרוח ארבל. שנתיים ושלוש המשיך מזוז את מורשת רובינשטיין, והועיל בכך לשרון; אך הרוח שבא לגרש לבסוף השתלטה עליו, והפכה אותו לפרקליט־על נגד אולמרט.

והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: פרקליטים ויועצים הם בני אדם. יש להם רגשות, שאיפות, שיקולים, אילוצים. יש המביטים לאחור, אסירי תודה למי שהעניקו להם את התפקיד. יש המסתכלים קדימה, לעליון, שההגעה אליו תלויה בעסקה בין שופטים לפוליטיקאים. אחד הגורמים הקובעים: הגיל. שופט בן 70 חייב לפרוש. לא ימנו לעליון הרבה לאחר תחילת שנות ה־60 של המועמד. יועמ"ש ופרקליט מדינה נדרשים לשנה וחצי של צינון. לכן השעון של היועץ והפרקליט, המתמנים לשש שנים, מכוון לגיל 53–55 לכל היותר. מבוגרים יותר, כמו יהודה וינשטיין כיועמ"ש או משה לדור כפרקליט המדינה (שגבר על וינשטיין בהתמודדות על התפקיד, וקיבל אותו בהמשך מעליו), היו פטורים מלכתחילה מהחשש שמא כמיהה לעליון מדריכה את צעדיהם.

פרקליטות המדינה, על מחוזותיה ומחלקותיה, היא חברת עורכי הדין הגדולה בישראל, עם כמעט 2,100 עובדים ומתוכם 1,184 פרקליטים, 372 מתמחים ו־38 חוקרי מח"ש. פי 12 מ־170 אנשי הייעוץ המשפטי, בשבע מחלקותיהם, שבראש כל אחת מהן משנה ליועץ. פרקליט מדינה ו־26 מעמיתיו, כמו גם שבעת המשנים בייעוץ, מוקבלים בשכרם ובמעמדם לשופטים מחוזיים – וזה לזה.

ניצן ומנדלבליט צילום אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

ניצן ומנדלבליט // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

כמשרד עורכי דין, ואולי יאה כאן המונח "שותפות", סובלת הפרקליטות מליקויים קשים בניהול. פרקליט המדינה, גם כשאינו ממלא מקום בדמות מנדלבליט או אחר, אינו שולט בראשי המחוזות והמחלקות. רמטכ"ל, אילו הרפה מאחיזתו באלופי הפיקודים, הזרועות והאגפים, לא היה ראוי לתואר הדרג הפיקודי העליון בצבא. בפרקליטות, האנרכיה גברה על ההיררכיה.

שי ניצן, שהתמנה לתפקידו כמועדף של וינשטיין ולאחר שכיהן כמשנהו של לדור, ידע מה חסר לו: מנכ"ל, או ראש מטה. לכן הביא מחיפה את עמית אייסמן. במהרה התברר שעמית אינו ממש עמית. הפרקליטים לא קיבלו את מרותו והוא חזר למחוזו, כדי להתמודד משם עכשיו על תפקיד פרקליט המדינה, מול המשנה ליועמ"ש הבכיר שנותר לאחר פרישת ניצן, שלמה (מומי) למברגר. מנדלבליט, בשנה שנותרה עד מינוי יורשו, יחיה בשלום עם מי משניהם שייבחר בוועדת האיתור. אייסמן הצטייד בהמלצות, בין השאר מהיועץ הקודם וינשטיין, שלא היה מגדולי מעריציו של מנדלבליט. אבל בצוות תיקי האלפים היה אייסמן מהדוחפים למטה, לסגירה או לצמצום, וקלע בכך לדעת מנדלבליט.

המסלול המקובל לבכירי הפרקליטות שלא קודמו לפ"מ, ואינם מעוניינים בהתאזרחות סניגורית, הוא לבית המשפט המחוזי (נאוה בן אור, אלי אברבנאל). זאת תעסוקה יציבה עד גיל 70, עם סיכוי לקידום לעליון (אבל לא שדרוג כלכלי – הם כבר באותה רמת שכר).

גאוות הלוקש

בספטמבר 1973, חודש לפני מלחמת יום הכיפורים, נחתם הסכם שכר בין הממשלה וההסתדרות. שני תריסרי משפטנים הוקבלו לשופטים מחוזיים. מנכ"ל משרד המשפטים ופרקליט המדינה – שני תפקידים שפוצלו מהאחד של חיים כהן בראשית שנות המדינה – הוקבלו לנשיאי המחוזי. במספר המקורי, שחותמיו נשבעו שיחול רק על התפקידים והשמות שננקבו בו, נכללו גם המשנים ליועמ"ש, יועצים משפטיים באוצר, בביטחון ובתחבורה, והאחראי על רישום מקרקעין. כולם שווי שכר, תנאים וגמלה לשופטים מחוזיים; ואילו המספר העכשווי, הדומה למקורי, כולל רק את הפרקליטות שהתרחבה, ובנוסף לו נהנים מההקבלה המשנים ליועץ ובכירים אחרים בצמרת משרד המשפטים.

בכך נענתה בסיפוק משאלת חיים כהן: מנכ"ל משפטים אינו ככל מנכ"ל – הוא כשופט, ועוד כנשיא מחוזי. השופטים קנאים לדירוג מעמדי, שהוא במקרה גם דתי. טבלת שכר שפורסמה ב־1991 יצרה פערים ניכרים בין נשיא העליון לבין משנהו, ובין המשנה לבין שאר שופטי העליון. נשיאי בית הדין הארצי לעבודה ומועצת הרבנות הראשית הושוו לשופטים בעליון, לא לנשיאו. ראשי בתי הדין למוסלמים, הקאדים, הושוו רק לשופטים מחוזיים. מאוחר יותר התעוררה מחלוקת, וגם בה היה אליקים רובינשטיין מעורב – האם היועצים המשפטיים של משרדי החוץ והביטחון זכאים ליחס (כספי) מועדף, מוקבלי שופטים.

נשיא בית משפט מחוזי משתכר כיום, "ברוטו למס בממוצע" (שבעה נשיאים, ותק שונה), כ־80 אלף שקל לחודש. שופט מחוזי – כ־65 אלף. פחות מה־99 אלף של הנשיאה וה־82 אלף של השופט בעליון, אך עדיין לא רע לעובד מדינה. במאבק על רבבת השקלים האחרונה, אנשי הפרקליטות והייעוץ המשפטי אינם שונים מכל קבוצת עובדים אחרת בשירות המדינה; אך אין מתאם בין הכמות התופחת בחשבון הבנק לבין איכות התובעים – לעצמם כמו גם את זולתם. רמת הפרקליטות, כמו זו של המשטרה וגופים אחרים במנגנון הממלכתי, נמצאת בירידה תלולה. התנאים המעולים מתמרצים הישרדות, רוטנת וחרישית.

הדור לא רק הולך ופוחת. בפרקליטות, גם הולך ופוחד הדור. המלחמה בשחיתות אינה במעמד צד אחד. השחיתות יודעת להשיב מלחמה. די במינוי סייעני שחיתות לתפקידי שרים ולייצוג בוועדה לבחירת שופטים – כשתי סייעניות בולטות כעת: מירי רגב ואוסנת מארק – בתוספת הסתערות אישית על בכירי התביעה, לדחיקת הפרקליטות למגננה שוחקת.

מני מזוז צילום אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳

מני מזוז // צילום: אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳

לא הכל מדיד. רוח הקרב בשפל. הצייתנות בתוך המערכת הכפופה למנדלבליט דומה במשהו לזו שבליכוד כלפי נתניהו. קבלת הדין חרישית, מרכינת ראש. איש לא מחה, איש לא התפטר (מי ישתגע לוותר על מנעמים) כאשר מנדלבליט איפס או שנמך המלצות נוקשות לאישומים נגד בנימין, שרה ויאיר נתניהו; כאשר שם ללעג את ההסדר שנכפה על פרקליטות מחוז ירושלים במשפט הגברת, כשמנע מדני ויטמן וארז פדן לממש את זכותה של המדינה לדרוש ממנה 120 אלף שקל. אם מחפשים בפרקליטות תג שרוול, לא דמויות של אריה, שועל או אף ינשוף יהלמו את אופיו, אלא השפן. מורשת רובינשטיין־מנדלבליט.

ודרגי העבודה מופקרים. בפברואר תתייצב שוב התובעת ליאת בן ארי שוויקי במחוזי ירושלים, באולם השופטים שבראשם רבקה פרידמן־פלדמן. לראשונה יישמעו עדים ויוצגו הוכחות נגד ראש ממשלה מכהן, במשפט שחיתות תלת־תיקי. מצופה מראש התביעה הכללית להופיע לפחות בפתיחת שלב זה, לגיבוי, עיבוי וריבוי. אין צורך לגייס את הופעת היועמ"ש האוזנר במשפט אייכמן, להבדיל 6 מיליון הבדלות. לא דומים המקרים והנאשמים. די באזכור חיים כהן, שנהג – ונהנה – לייצג בעצמו את המדינה גם בתיקים חשובים הרבה פחות. מנדלבליט אינו יכול לזנוח את שאר ענייניו ולהתמקד במשפט נתניהו. זה יסתיים, על גלגוליו וערעוריו, שנה או יותר לאחר פרישת היועמ"ש (ב־31 בינואר 2022). זאת גם אחת הסיבות להימנעותה של בן ארי מהתמודדות על תפקיד פרקליט המדינה. אך לבוא למעמד ההשקה של המשפט החשוב ביותר בדור זה, המשפט שתהליכו ותוצאותיו יקרינו על הפרקליטות כמו על הפוליטיקה – האחריות וחובת הכבוד המקצועי מחייבות את היועץ המשפטי לממשלה. האיש כמנדלבליט יברח?

שיברח, כדרכו. השופטת פרידמן־פלדמן היא בוגרת שנות ביניש בפרקליטות. השופט עודד שחם – תקופת ארבל. ימים של לחימה בשחיתות, כולל חקירות דרעי בתחילת שנות ה־90 ונתניהו בסופן. ההיגיון הביביסטי גורס כי התקפה על יושרת הפרקליטות היא כסיוע בתיקים הנידונים בפני מי שעשויים להתקומם על כך. ההיגיון הזה אינו מגיע – כמליצה האהובה על גונזי האישומים – לרף הראיות הנדרשות במשפט הפלילי.

שופטי נתניהו פרידמן־פלדמן, בר-עם, שחם צילום אתר בתי המשפט

שופטי נתניהו: פרידמן־פלדמן, בר-עם ושחם // צילום: אתר בתי המשפט

4. בואנוס איירס, 2019

לפי נתוני משרד המשפטים, רק אחד מכל כארבעה תיקי חקירה הנפתחים במשטרה צולח את מסרקות הפרקליטות ומגיע לכתב אישום. מתוך התיקים הללו, שישה מתוך שבעה, 84%, מסתיימים בהרשעה.

מהו הסיכוי של נאשם בשלושה תיקים לצאת זכאי בכולם? בחישוב גס, פחות מ־6%. אם הוא ראש המערכת הפוליטית, אדם שההליכים בחקירתו, חשדותיו, שימועו ואישומיו נבחנו בזכוכית מגדלת – ומקטינה ואף ממזערת – של ראש התביעה הכללית, מותר לאמוד את הסיכוי להרשעה כלשהי, מלאה או חלקית, ביותר מ־94%. זאת, כמובן, הכללה. אולי הוא יהיה מהמאושרים המעטים שמצליחים להכות את הדילר בשולחן ההימורים. תלוי במשפט המסוים, בהתנהלות המסוימת בו, בשופטים המסוימים, כולל בערעור.

נאשם כנתניהו, בהתבוננו בטבלת הסיכויים, אינו יכול להיות שאנן, בטוח ככל שהינו בחפותו המשולשת. הוא זקוק לתוסף. אם לא לחיזוק ההגנה, אולי להחלשת התביעה. בקרב הגדול על נשמתה של ישראל, במלחמת מערכת החוק נגד השחיתות, אין שום ודאות שהשחיתות תנוצח, בעיקר אם ההגנה לופתת את התביעה ומנסה לדהור איתה לתהום בנוסח תלמה ולואיז.

בסתיו אשתקד יצאו שלושה מבכירי הפרקליטות למסע מקצועי לארגנטינה. היו שם, ערב פרישתו, פרקליט המדינה שי ניצן; פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן ארי; ומנהל המחלקה הבינלאומית יובל קפלינסקי. התכלית: השתתפות, לימוד, טיפוח קשרים וייצוג ישראל בכנס בנושא 'אמנות סיוע משפטי הדדי' – תן לי לחקור את עדי וחשודי, או הסגר אליי את נאשמי ומורשעי, ואתן לך. בדיוק כמו שנתניהו אוהב: ייתנו – יקבלו.

ליאת בן ארי בבית המשפט צילום אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

ליאת בן ארי בבית המשפט // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

ציון "מספיק", בינתיים

אם ייתנו. המחלקה הבינלאומית, מתגאה משרד המשפטים, היא "ראש החץ" במאבק בפשיעה המאורגנת, החמורה וחוצת הגבולות. לעיתים עליה לאסוף חומר על ראשי ממשלה. לא פשוט: כמו שפרקליטים ושופטים יודעים שעתידם המקצועי תלוי באוסנת מארק־בלפור, כך גם מעבר לים אין ממהרים לסייע בהפללת שליטים זרים, במיוחד כשקרבתם לשלטון המקומי ידועה – וזה עוד בדמוקרטיות תקינות, לא ברוסיה או ברזיל.

ניצן סיפר לקהל איך התנהל המצוד אחר השופט המחוזי לשעבר דן כהן, בכיר נאשמי פרשיית השוחד של סימנס וחברת החשמל. פרו הסגירה את כהן, וכספים שהטמין ברחבי תבל התגלו, בעקבות מאמץ נרחב וממושך: שבע בקשות סיוע לחמש מדינות, גביית עדויות רבות בארבע מדינות, "מרוץ נגד השעון, התגברות על משוכות בירוקרטיות, צורך בהסרת חסינות, סקרנות תקשורתית עזה, הפרעות מצד גורמי כוח שלטוניים ופרטיים".

במצגת של ניצן, שעוטרה בתמונת כהן בין שוטרים בדרכו למולדת, לארבע שנות מאסר ולתשלום מיליוני שקלים קנס, הופיעה ישראל במקום ה־34 מתוך 180 מדינות במדד השחיתות של ארגון השקיפות העולמית, עם הציון המשוקלל 61. מאז ירדה למקום ה־35 וגם איבדה נקודה ל־60; רק "מספיק", או "עובר", בתעודה. בראש הטבלה מדינות סקנדינביה, סינגפור ושווייץ, עם 85–87 נקודות. "שום מדינה אינה מושלמת", מזהירים משקיפי השקיפות.

קפלינסקי ופרקליט מברזיל תיארו את שיתוף הפעולה ביניהם בתיק 512, "מהגדולים בארגוני הפשיעה שפעלו אי פעם בישראל והתפשטו ממנה לעולם" – סכסוכי אבי רוחן עם יצחק אברג'יל. אמנם המחלקה הבינלאומית טיפלה גם בתיקי 1000 ו־3000 (לא בהצלחה רבה; רשויות אמריקאיות תקעו מקלות בגלגלי החיקורים) ועוד, אבל 512 הוא מספר רזה יותר ורגיש פחות.

על השחיתות הפוליטית לא דיברו בכנס, ולא במקרה. באחת הסעודות בתום יום דיונים, התיישב ליד ליאת בן ארי תובע מקומי מבואנוס איירס, שהשתתף בחקירת מות התובע אלברטו ניסמן, שנרצח משום שחקירת הפיגוע במרכז הקהילה היהודית ב־1994 התקרבה מדי לנשיאה כריסטינה קירשנר. "המצב כאן קשה מאוד", שיתף את בן ארי התובע שחקר את רצח התובע. "הגורמים הפוליטיים החזקים ביותר פועלים להחליש את הפרקליטות ואת בתי המשפט, ואינם בוחלים באמצעים".

בן ארי השתתפה בצערו, הפנימה ומצאה גם זווית חיובית, השוואתית. לידידיה בפרקליטות ולידידותיה ברשות המיסים אמרה בשובה ארצה, כשההתנפלות הפראית עליה מצד הביביסטים רק התחילה להפיץ רעל, שיחסית המצב כאן טוב. שאצלנו עדיין לא כמו בארגנטינה. עדיין. רק לפני שנה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook