fbpx

חיפוש חייזרים וגילוי 'קפלר 452b' – הם האנושות במיטבה // אורן נהרי

0

שתי הידיעות פורסמו בהפרש של יומיים, ולשם שינוי קיבלו תהודה תקשורתית מקיפה. הראשונה הייתה על שילוב ידיים וכוחות בין המיליארדר היהודי־רוסי יורי מילנר, שעשה את הונו לא מנפט או ניקל אלא מהשקעות מוקדמות בפייסבוק ושאר רשתות חברתיות; לבין סטיבן הוקינג, המדען הידוע בעולם. כמובן לא בגלל מילנר התעניינה התקשורת בפרויקט, אף שהוא זה שיתרום את המימון – כמיליון דולר בחודש למשך עשר שנים. מטרתם: למצוא חייזרים. לא, באמת. הם שואפים להרחיב את 'פרויקט סט"י', לגייס מדענים ומשאבים, לסרוק את החלל הקרוב והקרוב פחות – מיליארד כוכבים בשלב ראשון – כדי לנסות ולמצוא חיים תבוניים. אישית, איני יודע מה מפחיד יותר – הידיעה שאנו לבד ביקום או הידיעה שאי שם יש חיים אינטליגנטיים, אולי מתקדמים יותר, אולי בעלי מדע וטכנולוגיה עילאיים. כי מההיסטוריה שלנו עולה שבכל פעם שעם או תרבות בעלי טכנולוגיה עילית פגשו בעם או תרבות חסרי טכנולוגיה כזו – נשק חם לדוגמה – הם שיעבדו או כבשו או ניצלו או הכול יחד את הנחותים טכנולוגית. ועם כל הכבוד לסרטים כמו 'מלחמת העולמות' או 'היום השלישי', במשוואה כזו אנו נהיה האינדיאנים.

ומיד אחר כך הגיעה בשורה נוספת, נמצא כדור הארץ 2.0. בעצם לא בדיוק תאום, יותר בן דודו הקשיש, הגדול יותר של כדור הארץ. הוא קיבל מיד את השם הקליט והציורי 'קפלר 452b', זאת כי התגלה בטלסקופ 'קפלר' שנועד למטרה זו – למצוא מקבילות לכדור הארץ, ואולי אולי למצוא שם חיים, או היתכנות לחיים. ובפעם הראשונה נמצאה פלנטה הדומה לשלנו, גדולה ב־60% ואורך השנה בה 385 ימים; המקיפה כוכב מסוג g2, בדיוק כמו השמש שלנו ובמרחק חיים ממנה – כלומר טווח המאפשר היווצרות והיקוות מים שלא יקפאו ולא יתאדו מיד. המרחק? 1,400 שנות אור. ממש בשכונה. לא עכשיו, אבל אולי, אולי פעם.

בדיון באולפן על הפרויקט של מילנר והוקינג, אמרה לי המגישה שלדעתה עדיף שההון הזה היה מושקע בילדים בסיכון. מי יכול להתווכח עם הטיעון? ילדים בסיכון, ויש מיליונים. מה חשוב מהם? או ממטרות ראויות אחרות? מעבר לעניין הקטן שמדובר בכספו של אדם פרטי היכול לעשות בו כחפצו, ומטרה מדעית ודאי עדיפה על עוד ארמון אוליגרכים, אני מעז לטעון שהמדע חשוב לא פחות. כן, גם המדע התיאורטי, חסר הכיוון, חסר המטרה לכאורה. שהרי כולנו בעד המדע היישומי, זה המביא לנו תרופות, סמארטפונים, מדפסות תלת־ממד. אבל השניים תלויים זה בזה. ורבות מהתגליות החלו בשיטוט לכאורה חסר מטרה של מדענים, במשוואה סתומה, בפענוח מבנה תא.

ועדיין לא זה העניין. אפילו לא בכך שהתקשורת בעולם כולו ציטטה, ובעמודים ראשיים ובתחילת מהדורות את מציאת הכוכב. העניין הוא העניין. העובדה שאנו מתעניינים. שיש בנו את זה. כי האדם מסוגל לכול, ואנו שוכחים זאת ודאי בימים ציניים אלה, והם ציניים לא בלי סיבה. אבל האדם – אותה חיה צמאת דם המסוגלת לערוף ראשים או לשפוך חומצה על פני נשים בגלל אמונה דתית, לצאת למלחמות על פיסות מדבר, לרצוח אריות בשם הספורט ומה לא – מסוגל גם לנשגב. בזמן מלחמות ששטפו בדם יבשות שלמות, ניסו, אמנם בודדים, לגעת ברקיע. במדע, בפילוסופיה, בחמלה, כמובן באמנות מכל הסוגים. הם התריסו בפני היומיום האכזרי, הבנאלי, כדי לגעת בשחק. והם, אותם אמנים, אותם סופרי מדע בדיוני (אם נישאר לרגע בתחום שבו פתחנו), אותם מדענים, הם המאפשרים לנו לחיות טוב יותר, לדחוף את גבולות הזיקנה, לגלות מה נמצא אי שם. כי אנו סקרנים. כי אנו, במיטבנו, רוצים לדעת, רוצים להבין, רוצים להגיע – למעמקי האוקיינוסים, לתוככי התא, למרחבי החלל.

וכל פרויקט כזה, כל טלסקופ חלל, כל ידיעה מקצות היקום, מלהיבים את דמיונו של עוד נער או נערה שיצאו לשם, לגבול הדמיון והידע, במעבדה או בחללית, ויראו לנו – ואולי להם, החייזרים המתבוננים בנו – כיצד אנו במיטבנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook