הטרקלין, חדר האירוח המשותף לדיירי מגדל G המפואר במרכז תל אביב שבו מתגוררים אהוד ונילי ברק, מעוצב באלגנטיות קרירה. פינות ישיבה ספורות. כורסאות וספות בהירות. דלפק זהוב לכיבוד קל. מכונת קפה. קומקום. ופסנתר לבן. חדרי אירוח כאלה משרתים דיירים העובדים מן הבית. אנשים המעוניינים לבדל את חייהם העסקיים מן האינטימיות שבדירה למעלה. ניתן לערוך בהם פגישות עסקיות עם מי שאינך מעוניין לשתפו בסגנון חייך. מי שלא תרצה שידווח אחר כך על הנוף האורבני הנשקף מן הקומה הגבוהה בה אתה חי. שלא יתהה אם לסוכנת הבית שלך יש רישיון עבודה. אהוד ברק מנהל את ישיבות העבודה הישראליות שלו בחדר האירוח המשותף הזה. אין לו משרד קבוע אחר בישראל כרגע. לא יועצים, לא עוזרים וגם לא אנליסטים בשכר קבוע. במסמכים ששיגר לבורסה האמריקאית דיווח כי כתובתו היא השדרה השלישית במנהטן, פינת רחוב 54, קומה 19. בכתובת זו רשומה גם קבוצת החברות של קולומבוס נובה (Columbus Nova) שבשיתוף עמה הוא פועל. המדינה מכסה את עלות אחזקת משרדיהם של ראשי ממשלה בדימוס. שמעון פרס התמקם במשך שנים מטרים מהדירה הנוכחית של ברק, בבית אמות משפט. גם לרבין, לנתניהו, לשמיר ולאולמרט היה. וגם הוא, ברק, החזיק פעם לשכה ענקית באחד המגדלים היוקרתיים ברחוב הארבעה בתל אביב. משם ניהל את עסקיו בעשור שעבר. אבל הפעם? רק פינת ישיבה בחדר האירוח של דיירי מגדל G.
ובכל זאת, יועצת אחת מלווה אותו בכל אשר ילך. והיא גם עוזרת אישית, מנהלת ושותפה לכל מהלכיו: רעייתו, נילי פריאל־ברק. מנהלת את סדר היום; עורכת את יומן הפגישות; מתאמת נסיעות, פגישות ואירועים. וישנו, כמובן, גם עו"ד דורון כהן, אחיה של רעייתו הקודמת, נאווה, המלווה אותו ולעתים גם שותף בפעילותו העסקית. 'קרדו – פיתוח עסקים בע"מ', החברה שבאמצעותה פעלו השניים באתנחתה הקודמת של ברק מהחיים הפוליטיים, עדיין פעילה והיא רשומה אצל עורך דין ברמת גן. מי שהיה חתנו, זיו לוטנברג, ניהל בעבר את השקעות הנדל"ן שחשב לבצע עם שותפים, אך הורחק מעסקיו, זה מכבר, בעקבות גירושיו מבתו הבכורה, עו"ד מיכל ברק. בתו הצעירה, ענת, מתגוררת בניו יורק עם בעלה הצ'לן, יועד ניר, וארבעת ילדיהם. והאמצעית, יעל, מהנדסת תעשייה החיה בארץ. "הוא סבא נהדר, קשור מאוד לנכדים", מספרים בסביבתו.
השמועות שנגדו והקנאות לפרטיות
"אני לא עובד בישראל", הסביר לאיילה חסון בראיון הדרמטי שהעניק לאחרונה באולפן 'יומן', ואכן הוא נעדר רוב הזמן מן הארץ. עם זאת, ברקולוגים ותיקים טוענים שדווקא חלק מהראיון הזה בא לאותת שאינו "עובד בישראל" – עדיין, ושכשזה ישתנה אולי בקרוב, כדאי לצמרת העסקית המקומית לדבר איתו. ברק חושב שהביקורת האפשרית סביב הכנסתו העצומה בדולרים והחיים במחלקות העסקים של מיטב חברות התעופה פחותה מזו שהייתה עלולה להיות סביב קשרים מניבים באלפיון הכחול־לבן.
'ידיעות אחרונות', ועוד נחזור לכך בהמשך, נתפס במשפחת ברק־פריאל כאחד האחראים העיקריים למצבו הפוליטי העגום. ברק סומן על ידי המו"ל ארנון (נוני) מוזס, הם טוענים, לפני אלף דורות ומאז שותים את דמו בכפית. והדברים הגיעו לידי כך שכל זכויותיו ויתרונותיו התאדו, ונותרו רק החסרונות והחבורות והרחקתו, גירושו, מהציבוריות הישראלית. איפה חי עכשיו אהוד ברק? במה הוא עובד? האם הוא מתגעגע לביצה החמימה בקריה? האם מקום עבודתו וחייו מושפע משיקולי מס? ומדוע בחר לחיות יותר באוויר, במטוסים, מאשר על הקרקע?
הטינה, הריחוק והחשדנות כלפיו הכתיבו את אופיין של רוב השיחות שניהלנו על אודותיו לצורכי התחקיר. הוא התרחק גם מרוב מי שהיו יועציו, עוזריו ודובריו. המעטים שנותרו אינם מעודכנים באמת בצעדיו. אחרים תוקפים, חושפים ומרכלים כמו אוהבים־מאוכזבים מדממים ומצולקים. מטפחים את הביקורת כלפיו. מחזקים את שדבק בו. כשאת מתקשרת לאהוד אולמרט ומבקשת את עזרתו בעניין זה או אחר הוא ייענה ברצון ויבטיח לנסות. אחר כך יתקשר וידווח מה וכמה הצליח, הם אומרים. וכשאת מתקשרת לאהוד ברק? ספק אם בכלל יענה לטלפון. הוא עסוק. אין לו זמן. והכי טוב שתבין ש"תם זמנך" וכן, "יאללה ביי". לכן אהוד אולמרט כה חביב, גם עתה, בקהילה הפוליטית־תקשורתית. וזו גם הסיבה שהוויית 'אקירוב' של ברק נתפסה עד לא מכבר כבזויה מהעניבות ומהעטים של אולמרט. על אף ההבדל העקרוני ביניהם. וזהו גם אחד ההסברים לקלות הבלתי נסבלת שבה מופצות שמועות וחשדות נוראיים על אודותיו – בעיקר סביב מערכת קבלת ההחלטות שניהל בעת שכיהן כשר ביטחון. מדוע, למשל, החליט לרכוש צוללת שישית לחיל הים למרות המלצות נגד תקיפות של הצמרת הביטחונית? מי בכלל צריך צוללת שישית? או הבחירה ברכש מטוסי האימון מתוצרת איטליה. רכילות וספקולציות סביב העסקאות האלה מפרנסות היטב את מועדון ההון־פוליטיקה־ביטחון בישראל.
כך למשל, בין ההקלטות שפרסם ערוץ 10 של שיחותיה של שולה זקן עם אהוד אולמרט, האשים האחרון: "הוא רק מתוך קנאה, רק מתוך קנאה שאני נוסע באאודי A8 אז המטורף הזה רצה. אבל הוא יגמור בבית סוהר. תזכרי מה שאני אומר לך, שולה… היה אצלי ראש המוסד… כולם באים אליי… הוא לוקח שוחד במיליונים ובעשרות מיליונים. אין עסקת נשק שישראל עושה. כולם מדברים על זה… (את הכסף) הוא מחביא… בשווייץ או באיזשהו… משרד עורכי דין וכו', הוא מעביר את זה לחברה שבה שמו לא מופיע". תגובת ברק: "זוהי איוולת שאינה ראויה לתגובה, ובטח בימים אלו. אין תופסים אדם בשעת צער". אך אם תשאלו גורמים שונים במערכות התקשורת, הביטחון והפוליטיקה, בין השאר בסביבתו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, חקירה משטרתית היא רק עניין של זמן. עד כמה זו מציאות ועד כמה משאלת לב? שוב, תלוי את מי שואלים. חקירה, בכל מקרה, לא נפתחה עד כה ככל הידוע. אין אקדח מעשן. אין נתיב כסף. יש בעיקר סימני שאלה. מתנגדי עסקת הצוללת השישית מגרמניה מציינים למשל את עלויות העתק – 400 מיליון יורו לרכישה, 25 מיליון יורו לתחזוק שנתי, על פי ההערכות. למה לעזאזל צריכים את זה, הם שואלים, כשכל בר דעת יאמר לך שזה מיותר? יותר מדי אינטרסים, יותר מדי חשדות.
אתה יודע, אמרתי לאחד ממבקריו, נדמה לי שהוא הרבה פחות עשיר ממה שנדמה לך. את טועה, ענה, הוא הרבה יותר עשיר ממה שנדמה לך. אבל האמת היא שלמרות הרינונים, אהוד ברק לא טייקון. הוא אינו עוסק בניהול וגם לא לווה כספים לרכישת קונצרנים. אלא משקיע, כפי שנציג בהמשך, ביוזמות עסקיות בתחומי התמחותו. הוא יועץ לתאגידים, לבנקים ולקרנות גידור. מרצה, מנתח, "פותח דלתות" ומשדך בין גורמים עסקיים לביטחוניים ולפוליטיים. חשוב לזכור שגם תנאי הפרישה שלו הם חלומיים בכל קנה מידה. שכר הרמטכ"ל מוצמד לשכר נשיא בית המשפט העליון, כ־80 אלף שקל בחודש. קרי: כמיליון שקל בשנה. הפנסיה שלו תצמח לעולם ותעלה ותפרח. שכר בכירי הבכירים הללו, קופות החיסכון שלהם והתנאים הסוציאליים הנלווים אליהם – לעולם חוסן. וזוהי, על כן, אחת ההשקעות הטובות שעשה ברק מעולם. לצד, כמובן, הדירה באקירוב. בראיון שהעניק לגידי וייץ אמר פעם: "האם הרכוש שלי הוא כמה מיליוני דולרים? ברור שכן. הדירה הזאת לבד שווה כך (הראיון התקיים באקירוב, ר"ו). ואני לא מתבייש בזה. במשך חמש־שש שנים לא הייתי איש ציבור".
"מה זה עניינכם?", עונה ברק לתחקירנים המבקשים לברר פרטים על אודות רכושו. "אני אדם פרטי. אלה עסקיי הפרטיים ואני לא חייב דין וחשבון עליהם לאיש". לכאורה, נכון. ובכל זאת, מדובר בראש ממשלה ובשר ביטחון בדימוס. באהוד ברק שמנהל מלחמת חורמה ברמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, וגם בגיבורי המשנה של פרשת הרפז, מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו, עוזר הרמטכ"ל לשעבר ארז וינר והממונה על הביטחון במשרד הביטחון אמיר קין. פושעים, הוא קורא להם. יתר על כן, ברק לא חש צורך לתת דין וחשבון, למרות שההטבות המוענקות לו כבכיר ציבור לשעבר מהמעלה הראשונה רחבות לעומת ההטבות המוענקות לעמיתיו בעולם. ולא רק שקבלתן אינה מותנית בכך שידירו את פעילותם מן המגזר הפרטי, אלא שאפשר גם להשתמש בהן למטרות פרטיות. וזאת גם למי שכיהן אחר כך כשר ביטחון, והוא מעורב בעסקים פרטיים בתחומים רלוונטיים לעיסוקיו בעבר, בלי להידרש לתקופת צינון. מה גם שענה לשאלתה, המתבקשת, של איילה חסון, בעניין תכניותיו הפוליטיות שכרגע הדבר אינו רלוונטי. כרגע. על שאלה אחת, בהקשר הזה, אפשר בהחלט לתת תשובה. אלא אם יקרה תרחיש פוליטי בלתי אפשרי, ובהנחה שהבחירות הקרובות יתקיימו עד סוף 2015, ברק אינו מתכוון לרוץ בהן. למה בכל זאת התראיין, מלבד לאותת ליועץ המשפטי לממשלה שהוא לא יוותר בעניין אשכנזי? ברקולוגים מסוימים מעריכים שבין השאר אותת שם לקהילה העסקית בישראל כי אחרי הצינון שהחיל על עצמו, יהיה בעתיד הקרוב יותר פתוח לעסקים ומנייתו חזקה כשהייתה.
ייעוץ יוקרתי בין שווייץ למנהטן
אהוד ברק הודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים ב־26 בנובמבר 2012. שלושה ימים אחר כך ביקר בפנטגון וקיבל ממזכיר ההגנה, לאון פנטה, את עיטור הכבוד הגבוה ביותר שרשאי שר ההגנה להעניק לאזרח. העיטור מוענק בדרך כלל לאזרחים אמריקאים. קיבלו אותו קלינטון, בוש וסטיבן ספילברג. הנשיא אובמה העניק מדליה דומה, חודשים אחדים קודם לכן, לשמעון פרס. שניהם, פרס וברק, הם מאחרוני הישראלים שמישהו בבית הלבן ובמשרד החוץ בכלל מוכן לשוחח עמם. פנטה היה ונותר חבר קרוב. הוא עורך דין בהכשרתו, שימש כדירקטור בבורסה לניירות ערך בניו יורק וכראש ה־CIA שהוביל את המבצע לחיסולו של בן־לאדן. אפשר רק לנחש מה עבר בראשו של ברק בעת שחזר מן הטקס בוושינגטון לקריה בתל אביב.
הוא היה בודד. חולשתו הפוליטית הרחיקה ממנו את אחרוני נאמניו. היה צריך להיות עיוור כדי לא לראות שסונדל זה מכבר מכף רגל ועד ראש, וכי אין סיכוי שייחלץ, לעת הזו, מן המבוך התקשורתי שטוו סביבו אבי בניהו ובן כספית בין השאר, ומהמיאוס הציבורי הגובר ממנו. ואולי זהו מקור ההחלטה לוותר. לעזוב. לצאת מן הארץ למקומות שבהם בכל זאת מעריכים אותו. מעריכים מאוד. ההשקה, אולי אפשר לקרוא לזה כך, נערכה בכנס הכלכלי העולמי שנערך חודשים אחדים קודם לכן, בחורף 2012, בדאבוס. ברק דיבר על המשבר האיראני ומגנט את הנוכחים. בכלל, הנושא האיראני הוא הרצאה משוכללת שברק נוהג לתת לקבוצות של מקורבים. גם בדירות פרטיות. המאזינים מרותקים תמיד. אחר כך, בשבת, דיבר בארוחת הערב המסורתית על המחאה החברתית בישראל, והפתיע עם מסרים חברתיים־ליברליים. ואז, כשפרש חודשים אחדים אחר כך מן הפוליטיקה, הציע לו יוליוס בר, בנק ההשקעות הפרטיות השוויצרי הענקי המכונה גם "הבנק היהודי", לשתף פעולה. יוליוס בר הוותיק היה אז בשיאו של מהלך שהוביל לצמיחה מהירה. והוא השיק, בין השאר, נציגות חדשה גם בישראל.
קבוצת יוליוס בר היא מהמובילות בשווייץ. עם חוג לקוחותיה נמנים מגה־עשירים מכל העולם: יורשים, יזמים, פוליטיקאים בכירים וידוענים מקצווי תבל. והם כולם־כולם הגיעו כדי ליהנות מהשירות הדיסקרטי שמציעה המערכת השוויצרית ללקוחותיה. הקבוצה שרדה בהצלחה את משבר הבנקאות העולמי של 2008 ונחלצה בשלום גם מהמתקפה האמריקאית על בנקים שוויצריים שנחשדו כמסייעים למלביני הון. סך הנכסים של לקוחותיה עמד בסוף יוני 2014 על 372 מיליארד פרנקים שוויצריים. 3,600 עובדים, 20 מדינות, פעילות ענפה במזרח. המשרדים הראשיים בציריך.
משפחת בר, בעלת השליטה, הקימה את הבנק לפני למעלה מ־100 שנה. משפחה יהודית. בניה ברחו במהלך השואה לארצות הברית. ובעשור שעבר סייעה ליהודים שתבעו בנקים שוויצריים לשחרר את החשבונות הרדומים של יהודים מתקופת השואה, על סך של למעלה ממיליארד דולר. אלפרד בר הקים את אגודת דורשי הטכניון בשווייץ ועמד בראשה כ־30 שנה. הוא עמד גם בראש קרן היסוד בשווייץ ותרם מיליונים לגופים יהודיים בעולם. וכך מונה ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר ל"יועץ מיוחד להנהלת הבנק ולמנכ"ל העולמי, בוריס קולרדי, בנושאים גיאו־פוליטיים ומקרו־כלכליים, ויסייע בגיבוש אסטרטגיה עסקית כוללת בסביבה בינלאומית ורגולטיבית דינמית".
עבור הניתוחים האסטרטגיים הללו שילמו לברק ככל הנראה מאות אלפי דולרים בשנה, ועדיין משלמים. ישראלים המתגוררים בציריך הרימו גבה. ייעוץ אסטרטגי? באיזו אסטרטגיה בדיוק מדובר? האם הבנק עומד לכבוש את שדות הנפט באיראן, או להתערב במלחמה בסוריה? המשנה למנכ"ל אזור אמריקה הלטינית וישראל, סטפן קמפ, הודה: "למינוי של ברק יש אפקט פנטסטי עבורנו. כשהמנכ"ל שלנו מגיע לאירוע עם ברק, אם להיות כן, יש בכך תרומה גדולה מאוד. זה בהחלט מסייע לנו בעסקים".
בשנים האחרונות נוהרים לתל אביב בנקאי השקעות מכל העולם בתקווה לצוד את העשירים החדשים שהולידה בין השאר תעשיית ההיי־טק הישראלית. הם עושים שמיניות באוויר ומרפדים אותם במגדנות בתקווה לקבל לניהולם את כספי האקזיטים שלהם: אירוע פרטי, 70 איש, במוזיאון תל אביב; פגישה עם אנליסטים מן השורה הראשונה, במרכז שמעון פרס ביפו; קוקטייל חגיגי במרכז קסטיאל; כרטיסים לתאים פרטיים במגרשי טניס/כדורגל/כדורסל המבוקשים בעולם. וגם פגישות בוטיק עם ראש ממשלת ישראל לשעבר – מפקד סיירת מטכ"ל האגדי, איש שיחה מרתק, מארח מושלם. וכך נהיה ראש הממשלה ושר הביטחון בדימוס לפרזנטור האלגנטי של בנק שוויצרי, המוערך בכל העולם. אמנם ברק אמר שהוא אינו אמור להביא לקוחות לבנק, וגם אינו עובד בישראל. אבל ציידי לקוחות של הבנק הציעו פגישות עם ברק במהלך שיחות שניהלו עם לקוחות בפוטנציה. אולי תרצה להיפגש לארוחת צהריים או לכוס קפה עם אהוד ברק? שאל צייד הלקוחות שהתקשר מציריך לתל אביב, בעת שקיווה לקבוע עם אחד מהם פגישה. הלכת לפגוש את ברק והפכת ללקוח של הבנק? שאלתי את האיש. "בסופו של דבר הודעתי שאיני מעוניין".
שנים אחדות קודם לכן, בתחילת 2008, ניסה יוליוס בר לחסל את אתר ההדלפות וויקיליקס, שפרסם מסמכים של הבנק שהחשידו אותו בשיתוף פעולה להעלמת מס ובהלבנת כספים לכאורה של לקוחותיו. הבנק פנה לבית המשפט בסן פרנסיסקו וביקש להורות לחברת דיינדוט שהחזיקה בדומיין wikileaks.org לחסום את הגישה לאתר. התוצאה הייתה הפוכה. מפעילי וויקיליקס העלו את המסמכים באינספור אתרים חלופיים וזכו בפרסום כפול ומכופל. ארגוני זכויות אדם וגופי התקשורת המרכזיים בארצות הברית נרתמו למערכה נגד הפגיעה המשפטית בחופש הביטוי. הסיקור התקשורתי הנרחב העצים את הטענות להעלמות המס והלבנת ההון של לקוחות הבנק. ובסופו של דבר קבע בית המשפט כי הבקשה לחסימת האתר מעוררת "שאלות קשות על הגבלה מוקדמת והפרה אפשרית של התיקון הראשון לחוקה (המבטיח את חופש הביטוי, ר"ו)". הבנק משך ידיו מן התביעה.
קשה להגזים בתיאור השפעת העניין על מערכת הבנקאות והביטוח בכל העולם. אפילו האירופאים השמרנים הבינו כי "סייבר סקיוריטי" איכותי, ומעודכן, הוא הכרח המציאות. "האויב" עלול לרוקן חשבונות בנק, להשבית תחנות כוח ולשבש את מערכות התנועה, הרפואה והמים. והכי נורא שגם אין לו דמות מוגדרת וידועה. ייתכן שהוא ארגון מתחרה, תאגיד פשע מתוחכם או ילד פעלתן שמתפרע אחר הצהריים ברשת. וההתמודדות עמו דומה, במובנים רבים, להתמודדות עם פעילות טרור וגרילה. ומי אם לא אהוד ברק היה שם כדי לסייע להם להבין זאת. שהרי העולם ייחס לישראל ולארצות הברית את התקפות הסייבר על מתקני הגרעין של איראן, בין השאר. צה"ל אף הגדיר את הסייבר כמרחב לחימה לכל דבר. ממש כמו חילות הים, האוויר והיבשה. העולם משקיע מאות מיליארדי דולרים בהגנה על הסייבר, והמספרים גדלים בקצב דו־ספרתי בכל שנה. ומי אם לא ברק ידע לספר על מערכת הביטחון הישראלית, הפולטת לוחמי סייבר צעירים אך מנוסים לשוק הפרטי. יזמים ומתכנתים שנכונים ומסוגלים לתרגם את הידע שצברו לפיתוח מערכות להגנה על תשתיות הבנקים. והם יושבים במרכז הארץ ומפתחים מיזמים שכמו לקוחים מסרטי מדע בדיוני. "קדחת הסייבר" קוראים לזה. קטר חדש של הכלכלה הישראלית. היכולת לגייס את ברק כיועץ וכמשקיע הפכה לאחד ממבחני האיכות של הסטארטאפים האלה. הגם שהוא פועל בדרך כלל עם קבוצת משקיעים מתוחכמים, ועל אף שהוא מתנה את תמיכתו במיזם באי־פרסום העניין.
אבל הסיפור המסקרן באמת מתרחש במקום אחר לגמרי. בנבכי הדירקטוריונים והגופים שברק נקשר בהם. לצורך התחקיר המורכב שם ולפענוח סבך הפרטים שחלקם מצויים בהערות שוליים של אלפי דפי דיווחים לא קשורים, נעזרנו במשרדה של עו"ד אריאלה להב, המתמחה בקרנות, חברות ודיני ניירות ערך ישראליים וזרים. אהוד ברק התמנה בינואר 2014 לדירקטור בחברת האחזקות CIFC Corp, שעוסקת בניהול מוצרי אשראי מובנים ונכסים ששוויים כ־12.6 מיליארד דולר, והיא מעניקה שירותי ניהול השקעות וייעוץ פיננסי באמצעות חברות בנות. בין לקוחותיה גופים נותני אשראי וכ־200 משקיעים מוסדיים ברחבי העולם.
CIFC Corp הוקמה ב־2004, מעסיקה 75 עובדים ונסחרת בנאסד"ק לפי שווי שוק של כ־230 מיליון דולר, נכון לסוף אוקטובר 2014. לכאורה מעניקה החברה רק גמול צנוע לדירקטורים שלה. מהדו"ח השנתי של 2013 עולה כי לא העניקה מניות או אופציות ואף לא שילמה גמול לדירקטורים שאינם חיצוניים כמו ברק, למעט הוצאות נסיעה לישיבות. באותה שנה, 2013, התכנס הדירקטוריון 11 פעמים. לא סבל גדול להגיע פעם בחודש לפארק אווניו בניו יורק, שם ממוקמים משרדי החברה, כשמישהו אחר מכסה את הוצאות הנסיעה. ביוני 2014 הקצתה החברה לברק ולדירקטורים נוספים 5,854 מניות – לכל אחד. שווי המניה עמד במועד ההקצאה על כשמונה דולרים. כלומר: 46,382 אלף דולר לאיש. אגב, ברק יוכל לממש את המניות בתנאי שימשיך לכהן כדירקטור עד אספת בעלי המניות של החברה של 2015. סוכרייה קטנה בכל זאת מסתתרת שם. בעבר שילמה החברה כ־2,500 דולר לדירקטורים מסוגו. ועוד 50 אלף דולר שכר שנתי. לא כסף גדול. תלוי למי.
מה לברק ולכהונה בחברה אמריקאית שמנהלת נכסים ומוצרים פיננסיים?
קבוצת CIFC Corp – שבה הוא מכהן כדירקטור נרכשה (73 אחוז) בדצמבר 2013 על ידי חברה מקבוצת קולומבוס נובה, שכתובתה זהה כאמור לכתובתו של אהוד ברק, כפי שדיווח עליה לבורסה האמריקאית, והיא זו שמטעמה מונה כדירקטור. בעלי קולומבוס נובה אינם עוסקים רק במוצרי פיננסים אלא מעורבים גם בקרנות הון סיכון ופרייבט אקוויטי, הנושאות גם הן את השםColumbus Nova Technology Partners. אחד ממנהלי התחומים הללו הוא ירון איתן, הנמנה עם חלוצי ההיי־טק הישראלי והמתגורר עתה בניו ג'רזי. איתן שירת כקצין בגולני ונודע כאחד ממייסדי רשף טכנולוגיות – יצרנית מרעומים אלקטרוניים לפגזים, שפעלה מישראל. אחר כך נמנה עם מייסדי חברת גיאוטק – שניסתה להתאים את תקשורת הטילים האלחוטית של רפא"ל ליישום אזרחי. גיאוטק גייסה 800 מיליון דולר בשבע שנים, העסיקה 1,200 עובדים ברחבי העולם, הקימה רשת אלחוטית בארצות הברית וקרסה ברעש גדול. איתן כתב אחר כך, עם אורי מירון, את הספר 'גלים מתנפצים' שתיעד את עלייתה ונפילתה של החברה. אחר כך הקים את Selway העוסקת בהשקעות בטכנולוגיה ומכר את השליטה בה ב־2002 לקרן הון סיכון מוכרת SCP Partners, שאהוד ברק היה שותף בה בשנים 2001–2007.
הדמות הבולטת ב־SCP היא אמריקאי הפעיל ומוכר לפעילים בתעשיית הון הסיכון הישראלית, ווינסטון צ'רצ'יל (כן, כמו המנהיג הבריטי הדגול). הוא וברק כתבו, בנפרד, דברי מבוא לספרו של איתן על גיאוטק. שנים ספורות לאחר מכן, במאי 2010, העניקה לצ'רצ'יל לשכת הסחר ישראל־פילדלפיה את הפרס על שם יצחק רבין, עבור "שירות לציבור". שר הביטחון דאז, אהוד ברק, שיגר לטקס מכתב ברכה על נייר רשמי של משרד הביטחון, ובו תיאר את צ'רצ'יל כ"קולגה מוערך וחבר יקר". ברק שיבח את מחויבותו להשקיע בישראל, ותיאר אותו כשגריר המקדם את הקשרים הכלכליים בין ארצות הברית לישראל. צ'רצ'יל, אגב, נמנה עם התורמים לברק בהתמודדות מול עמי אילון.
ל־ SCP Partnersמספר קרנות המנהלות כ־800 מיליון דולר, והיא נוהגת להשקיע סכומים צנועים יחסית, 2–10 מיליון דולר, במיזמים העוסקים בתקשורת ומידע, במדעי החיים וכמובן בביטחון ואבטחה. בפירוט חברות הפורטפוליו באתר שלה מוזכרות שתי חברות "ביטחוניות", DVTel ו־XVionics, שתיהן קשורות לתעשיית ההיי־טק הישראלית. האחרונה עוסקת בביטחון ובתעופה, עובדת עם מערכת הביטחון האמריקאית וממוקמת ליד הפנטגון בוושינגטון. הקרן מושקעת גם בקרן הון הסיכון וורטקס, המנוהלת מישראל, שייסד יורם אורון. יורם אורון, אגב, היה שותפו של ירון איתן, הן ברשף והן בגיאוטק. אתר האינטרנט של SCP ממשיך להציג את אהוד ברק תחת הכותרת "הצוות", כמי שהיה שותף בה עד שחזר לכהן כשר ביטחון.
בין הקשר הרוסי לתעשיות הביטחוניות
בחזרה לקבוצת קולומבוס נובה, בה נקשר ברק. הקבוצה נשלטת על ידי אחד הקונגלומרטים הגדולים ברוסיה, רנובה גרופ. הקבוצה הרוסית, שבבעלות ויקטור וקסלברג, עוסקת בין השאר באנרגיה, זהב וטלקומוניקציה. וקסלברג הקים אותה ב־1991 עם חבר מימי האוניברסיטה, לן בלווטניק. שמו של בלווטניק מוכר לקורא הישראלי, בין היתר משום שרכש את כלל תעשיות לצד השקעות בחברת התקשורת של אביב גלעדי ואודי רקנאטי. רנובה רכשה כמה מפעלי אלומיניום גדולים ברוסיה והתמזגה אחר כך עם עסקי האלומיניום של אולג דריפסקה – וכך נוצרה קבוצת רוסאל השלטת על למעלה מעשרה אחוזים משוק האלומיניום בעולם. וקסלברג ובלווטניק רכשו גם את השליטה (יחד עם קבוצת אלפא של מיכאיל פרידמן) בחברת הנפט TNK תמורת 810 מיליון דולר. במהלך השנים הצטמצם חלקו של בלווטניק ברנובה, ועתה היא נשלטת על ידי וקסלברג. יחסיו של וקסלברג עם פוטין תקינים עתה וחמימים. הוא נמנה עם החמישייה הראשונה של עשירי רוסיה. באפריל השנה, אגב, התראיין ברק לערוץ החדשות הרוסי RT והרעיף בעקיפין מחמאות לא צפויות על משטר פוטין. הראיון גרם ליותר מגבה אחת להתרומם, בישראל וגם בעולם. את הראיון קיים ברק ממשרדי סמרוק קזינה, חברה ממשלתית של קזחסטן. ברק נוהג לנסוע למדינה לא אחת, והיקף עסקיו או ייעוצו שם אינו ידוע – אך בהחלט קיים.
בחזרה לוקסלברג. המיליארדר נודע בין השאר גם לנוכח מאבקי השליטה בשוקי האלומיניום והסחורות, שהתפתחו למלחמות אוליגרכים גדולות לפני כשנתיים. באותה תקופה לערך הבשילה גם ההידיינות בתביעה שהגיש מיכאל צ'רנוי, פטרונו של אביגדור ליברמן, נגד דריפסקה, בדרישה לפצותו על מניותיו שנלקחו ממנו, לטענתו, ברוסאל. וקסלברג עצמו ביקר בישראל ביולי 2011, ואז השיק יחד עם שר התמ"ת דאז, שלום שמחון, תכנית לשיתוף פעולה במחקר ופיתוח בין רוסיה לבין ישראל. שמחון, מקורבו הוותיק של ברק, פועל עתה בין השאר כיזם פרטי במדינות ברית המועצות לשעבר.
והיו גם השקעות קצת פחות מוצלחות.
באפריל 2007 רכש ירון איתן חברה בשם סיאלום ((Cyalume Technologies Inc. בסכום של כ־120 מיליון דולר. הרכישה בוצעה באמצעות חברה בשם וקטור. סיאלום מתמחה, בין היתר, במוצרים כימיים פולטי אור ובסטיקלייטים המיועדים לשוק הביטחוני, הייתה מעורבת במכרז של משרד הביטחון ופועלת גם במלזיה ובפקיסטן. בווקטור היו שותפים קרן SCP; ירון איתן; ווינסטון צ'רצ'יל; השר דהיום יאיר שמיר, שהחזיק כחמישה אחוזים ממניותיה באמצעות קרן קטליסט. וגם אהוד ברק שהחזיק כ־4.5 אחוזים, לפני המיזוג. ברק ושמיר כיהנו שניהם כדירקטורים, אך ברק התפטר מתפקידו עם מינויו לתפקיד שר הביטחון ב־2007. אז החליף אותו בדירקטוריון גיסו לשעבר, אחיה של נאווה, עו"ד דורון כהן.
באפריל 2014 פרסמה החברה תשקיף ממנו עולה כי בעלי מניות החברה יציעו מניות למכירה. בין בעלי המניות שצוינו בקשר לכך נמצאו גם קטליסט, ווינסטון צ'רצ'יל, ירון איתן וברק, שהציע למכירה את מלוא אחזקותיו בשיעור של כ־0.43 אחוז, וכן דורון כהן שהציע למכירה כ־0.3 אחוז, מתוך כ־0.41 אחוז שהחזיק. סיאלום צנחה. נכון ל־30 באוקטובר 2014 מוערך שווי השוק שלה בכ־1.67 מיליון דולר בלבד.
לאחרונה הוזכר שמו של ברק כמי שעשוי לייצג משקיעים בהפרטת התעשייה הצבאית. שרת המשפטים ציפי לבני אף תקפה זאת. העיתונאית סטלה קורין ליבר פתחה את המאמר שפרסמה על אודות העניין, ב'גלובס', כך: "גורמים ביטחוניים: הפרטת תעש עלולה להפוך לשדה קרב חדש בין אהוד ברק לגבי אשכנזי. הפעם מדובר במיליארדים ובג'ובים רב־לאומיים, ששניהם מחבבים, כך שסודות עוד יותר אפלים זה על זה, אמיתיים או הזויים, צפויים להשתחרר לאור העולם, וכל זה אם ועד העובדים, ההסתדרות ומשרד הביטחון אכן ילכו הפעם עד הסוף ויממשו את ההפרטה". סופו של עניין שדבר מכל זה לא אירע. עדיין.
מי שמדברים על האפשרות של עסקת תעש, מזכירים עניין אחר הקשור לברק וליאיר שמיר. בעשור הקודם כיהן שמיר כיו"ר התעשייה האווירית. לפני כשלוש שנים ביקש משר הביטחון דאז ברק להאריך את כהונתו. ברק סירב. סופו של דבר, ששמיר החליט אז להיכנס לפוליטיקה. הצטרף לישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. בין שמיר לברק זורם דם רע. שר החקלאות דהיום סיפר על כך לפני חודשים אחדים במפגש סגור, שתוכנו הגיע לידינו: לקראת מינויי ב־2005 ליו"ר התעשייה האווירית נפגש איתי ברק, אז איש עסקים. הוא הזמין אותי למשרד, הציע לי אלכוהול יוקרתי, למרות שהשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. "אני ואתה יכולים לעשות הרבה דברים ביחד". כך ברק לפי שמיר. בהמשך סיפר לו על אנשים שרוצים להשקיע, אפילו לרכוש את התעשייה האווירית. "בוא נשתף פעולה". שמיר הנזעם פלט חזרה: "אתה שוכח כנראה עם מי אתה מדבר", קם והלך. מאז מחליפים השניים הנהונים מנומסים בלבד אם הם נתקלים אחד בשני. ברק, כאמור, לא האריך את כהונתו ב־2011. איך שגלגל מסתובב.
האיש שכולם רוצים לשמוע
המאבק הכוחני עם גבי אשכנזי, לצד ההתקפות האינסופיות בתקשורת והיחלשותו הפוליטית, הפכו את ברק לאדם לא שקט. מתוח. חסר סבלנות ומסתגר. הטונים בלשכת שר הביטחון היו אז גבוהים. הזעם בשמים. עוד נחזור לאשכנזי, אבל כשהגיעה שעתה של היציאה לאזרחות פלט ברק אנחת רווחה גדולה, שנשמעה מתל אביב, בואכה ציריך ועד הסיליקון ואלי. הכול נעשה קל וגמיש. חופשי ומאושר. יכול להיות, אמר, שהייתי צריך לעזוב כבר קודם לכן. את הפרק החדש של חייו בנה אחרת לגמרי. אמנם, גם עכשיו אין רגע דל והוא עובד כמו חמור, אבל בניגוד לעבר הוא משלב בזה חופשות נוצצות ומבלה כמו קיסר נהנתן. עם מעט מאוד אנשים חלק את ההתלבטות הזו, טרם פרישתו. שלום שמחון היה היחיד מחבורת מפלגת עצמאות שהיה בסוד העניינים. גם המקורב שנקשר בו בשנים האחרונות, נתן אשל, מי שסולק מלשכת ראש הממשלה בעקבות "פרשת החצאית". אשל אמר אז לברק, "מתי יהיה לך זמן לחיות אם לא עכשיו? עברת כבר את גיל 70". אשל יישאר ידיד קרוב. לאחרונה סיפר למקורבים שהוא וברק מנסים למצוא ביחד הזדמנויות עסקיות משותפות באפריקה.
כל ניסיון לעקוב אחר פעילותו של ברק ברחבי העולם מסתיים בסחרחורת. האיש זז כל הזמן. טס ממדינה למדינה. עובר מיבשת ליבשת. מחברה לחברה. וכמעט אף פעם לא נמצא בבית. "בדצמבר", מספר מקורב, "הוא יהיה באופן נדיר רוב החודש בארץ. בגלל תקופת החגים בחו"ל". נילי ואהוד ברק עושים את רוב זמנם במטוסים, בבתי מלון ובמועדוני נופש. ומגיעים הביתה, לתל אביב, בדרך כלל אחת לחודש. וגם זה לא תמיד. כשברק מגיע הוא מתרווח בביתו, קובע כמה פגישות. ומקפיד לצאת להליכות בוקר, מלווה במאבטחים, ממגדל G לכיוון חוף הים של תל אביב. לבוש טרנינג ואוזניות תחובות באוזניו. מוזיקה קלאסית, מן הסתם. כשהוא חוזר למגדל, למטוסים ולסוויטות, יש לו מחירון קשוח ויקר. אם כי הוא מוכן להתגמש. תלוי בעסקה, תלוי בלקוח. לכל פעולה יש תעריף. שיחת טלפון, ייעוץ, ישיבה בדירקטוריון, פגישות עם משקיעים או תורמים. כשהוא יושב בדירקטוריונים בארצות הברית, מחויב לכתוב לגביו "former prime minister". בהרצאות, תג המחיר של ברק לא מבייש נשיאים אמריקאים לשעבר, ומגיע לעשרות אלפי דולרים.
באביב 2013 הרצה ברק באוניברסיטת ונדרבילט (נשוויל, טנסי), הופיע בפורום של דרום הקווקז וגם במה שכונה 'דאבוס במדבר' – כנס SALT – שאירח ביוטה בכירים מקרנות גידור רב־לאומיות. שם, אגב, הופיע בפאנל עם מי שהיה שר ההגנה האמריקאי, לאון פנטה, ידיד. באותה תקופה ביקר בחוף השנהב ונפגש עם נשיא המדינה, אלאסן אואטרה. בואו לשכונה האפריקאית התסיס את אנשי העסקים וסוחרי הנשק הישראלים הפעילים באזור (ראו כתבה נרחבת של שרה ליבוביץ־דר בגיליון זה). הנשיא האפריקאי החדש החל אז להניח את היסודות למשטר דמוקרטי מערבי. בתוך כך בנה תקציב ביטחון צנוע, אך החבר'ה הניחו כי גם הכרחי. ברק, טענו, הגיע כדי לבחון מה ניתן לעשות בקשר לכך. והוא הציע, לפי גורמים מקומיים בחוף השנהב, לבנות עבורם מעין תכנית־על למערכת הביטחון החדשה, וכלל בתוכה גם הצעה לרכישת ציוד אבטחה. הצעתו נדחתה בשל עלותה, כ־100 מיליון דולר. האם ניתן, אמרו לו, לקבל הצעה חסכונית מזו שהצעת?
ברק הכחיש את העניין באוזני עיתונאים והסביר כי פגישותיו בחוף השנהב היו פרטיות.
בסתיו של אותה השנה, 2013, השתתף בפאנל שהנחה מנכ"ל קבוצת יוליוס בר, בוריס קולרדי, במסגרת 'הדור הבא' שעסק בחדשנות. הכנס נערך בבאלי, אינדונזיה, ובין הדוברים היה חתן פרס נובל לכלכלה, שמרבה להגיע לישראל, פול קלוגמן. אינדונזיה, אגב, אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל אף שישראלים רבים מבקרים בה, באשרות מיוחדות.
בספטמבר האחרון, 2014, הוא השתתף שוב בכנס 'הדור הבא' שערך יוליוס בר. והפעם, בשנגחאי. הנאום המרכזי נישא על ידי מייסד ויקיפדיה ג'ימי וויילס. אחר כך, בניגוד לעבר, נשאר ושילב חופשה ארוכה בפגישות עסקיות: ביקור באוניברסיטת שנגחאי־טק שנערך בתיאום עם מכון ויצמן. פגישות בבייג'ינג ובכלל זה ביקור מתבקש בבית השגריר, מתן וילנאי, שהוא עצמו דאג למינויו לתפקיד. ארוחת ערב רשמית עם בכירים מהממשל הסיני. טיול בגווילין. ובסך הכול הייתה זו חופשה נהדרת שתוצאותיה ניכרו בפניו, במהלך הראיון אצל איילה חסון. ואף על פי כן, ולמרות הכול, טרח והתקשר גם משם לעיתונאים ישראלים שפרסמו ניתוחים מוטעים, לדעתו, על ההתנהלות ב'צוק איתן', ובכלל. כי לפעמים, אפילו אהוד ברק מתגעגע. ואז הוא משתף את הסביבה בעסקה הנפלאה שעשה עם הבנק השוויצרי, בין השאר. הוא לא צריך להתייצב במשרדי הבנק. וישנם שבועות שלמים שלא עשה דבר בשירותם, וזה בסדר. הם העניקו לו את כל החופש שבעולם לעסוק בעניינים אחרים. אולם כשהם זקוקים לו, לא חשוב איפה הוא ומתי, עליו להתייצב ולעשות הכול לקידום עניינם. ואת כל זה הוא עושה באמצעות חברה חדשה שהקים, הייפריון (א.ב.) 2013, המשרתת גם את פעילותו בחברה בשם ארגו. כאן מדובר בחברת ייעוץ בינלאומית, המתמחה בניתוח סיכונים והערכות מצב. בהנהלה ובצוות היועצים של החברה מופיעים ותיקי מודיעין, ביטחון ודיפלומטיה ממדינות שונות. בין הנושאים שהם מציעים לסקור עבור לקוחותיהם גם הסכסוך בין ישראל לאיראן.
ארגו הבטיחה לחלוק עם רוכשי התדרוכים הפרטיים שלה תחזית אם ישראל תתקוף את איראן ברבעון זה או אחר. זהו, מוסבר, מידע חשוב למשקיעים ולממשלות. כדאי לקנות אותו ממי שהיה עד לפני שנה שותפו של נתניהו למדיניות כלפי איראן.
מעולם, נדמה, לא היו כאן ראשי ממשלה ושרי ביטחון בדימוס שפעלו כך. הן מבחינת הגיוון, הן מבחינת ההיקף והן מצד הכמות. אך מעולם גם לא היה כאן מנהיג משכיל, מקושר ו"איש העולם" כמותו. אולי שמעון פרס. גם אהוד אולמרט הרוויח סכומי עתק עם פרישתו, בחסות חבריו המיליארדרים בארץ ובעולם. אבל הפורטפוליו שלו היה מגוון פחות.
המלחמה עם אשכנזי והתחקיר של פרידמן
"רציתי שיתגעגעו קצת", ענה למי שתהה לאן נעלם. ומדוע סכר פיו במהלך 'צוק איתן'. "ליהנות מן החמלה שהתעוררה פתע". אך האמת היא שגם הוא יודע שלא הייתה זו חמלה. אלא רק הלצה שהפכה לספין שכבש את הרחוב הפוליטי: אלצהיימר. ברק ייחס את הספין לחצרו של אבי בניהו, בעיקר משום שהשמועה התחילה להתרוצץ במקור ככל הנראה במסדרונות גלי צה"ל. כשהיא נפוצה, בקיץ האחרון, יצא לברק לקיים מספר פגישות. אחד מהאנשים עמם נפגש סיפר כי אחרי שברק נתן את ה"שואו" שלו, הרצאה ארוכה, שוטפת, ממוקדת ומרתקת, הוא פנה אליו בחיוך ממזרי ושאל – "נו, מה הדיאגנוזה שלך? יש לי אלצהיימר?".
אל תטעו, ברק לא שתק מעולם. גם לא ב'צוק איתן'. למרות ההכחשות ההדדיות, הוא שוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא פעם. וזה היה כמובן צפוי וטבעי. נתניהו הרי רצה למנותו לשר הביטחון של ממשלתו. מעין קונטרה לטורקים הצעירים שטיפסו על שולחנו בעקבות הבחירות האחרונות. למרות החשדנות וההיסטוריה הטעונה בין שניהם, נתניהו חושב שהוא אינו איום פוליטי ושמעלותיו כבן ברית עולות על מגרעותיו. הוא גם מאחרוני הפוליטיקאים הישראלים שמישהו שם בוושינגטון עוד מוכן להקשיב לו. קר שם למעלה בירושלים. וכשאתה יודע שנפתלי בנט אורב לך בפינה, עם נבוט ומסכה של בייבי־שפן – קר כפליים. ואילו ברק? הוא יודע שהפוליטיקה הישראלית נעלה שעריה בפניו, בינתיים. מנוסה וידען וחכם מכולם. אך מגורש ומבויש, והקשר הישיר עם לשכת ראש הממשלה חשוב לעסקיו. אז הם שוחחו. אבל ברק עזב את הארץ במהלך המלחמה, לעסקים שחיכו לו במקומות אחרים.
בשיחות פרטיות שניהל אחר כך ביקר את התארכות המערכה ואת סיומה ללא מעשה מדיני. ולא פעם. אלא שהביקורת הושמעה רק בשיחות שלא לציטוט ולא לייחוס וגם אז הייתה ממותנת. או כפי שהיו שתיארו זאת בפניי: הלהט נעלם. המתח התפוגג. הטונים שאפיינו את הקדנציה האחרונה במשרד הביטחון הלכו ואינם. הוא דיבר מעמדה של אכפתיות. וכך אירע שבעלי טורים ישראלים וכתבים צבאיים ניזונו ממנו ועודם ניזונים בבואם לנתח את עזה. והוא אפילו טורח ומתקשר לצורך כך מבתי מלון בקצווי ארץ. והעיקר שתישמר האסטרטגיה שקיבל על עצמו: להיעלם. להרגיע. לאפשר לשכל הקר לשקול את הדברים. לברוח מכל הנוני מוזסים, האבי בניהויים והבן כספיתים.
בינתיים, כשאינו עסוק בעסקאות חובקות עולם, ברק עדיין שקוע בפרשת הרפז. היא מעסיקה אותו מבוקר ועד ערב. כנראה גם במהלך השינה. בהופעתו ב'יומן' חשק שפתיים ושצף: "הדבר החמור ביותר הוא העובדה שחבורה כזאת התייצבה בצורה שהיא חסרת תקדים בתולדות צה"ל וניסתה לשבש תהליכים שבאחריות הדרג הממונה עליהם תוך היזקקות לכלים עברייניים". הקריאה שלו בשידור לויינשטיין לקבל את ההמלצה ולהגיש כתב אישום, לא חדשה ליועץ המשפטי. ברק ומקורביו מדברים לעתים קרובות עם סביבת ויינשטיין, ולוחצים למצות את הדין עם אשכנזי ועם שאר גיבורי הצד הנגדי של פרשת הרפז. מזכירים את עורך הדין דורי קלגסבלד, המקורב ליואב גלנט, כמי שמסייע להפעיל את מנופי הלחץ האלו. מבחינת ברק, ה"אליטה" המשפטית צריכה להתייצב לצדו. לא רק בגלל שלדידו אשכנזי הוא פושע, אלא בגלל שהוא – ברק – עמד לצדם בניסיונות שונים לפגיעה פוליטית במעמד מערכת אכיפת החוק. הברקולוגים מפרשים את השפה הזו כך: "הייתי לצדכם, אני מצפה שתמצו עם אשכנזי את הדין. רכילויות או אפילו חקירות נגדי לא יעזרו. אני מתוחכם, אותי אי אפשר להפיל. ואני גם תמיד יכול לחזור לבמה הציבורית". מקורבי אשכנזי מציינים גם את שיטתו של ברק למנות מגוון דמויות משפטיות ואחרות לוועדות ולתפקידים שונים, ובכך ליצור קרבה שלהם אליו. הם מגדירים את זה כמסה איכותית שלהזיק לברק בפרשה – ודאי שלא הזיקה.
מקורב לשעבר לברק הגדיר את היחס שלו לעניין אשכנזי כ"טירוף לא ברור". טירוף או לא, ברק לא מתכוון לוותר. את המערכה הזו הוא ימצה עד תום. אגב, בסביבת אשכנזי משוכנעים שהגלגל יתהפך. לא רק שהרמטכ"ל לשעבר יצא נקי, ואולי יהפוך למעין "דרייפוס" מודרני בעיני הציבור, אלא שגם המסה הקריטית של עדויות ואירועים הנוגעים לחלקו של ברק בפרשה, טרום פרסומה ולאחריה, תביא למפלתו בסוף. ההקלטות החסרות, מינויי הקב"ט במשרד הביטחון, מינוי הפרקליט הצבאי הראשי, העדויות בפני מבקר המדינה, פרשת המודעה של אילן שילוח (מקאן אריקסון) נגד בניהו, הפעולות והמסמכים שהיו מאחוריה. כל אלה, ובעיקר שהפעולות שנעשו סביבם – מבחינתם – יצטברו לכדי נקודת רתיחה שבה החצים יסתובבו לכיוון ברק. בינתיים ברק נהנה לפחות מהעדנה שבמחנה התקשורתי המשוכנע בצדקתו – או יותר נכון באשמת אשכנזי. איילה חסון, דן מרגלית, רונן ברגמן ואחרים מסבים לשר הביטחון לשעבר מעט נחת. והוא דואג לתפעל, לתגמל וללטף את המחנה "הנכון", בכל זמן נתון.
כבר למעלה משנה שהעיתונאי מיכה פרידמן עובד על תחקיר עב כרס שעיקר עניינו "אהוד ברק". נכון לעכשיו וככל הידוע, העניין נעשה עצמאית. אין גוף מממן עדיין, עיתון שידפיס או ערוץ שישדר. ועדיין, פרידמן קם בכל יום ועובד על התחקיר הזה, מבוקר ועד ערב. עבודת כפיים. הוא מתמקד בענייני הרפז ובתפקוד לשכת שר הביטחון בפרשה, אך לא רק. בודק לעומק את סיפור ההקלטות. בתופעה המוזרה של מחשבי ההקלטות שהתקלקלו בזה אחר זה תוך זמן קצר. נתמך במומחי טכנולוגיה ועורך בדיקות יסודיות. מתנגדי ברק מקווים שהחומר שיצא משם לא רק יהפוך את "קערת הרפז" על פיה, אלא גם יוביל – אולי – לפתיחת חקירה כלשהי. ברק, כמעט מיותר לציין, עוקב בדאגה. בין פרידמן ובינו זורם דם רע לא מהיום. כשברק החליט ב־2011 למנות זמנית את קצין חינוך ראשי בצה"ל למפקד גלי צה"ל, היה פרידמן בראש התוקפים ("יש פה תחושה שמעבירים את התחנה מסדר ביזיון, כדי שתבין את דעתו של השר ברק עליה"). פרידמן פרש מהתחנה כמה חודשים לאחר מינויו של ירון דקל לתפקיד מפקד גל"צ על ידי ברק, תוך האשמות ש"בעל הבית לא רוצה" אותו.
הספר וההרהורים על חזרה לזירה
אהוד ברק לא ויתר, עדיין, על הקהל הישראלי. את הטינה כלפי גבי אשכנזי, משוכנעים אוהדי האחרון, הוא עדיין נוטר בגלל שלדידו הרמטכ"ל לשעבר הוא האחראי לכך שברק לא הצליח להתרומם חזרה מהקאמבק הפוליטי האחרון שלו בחזרה ללשכת ראש הממשלה, אלא דווקא צלל ציבורית לתהומות שלא הכיר אפילו בסוף הקדנציה שלו כראש ממשלה, ב־2001. ועדיין, ברק מקווה שיבינו אותו. שהתכוון לטוב. שהוא לא מי שאשכנזי ונאמניו טוענים שהוא. שמקור הטינה כלפיו נעוץ בהקצנתה של החברה הישראלית. בפנייתה ימינה. ובעובדה שהוא היחיד בין השמאל למרכז שמסוגל להוות אלטרנטיבה. כשעלה על בימת ועידת השלום של 'הארץ' לפני חודשים אחדים התעמת עם הקהל, תקף ושצף והמשיך לסנגר על פועלו בקמפ דיוויד ועל האנליזות שלו. הוא תמיד צודק, הרי. פעם נהג לומר שעוד יבוא יום. שאם תהיה קטסטרופה – יקראו לו. כי הוא הרי יודע מה בדיוק צריך לעשות. ואז יעניקו לו את ההזדמנות לעשות זאת. אבל הזמן עובר וכוכבים חדשים תופסים את מקומו גם בעמדת ההמתנה. אורח החיים הנוח וההסתופפות עם הצמרת העסקית והתרבותית של העולם המערבי מרחיקים אותו מהרחוב הישראלי. למה שירצה לחזור לקטטות המקושקשות של מפלגת העבודה ויוותר על הנופש בבאלי? ואז לעוף לסיליקון ואלי ולשלכת הרומנטית בבוסטון.
ואף על פי כן, אהוד ברק אינו מוותר. ולכן הוא ממשיך להזמין פעילי שטח של מפלגת העבודה לשיחות פרטיות. ולא רק זאת, אלא שהוא מאפשר להם להדליף את דבר הפגישה. בשיחות אחרות השתעשע בעבר הלא רחוק ברעיונות של יצירת מסגרות פוליטיות חדשות. לדעתו, 'התנועה' של לבני הייתה הברקה, מקפצה שהוא היה מנצל טוב ממנה לחזור למשרד הביטחון, ומשם לראשות הממשלה. בהזדמנות אחרת דן באפשרות להקים מיזם אינטרנט שיפיץ להמונים את הדוקטרינה שלו. 'ישראל היום' בממדים קטנים יותר, ממוקדים יותר, חכמים יותר.
לכן גם נענה להצעתם של העיתונאים הוותיקים דני דור ואילן כפיר, ונפגש עמם לצורך כתיבת זיכרונותיו. דור היה העורך הראשי של הוצאת הספרים של 'מעריב' שמוזגה ב'כתר'. בשנים האחרונות הוא מתמחה בספרים מעין אלה. אילן כפיר היה כתב צבאי ומדיני של 'מעריב' ו'חדשות', ומאז עוסק בכתיבת ספרי אקטואליה. שניהם חתומים על עשרות ספרי ואלבומי אקטואליה שיצאו בשנים האחרונות. 'ההתאבדות', 'נתניהו: הדרך אל הכוח', 'הקרב על החרמון', 'האדמה רעדה' על מלחמת לבנון השנייה, 'ישראל – 50', 'על כל אלה: 60 שנה לישראל' והאחרון שבהם, הספר על כיפת ברזל שהפצתו אך החלה. דני דור ואילן כפיר כתבו עם העיתונאים בן כספית ובתיה פלדמן את הביוגרפיה הראשונה שפורסמה על אודות ברק. הספר הופץ במהלך מערכת הבחירות ב־1999 והיה לו תפקיד בהצלחת הקמפיין של ברק לראשות הממשלה. בין השאר בזכות חלוקה חינמית של עותקים עם ניסוחים מפארים במיוחד, בגרסה רוסית. אולם ערב הפרסום דרש כספית לשנות את שמו של הספר כדי לבלום טענות בדבר היותו ספר "מטעם". אמנם שמו של הספר שונה על הכריכה, אך בראש הדפים שכבר הועמדו הופיע השם 'חייל מספר 1'. והסכסוך שפרץ התגלגל, לימים, לטינה עמוקה. מיד לאחר בחירות 1999 פרסמו דור וכפיר את הספר 'הצל"ש השישי', שתיעד את ניצחונו הגדול בקלפי. לפני כשנה הם חזרו והציעו לערוך את גרסתו לתיק הרפז־אשכנזי ופרישתו מן הממשלה. וזאת, כהשלמה לספרם של דן מרגלית ורונן ברגמן, 'הבור'. מאז התגלגלו הדברים, והתחקיר התרחב לכדי ביוגרפיה מעודכנת שעתידה למסור את גרסתו לאירועים נוספים.
אהוד ברק מאמין כי זוהי הדרך היחידה הפתוחה בפניו לדבר אל ההיסטוריה. אל מעצבי דעת הקהל. הפרשנים. החוקרים. החיילים. חבריו ובני משפחתו. כלי התקשורת האחרים, להוציא ערוץ 1, סגורים בפניו. ב'ישראל היום' הוא מקבל במה אוהדת יחסית (ותודה ככל הנראה לנתן אשל), וגם מגלי צה"ל הוא לא מאוד מודאג. בשאר, הוא יודע, הקרב אבוד. ברק מאמין כי צרותיו החלו בעת שהוצנח, על ידי יצחק רבין, לצמרת המפלגה. אז קם דור הביניים של המפלגה, בראשות חיים רמון, שנהנה מיחסים מיוחדים עם מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס. וכך, ומאז שסומן על ידי "העיתון של המדינה", נרדף מבלי שיהא לו סיכוי של ממש. זה החל בפרסום התחקיר על צאלים ב' ונמשך דרך אינספור ניסיונות לפיוס שעלו באוב. אפילו איתן הבר לא הצליח לשנות זאת, עד שהסתכסך עמו בעצמו. ונכנע. גם נתניהו הסתכסך, כידוע, עם העיתון של המדינה. אבל לביבי יש את שלדון אדלסון. ויש גם גבול עד כמה אפשר לבקש, ולקבל, את הגנתו של 'ישראל היום' הימני. אפילו דן מרגלית, העיתונאי המקורב לו ומבכירי המערכת, לא יספיק. והתוצאה: ספר שהוא, ורק הוא, יחליט על מועד פרסומו. ספר שיגבר על האמוציות הסוערות שנגדו. שיגבר על הקמפיינים שכבשו את הרחוב ופגעו בו. שיתאר את הדברים כהווייתם. שידאג שיירשמו בהיסטוריה. שיביא לסליחה. לפיוס. לאהבה. להערכה. ושבמהלך העבודה עליו, ידע כל שחקן במערכת הפוליטית שיש גבול למה שאפשר לומר ולעשות נגדו. כי בספר שלו "הכול ייאמר". וזה, אגב, כבר קורה. דור וכפיר ראיינו במהלך השנה האחרונה עשרות אנשים.
כך, הוא מקווה, תתאפשר חזרתו למרכז הבמה. ממש כפי שאירע לשמעון פרס שבוזה ונסקל בישראל, אך נהנה מהערכת העולם כולו. ואז, כשזקן, שב והיה למנהיג האהוב והמוערך בישראל. אהוד ברק בריא, חד ונמרץ, כל אלה עומדים לזכותו. אבל בדרך האפשרית לקאמבק, עוד צפויות לו, כנראה, מהמורות רבות.
הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2014
–
- חזון גדעון | גדעון סער עשוי להיכנס לספרי ההיסטוריה כרפורמטור הגדול של מערכת המשפט | פרופיל מאת רונית ורדי
- צדק צדק תהדוף: כך פועלות טחנות הצדק | מאת אמיר אורן
- עבודה לא מועדפת: ההידרדרות של מפלגת העבודה – סקירה היסטורית | מאת רותם דנון
