זו הייתה הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל (עד אז). עובדה. היו בה צומת של רפול, מולדת של גנדי, והתחיה של יובל נאמן וגאולה כהן. שום שמאל, שום מרכז. ש"ס, אם תרצו, היתה הסמן המתון בממשלה הזו.

והממשלה הזו, הימנית בתולדות וגו', עשתה את מה שאף ממשלה ישראלית לא עשתה לפניה: השתתפה בוועידה בינלאומית לשלום וניהלה מו"מ עם כל אויביה – מדינות ערב והפלסטינים – למרות שבשטח המשיכה להשתולל האינתיפאדה. משא ומתן תחת אש. גם זו עובדה.

נהוג לזלזל בוועידת מדריד, שהתכנסה בארמון של מלך ספרד לפני 25 שנים בדיוק. אומרים שהיא היתה רק 'פוטו־אופ' (הזדמנות צילום). אומרים שלא הושגה בה כל התקדמות ממשית בדרך לשלום. שראש הממשלה יצחק שמיר תכנן למרוח את המו"מ למשך עשר שנים. שהוא נגרר לוועידה בניגוד לרצונו.

אבל בחלוף הזמן, אפשר לראות את מדריד כסימון תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון. המו"מ בין ישראל לירדן, שהחל רשמית אז במדריד, הבשיל כעבור שלוש שנים להסכם שלום מלא. המו"מ בין ישראל לבין סוריה, שהחל גם הוא במדריד, נמשך לסירוגין גם בימי ראשי הממשלה יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. רוסיה (אז עוד ברית המועצות, שתתפרק פחות מחודשיים אחר כך), חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל כחלק מההבנות לקראת הכינוס. סין והודו, כלכלות הענק מהמזרח, כוננו יחסים מלאים עם ישראל.

מבט מ־2016, מציב את מדריד בדיוק בחצי הדרך מאז ניצחה ישראל במלחמת ששת הימים וכבשה מידי שכנותיה את חצי האי סיני, רמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה. אז, בחצי הדרך, עוד השתמשנו בכל מיני מילים ומושגים שכבר נשכחו מלב: בילטרלי. מולטילטרלי. 242. 338. שטחים תמורת שלום. אש"ף־תוניס. פזורה פלסטינית. ומצד שני, אז בחצי הדרך, כבר חווינו את מה שעוד יחזור על עצמו: לחץ אמריקאי להפסקת הבנייה בהתנחלויות, ראש ממשלה מהימין שנכנס למהלך מדיני בניגוד לעמדתו, ואופוזיציה ימנית מבית שעושה לו את המוות ובסוף מפילה את ממשלתו.

אה, וכבר אז במדריד, בחצי הדרך, היה אחד, בנימין נתניהו, שנופף בתיאטרליות במסמכים מרשיעים מול מצלמות התקשורת העולמית. הוא נחשב אז להבטחה גדולה. היום, אחרי 25 שנה, אפשר לומר שלפחות הבטחה אחת מוועידת מדריד התקיימה: נתניהו עומד בראש ממשלת ישראל כבר עשר שנים במצטבר, וממשיך לנופף מדי פעם בפעם במסמכים מרשיעים אל מול המצלמות. הבטחת השלום, לעומת זאת, לא רק שלא קוימה, אלא נדמה כאילו ירדה לחלוטין מסדר היום – גם של ירושלים, גם של רמאללה, וגם של וושינגטון. את דמשק או ביירות בכלל לא שווה להזכיר.

חצי יובל, זמן טוב להיזכר.

שלום הוא לא אידיאל

כדי להבין את תפיסתו המדינית של שמיר צריך לחזור עוד קצת אחורה בזמן, לימי מנחם בגין והסכם השלום עם מצרים. "הוכיתי בתדהמה כשגיליתי שהממשלה הסכימה לנסיגה מלאה מסיני", סיפר שמיר לימים. כששאלו אותו כיצד היה נוהג במקום בגין, הוא השיב: "לא הייתי מתאמץ כל כך לדחוק את הקץ, השלום לא היה בשבילי אף פעם אידיאל. אצלי השלום זה לא הדבר העיקרי". מקורבו דאז רוני מילוא סיפר שהמליץ לשמיר לא להצביע נגד ההסכם ההיסטורי: "אמרתי לו 'זו הזדמנות, אולי צריך לתת צ'אנס לשלום עם מצרים'. אבל הוא לא רצה לשמוע". בסופו של דבר התרצה שמיר ונמנע בהצבעה על הסכם השלום שגיבשה מפלגתו. ההסכם אושר.

כשהחליף את בגין בראשות הממשלה, לא שינה שמיר את עמדותיו כהוא זה. כששר החוץ בממשלת האחדות שמעון פרס הגיש לו את 'מסמך לונדון', שגיבש עם חוסיין מלך ירדן, שמיר זרק אותו מכל המדרגות. הוא לא רצה משא ומתן או פתרון מדיני שכזה לעניין הפלסטיני. בטח לא ביוזמת פרס.

גם כשפרצה ההתקוממות האלימה בשטחים, האינתיפאדה, בסוף 1987, שמיר לא התפעל במיוחד. בעולם המערבי תפסו את האינתיפאדה כמחאה עממית נגד הכיבוש הישראלי, אבל שמיר חשב אחרת: "מה שאתם רואים אינן הפגנות, אינן שביתות שבת ואינו מרי אזרחי. זוהי מלחמה. אך זו אינה מלחמה על יהודה, שומרון ועזה, זו אינה מלחמה למען מדינה פלסטינית בשטחים אלו, זו מלחמה נגד הישראלים, נגד קיומה של ישראל". אחר כך אמר שהמטרה של הפלסטינים איננה הגדרה עצמית, כפי שהם טוענים, אלא השמדת מדינת ישראל. "לא השתנה דבר", אמר שמיר באחת מהתבטאויותיו המפורסמות, "ערבים הם ערבים. הם שולטים ב־22 מדינות באזור הזה. והיהודים הם יהודים. ולרשותם מדינה קטנה עם המון בעיות. והים הוא אותו ים".

כשהעיתונאי אורי גולדשטיין שאל את שמיר אם כאיש מחתרת לשעבר שנלחם בשלטון הבריטים אין לו איזושהי הבנה למאבק הפלסטיני, שמיר לא הבין מה הוא רוצה ממנו. אין בכלל מה להשוות, אמר, אצלנו היה היגיון: "ידענו שאם נגביר את המלחמה נגד הבריטים כאן ונעשה להם את החיים קשים מאוד, יום אחד הם יעזבו ויחזרו לאנגליה. לנו אין לאן לחזור".

עם נציגי אש"ף אסור היה לישראלים לדבר. בחוק. שר החוץ משה ארנס, בן בריתו של שמיר, לא הסתפק בכך ואף הנחה את נציגי משרד החוץ בעולם לא להתעניין אפילו, ובוודאי לא לדווח, על כל מגעים שמנהל אש"ף עם צד שלישי. פשוט להתעלם. בקול ישראל נאסר להזכיר בשידור את המילה 'אינתיפאדה' ושירי מחאה נגד המצב בשטחים נפסלו להשמעה.

אגב, כל זה לא חסך מראש הממשלה שמיר את הקריאות מימין "בוגד, בוגד". כשהגיע להתנחלות ברקן שבשומרון להלווייתו של פרידריך רוזנברג, שנרצח ב־88' בידי פלסטינים, לא נתנו לו לדבר. "שמיר אל תפקיר!", צעקו לו מתנחלים שהלכו אחרי הארון העטוף בדגל הלאום, "ראש ממשלת אינתיפאדה! דם יהודי הפקר! בוגד! בוגד! בוגד!".

ארי בן־כנען מת

בספטמבר 87', רגע לפני שפרצה האינתיפאדה, עלה על בימות ארה"ב מחזמר חדש בשם "ישראל, הו ישראל". התזמורת הסימפונית של דנבר ניגנה את הלחנים של מוריס ברנשטיין, והעלילה עסקה בסיפור אהבה בין חייל ישראלי לבין נערה פלסטינית. להצגת הבכורה הוזמנו ג'יהאן סאדאת, אלמנתו של נשיא מצרים המנוח, הכוכב ההוליוודי היהודי אליוט גולד, ונציג משרד החוץ הישראלי איתן בנצור. ככה רצתה יהדות ארה"ב לראות את ישראל באותם ימים. מוסרית ורומנטית ושוחרת שלום.

אבל אז באה האינתיפאדה והכל השתנה. בתמונות מהשטחים, הנחיתות הצבאית של הפלסטינים הפכה לנחיתות מוסרית של הישראלים. ארי בן־כנען – הגיבור הישראלי המוסרי והצודק שאותו גילם פול ניומן בסרט 'אקסודוס'– מת. לפתע שינתה הקהילה היהודית באמריקה את עמדתה. הבמאי היהודי וודי אלן פרסם מאמר קשה נגד מדיניות ישראל בשטחים. ב'לוס אנג'לס טיימס' הוצגו קריקטורות שבהן נראים חיילי צה"ל כקלגסים נאצים, עורמים גוויות של ילדים פלסטינים. אישי ציבור אמריקאים־יהודים החלו לקשור קשרים עם יאסר ערפאת, כדי לקרב בינו לבין וושינגטון.

גם אש"ף שינה כיוון בעקבות האינתיפאדה שפרצה בשטחים. המהומות נגד ישראל נבעו מהשטח, ללא כל קשר להנהגה הגולה בתוניס, וערפאת הרגיש שמנהיגותו בסכנה. הוא ביצע שורת מהלכים שהביאו לחיזוק התמיכה הבינלאומית בו ובארגונו. תחילה, הכיר בו יריבו הגדול, חוסיין מלך ירדן, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. בכך סתם המלך את הגולל על ה'אופציה הירדנית' לפתרון הבעיה הפלסטינית.

אחר כך, במלאת שנה לאינתיפאדה, נשא ערפאת נאום מדהים מול המועצה הלאומית הפלסטינית שהתכנסה באלג'יר. בפעם הראשונה הכיר אש"ף בתכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות. בהמשך, קיבל אש"ף את החלטות 242 ו־338 של מועצת הביטחון של האו"ם, המכירות בזכותה של ישראל להתקיים בשלום וביטחון. בדצמבר 88' אמר ערפאת באנגלית: "אנו זונחים לחלוטין כל צורה של טרור". וושינגטון, בתגובה, הודיעה שהיא מוכנה לקיים דיאלוג עם אש"ף (דיאלוג שאכן נפתח, אך הופסק במהרה עקב ניסיון פיגוע נוסף בישראל).

ערפאת החל להעביר מסרים לישראל. הוא נפגש עם דניאל אברהם, המיליונר היהודי שעשה את הונו ממוצר הדיאטה "סלים פאסט", וביקש ממנו למסור לירושלים שפניו לפתרון מדיני במקום המאבק האלים. ערפאת גם ביקש משר החוץ השבדי סטן אנדרסון להעביר לנשיא המדינה חיים הרצוג, מסר: בואו נפסיק את הסכסוך האלים ונפתח בהידברות בין ישראל לאש"ף. ישראל של שמיר וארנס אפילו לא טרחה לענות לו. מבחינתה, אש"ף היה ונשאר ארגון טרור לא לגיטימי.

בינתיים, המתח בין המפלגות שהרכיבו את ממשלת האחדות בישראל עצר את התהליך המדיני עוד לפני שהחל. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר התרתח. מול מצלמות הטלוויזיה הוא הקריא את מספר הטלפון של הבית הלבן, ואמר שאם ממשלת ישראל בכל זאת תגלה עניין בחידוש תהליך השלום – שתתקשר. אבל אז, במקביל ל"תרגיל המסריח" של שמעון פרס, שחיסל את ממשלת האחדות, ולצד קריסתה המסתמנת של ברית המועצות, קרה דבר ששינה את כל מערך הכוחות במזרח התיכון: נשיא עיראק סדאם חוסיין פלש לכווית.

הרפתקאות הטקסני במזה"ת

ג'יימס אדיסון בייקר השלישי היה פוליטיקאי מיומן. יליד טקסס, עורך דין בן עורך דין, בוגר פרינסטון, קצין לשעבר במרינס. במקור דמוקרט, שהצטרף בעקבות אשתו למפלגה הרפובליקנית. בייקר שימש אצל הנשיא רונלד רייגן כראש סגל הבית הלבן ואחר כך כשר האוצר. אצל ג'ורג' בוש האב הוא מונה למזכיר המדינה. כל קשר בין העורך דין הדיפלומט מיוסטון לבין איש המוסד והלח"י יצחק שמיר היה מקרי בהחלט. ובכל זאת, מצאו השניים שפה משותפת בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ הראשונה.

מי שאיים לקלקל לשמיר היה שר הבינוי והשיכון שלו. בעוד הקואליציה הבינלאומית נגד סדאם נמצאת בהכנות האחרונות לפלישה, התראיין אריאל שרון לעיתון הצרפתי 'פראנס סואר', ואמר שישראל תגיב מיד לכל תקיפה של עיראק נגדה. האמירה הזו, שבוע לפני תום האולטימטום שהוצב לסדאם, באה בסתירה מוחלטת להתחייבות של שמיר בפני האמריקאים לא להתערב במלחמה.

כשפרצה המלחמה, וסדאם שיגר טילי סקאד לעבר ישראל, מיהר שרון להצטלם בכל מכתש שנפער. הוא מתח ביקורת על מדיניות האיפוק של שמיר, וכשאמרו לו שתגובה ישראלית תפרק את הקואליציה הבינלאומית, הגיב אריק בזלזול: "זו שטות. נניח שישראל תגן על עצמה, אז האמריקאים יפסיקו את המלחמה והבריטים יחזרו הביתה? מה, הם ייעלבו?".

אבל ישראל אכן התאפקה עד הסוף ולא ירתה כדור אחד. מיד לאחר המלחמה (ולמעשה עוד לפני שפרצה) פצח בייקר ביוזמה מדינית חדשה למזרח התיכון. שרון, מצידו, חידש את תנופת הבנייה בהתנחלויות. בייקר האשים אותו בחבלה בתהליך השלום, ושרון טען בתגובה שהוא לא מקים התנחלויות חדשות אלא רק מרחיב את הקיימות בגלל ריבוי טבעי (כן, שוב נרטיבים שחוזרים על עצמם עד היום). מחלקת המדינה לא השתכנעה והזהירה כי ההתנחלויות מאיימות ישירות על הערבויות בסך 10 מיליארד דולר, שביקשה ישראל מארה"ב כדי לממן את קליטת העלייה ההמונית מברה"מ המתפוררת. שרון האשים את הממשל האמריקאי ברקימת עסקת 'שטחים תמורת יהודים'. וושינגטון עצרה את הערבויות, וכששדולת איפא"ק ניסתה להתערב לטובת ישראל, הטיח בה הנשיא בוש את ההאשמה החמורה ביותר שאפשר להטיח ביהודי־אמריקאי: אתם פועלים נגד ארה"ב.

לא פחות מ־14 פעמים ביקר ג'יימס בייקר במזרח התיכון בין מרץ לאוקטובר 1991, בתשע מתוכן  ביקר גם בישראל. העיתונות כינתה זאת 'דילוגים', מינוח שמזכיר משחק קליל של ילדים. אבל בייקר היה צריך להתמודד עם שלושה מהמנהיגים העיקשים ביותר שקמו למזרח התיכון במאה ה־20: יאסר ערפאת, חאפז אסד ויצחק שמיר. מטרתו הייתה פשוטה: לנצל את המומנטום שנוצר במזרח התיכון לאחר הבסת סדאם, לטובת ועידת שלום היסטורית.

העמדה של ערפאת הייתה החלשה ביותר. החלטת אש"ף לעמוד לצד עיראק של סדאם במשבר המפרץ הייתה שגיאה קשה. התמונות שהראו צהלות שמחה של פלסטינים למראה טילי הסקאד הנוחתים על תל אביב לא שיפרו את מצבם בהרבה. והדרישה החד־משמעית של ישראל לא לשאת ולתת עם אש"ף כבר לא הותירה לפלסטינים מרחב תמרון רב מדי.

הסיפור עם אסד היה שונה. סוריה הצטרפה לקואליציה שטוותה וושינגטון נגד סדאם, וכעת, לאחר המלחמה, דרשה תמורה. לפני הפגישה הראשונה של בייקר עם אסד, הזהיר אותו שגריר ארה"ב בדמשק מהמנהג הידוע של הנשיא הסורי, לרסן את שלפוחיתו ולא לצאת לשירותים במהלך פגישות מדיניות, גם אם הן אורכות שעות. בייקר לא נבהל.

הפגישה הראשונה ביניהם נמשכה שש שעות ו־45 דקות. ואכן, איש מהמנהיגים לא התפנה לחדר הנוחיות. למחרת היום חזר בו אסד מחלק מההסכמות שמסר לבייקר יום קודם. בייקר התרגז, קיפל את הקלסר שלו ואמר לאסד שאין טעם בהמשך המגעים. אסד התקפל ובסופו של דבר הסכים להשתתפות סוריה בוועידת השלום, למרות שהיה ברור שבכל מקרה לא תיכפה על ישראל נסיגה מהגולן.

תרגיל התרגזות דומה עשה בייקר גם לשמיר. הסכמות שהושגו בין שר החוץ דוד לוי לבין בייקר, הוכחשו לא פעם אחר כך על ידי ראש הממשלה שמיר ואנשיו. אריאל שרון, מצדו, טען שהמו"מ מתנהל בחובבנות: "לא מסוגלים לתבוע משהו, לעמוד על דרישה כלשהי. כחבר ממשלה הרגשתי עליבות והתביישתי באי־יכולתו של הצוות לנהל משא ומתן כנדרש". שר החוץ לוי הגיב לדברים: "כל מה שאמר שרון גובל בחוצפה שהיא התנשאות".

האמת היא שדוד לוי ואנשי משרד החוץ ניהלו את המו"מ בצורה מקצועית ויעילה. כך חש גם מזכיר המדינה, שיצר יחסי אמון קרובים עם לוי ועם איתן בנצור, סמנכ”ל משרד החוץ ויד ימינו של השר. צעד אחר צעד, ביקור אחר ביקור, הצליחה ישראל להבטיח את עקרונותיה בוועידה: מו"מ ישיר מול מדינות ערב ולא ועידה בינלאומית שיכולה לכפות צעדים על הצדדים; וניהול מו"מ מול נציגות פלסטינית מהשטחים בלבד, ללא כל קשר להנהגת אש"ף.

שרון, לעומת זאת, ניסה כל הזמן לקבוע עובדות בשטח. בכל פעם שבייקר הגיע לדילוג הכין לו שר השיכון הפתעה: התנחלות חדשה, או לפחות שכונה חדשה בהתנחלות קיימת (רבבה, נריה, טלמונים, בת עין ועוד). הוא יזם מבצע לחלוקת אדמות בחינם למי שרוצה (בשטחים כמובן), הוא העניק משכנתאות בריבית מופחתת, והפנה תקציבי ענק לסלילת כבישים בשטחים. או כפי שהעיד לימים עוזרו דאז של שרון לענייני התיישבות, יעקב כץ (כצל'ה): "אין גוי שיש לו זכויות ביהודה ושומרון כמו לג'יימס בייקר".

ארה"ב וברה"מ שלחו את הזימונים לוועידת מדריד ב־18 באוקטובר. למחרת היום קרא שרון לשמיר להתפטר מראשות הממשלה כי "זו לא תהיה ועידת שלום אלא ועידת מלחמה". היה מי שהציע לראש הממשלה לפטר את שר השיכון שלו. שמיר הבליג. למרות שהוועידה התכנסה במעמד שרי חוץ, החליט ראש הממשלה לנסוע בעצמו למדריד. דוד לוי נעלב ונשאר בבית. בנימין נתניהו, סגן שר החוץ, נסע עם שמיר לארמון המלך.

נתניהו פנוי לראיונות

לקראת צאתו של שמיר למדריד, ארגנו תנועות השמאל בישראל הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. שלטים, בלונים, Give peace a chance. חברת הכנסת שולמית אלוני קראה לראש הממשלה לקחת איתו לספרד את ענף עץ הזית. ברחבי השטחים צולמו ילדים פלסטינים כשהם מקשטים בענפי זית את הג'יפים הממוגנים של צה"ל.

שמיר לא היה שותף להרגשה הזו. ספק אם חש בגודלו של רגע היסטורי. בזמן נאומי גורבצ'וב והנציג הלבנוני, שקע שמיר בנמנום. נאומו שלו עצמו היה יבש ומדויק. חף מהשראה וממעוף. גם המנהיגים הערבים, מצידם, לא שקעו ברומנטיקה. ראש המשלחת הפלסטינית, ד"ר חיידר עבד א־שאפי, תיאר את עוולות הכיבוש הישראלי ודרש הגדרה עצמית לפלסטינים. השר הירדני דיבר על שטחים תמורת שלום. ומי שסיפק את הנאום המיליטנטי והארסי ביותר נגד ישראל היה שר החוץ הסורי פארוק א־שרע. הוא תבע נסיגה ישראלית מכל סנטימטר בגולן, בגדה המערבית, בירושלים, בעזה ובדרום לבנון. הוא גם כינה את שמיר 'טרוריסט' והציג תמונה שלו כמבוקש מימיו בלח"י. ישראל כינתה זאת 'נאום נוסח גבלס'.

ביום השלישי לוועידה, יום ו', הפתיעו אנשיו של שמיר והודיעו כי ראש הממשלה חייב לחזור ארצה כיוון שאינו יכול לעשות את השבת מחוץ לגבולות ישראל. מיותר לציין שבביקורים מדיניים אחרים, בארה"ב ובאירופה, נשאר שמיר לא פעם גם במהלך השבת.

כיאה לוועידה שעיקר תפקידה היה סמלי, הכוכבים של מדריד לא היו המנהיגים, אלא דווקא הדוברים של המשלחות הישראלית והפלסטינית, בנימין נתניהו וחנאן עשראווי. ביבי היה אז בן 42, ועמד בקשר עם רבים מתוך אלפי העיתונאים שבאו לסקר את הוועידה. "אני מסתובב ומחפש אחר נציגים ערבים שילחצו את ידי", סיפר נתניהו לתקשורת הבינלאומית שהכתירה אותו כהצלחה הסברתית כבירה.

לימים טען אליקים העצני, שהיה אז חבר כנסת מטעם התחיה, החברה בממשלה, כי נתניהו לא הסתפק בפעילות הסברתית. לדבריו, סגן השר התקשר ממדריד אל השר יובל נאמן מהתחיה ודיווח לו כי שמיר חוצה בוועידה קווים אדומים וכי חייבים לבלום אותו. נאמן זימן בדחיפות מפגש מצומצם של בכירי המפלגה, וכעבור זמן מה פרשה התחיה מהממשלה והביאה להקדמת הבחירות. כשהועלו הטענות הללו לראשונה ב־2013, טען יוסי אחימאיר, מי שהיה ראש לשכתו של שמיר, כי בוועידת מדריד לא היה מילימטר של ויתורים, וכי לא ידוע לו על שיחת טלפון שכזו בין נתניהו לנאמן.

הולכים קצר, מגיעים רחוק | סוף דבר

"ארץ קטנה עם שפם" הפכה לשורה המזוהה ביותר עם ימי שלטון שמיר. אבל השורה הבאה בשיר של מאיר גולדברג וקורין אלאל, רלוונטית ככל הנראה גם לימינו: "חצי סיכה על מפת העולם". כי בסופו של דבר ישראל הלכה לוועידת מדריד בניגוד לדעת מנהיגיה – בגלל מה שקרה במוסקבה, ומה שקרה בכווית, ומה שהוחלט בוושינגטון. התפוררות ברה"מ אפשרה עלייה המונית של יהודים שישראל רצתה אך לא היה בכיסה לממנם. הפלישה של סדאם גררה קואליציה אמריקאית־ערבית חסרת תקדים. שתי ההתרחשויות הללו הן שכפו בסופו של דבר על ישראל את המהלך המדיני.

המו"מ שהחל במדריד נמשך כאמור גם לאחר הוועידה, בשיחות דו־צדדיות בוושינגטון, מול הירדנים, מול הפלסטינים ומול הסורים. עד לאן היה מוכן שמיר ללכת בשיחות הללו? לא רחוק, אפילו לא קרוב, כמובן. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל שבגולן, סיפר על שיחה שהייתה לו עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון, שניהל את השיחות מול הסורים. בן אהרון חזר מעוד סבב של שיחות, וסיפר לאנשי הגולן ששמיר לא מוכן להתחיל בדיון על גורל הרמה, אלא רק לאחר שורה ארוכה של נושאים שונים ומשונים, החל מהעלאת יהודי סוריה, דרך קבורת עצמות אלי כהן בישראל ועד מהות הנורמליזציה. "ומה יקרה אם חס וחלילה הסורים ייענו לכל תביעותינו?", שאל הייטנר את המנכ"ל. בן אהרון חייך חיוב רחב וטפח על כתפו בלי לומר דבר.

ביטחונו של בן אהרון התברר כנכון, בכל הקשור לזירה הסורית. אבל מדריד הייתה אירוע מכונן, רחוק ממה שהיה בדמיונו החשדני והשמרני של יצחק שמיר. פוליטית, היא הפילה את ממשלתו ויצרה פיצול בימין שאפשר רוב בכנסת להקמת ממשלתו השנייה של יצחק רבין; מדינית, היא יצרה את התשתית לשיחות אוסלו ואת הציפייה מישראל להמשיך בדרך המו"מ באופן עקבי; דיפלומטית, היא הפיחה חיים חדשים במעמדה הבינלאומי שלנו, עם כינון יחסים חדשים או מחודשים בכל קצוות תבל.

מדריד הייתה התפאורה, אך התפאורנים העיקריים הגיעו, כמובן, מוושינגטון. הוועידה לא סייעה לנשיא בוש להיבחר לכהונה שנייה, אבל מחליפו, ביל קלינטון, והנשיאים שאחריו, כבר פעלו באופן מחויב בהרבה מקודמיהם (מלבד ג'ימי קרטר, שניצל היטב הזדמנות שנקרתה בדרכו) להשגת שלום במזרח התיכון. "המזרח התיכון מזכיר לי את הבדיחה על האופטימיסט והפסימיסט. הפסימיסט אומר: 'המצב נוראי. הוא לא יכול להיות גרוע יותר'. האופטימיסט עונה: 'הו, הוא יכול'". הציטוט הזה שייך לדמותו הבדיונית של הנשיא ברטלט בסדרה 'הבית הלבן', ומשקפת היטב את מפחי הנפש שחוו דרי החדר הסגלגל האמיתיים מאיתנו ומאזורנו. אבל הספיקו מדריד הסמלית, וכמה אפיזודות של חסד שבאו אחריה, כדי להפוך אותם – ואחרים – למחויבים יותר עבור פתרון לסכסוך עתיק היומין במזרח התיכון.

הכוורת הישראלית | מה  קרה איתם?

1. יצחק שמיר – ראש הממשלה – פרש מראשות הליכוד לאחר ההפסד בבחירות 92', המשיך להיות נץ בעמדותיו והתנגד לכל התקדמות במשאים ומתנים עתידיים. הלך לעולמו ב־2012.
2. דוד לוי – שר החוץ (נשאר בבית) – כיהן עוד פעמיים כשר חוץ בהמשך. עמדותיו המדיניות התמתנו. פרש מפוליטיקה ב־2006.
3. בנימין נתניהו – סגן שר החוץ – כבש את ראשות הליכוד ב־93' וכיהן (ומכהן) כראש ממשלה לסירוגין מאז 1996 בארבע קדנציות שונות. לאחר כמה מהלכים מדיניים שהמשיכו את אוסלו בקדנציה הראשונה, נתניהו שבר בחזרה ימינה.
4. אליקים רובינשטיין – מזכיר הממשלה וראש צוות המו"מ עם ירדן והפלסטינים – כיהן בהמשך כיועץ המשפטי לממשלה וכיום שופט בית המשפט העליון. היה מעורב בשיחות שפרדסטאון ובשיחות קמפ דיוויד (2000).
5. יוסי בן אהרון – מנכ"ל משרד רה"מ וראש צוות המו"מ עם סוריה – פרש מהשירות הציבורי לאחר נפילת ממשלת שמיר.
6. איתן בנצור – סמנכ"ל צפון אמריקה במשרד החוץ וסגן ראש צוות המו"מ עם ירדן והפלסטינים – כיהן מ־1996 כמנכ"ל משרד החוץ (תחת השר דוד לוי). מחבר הספר 'הדרך לשלום עוברת במדריד'.
7. יוסף הדס – מנכ"ל משרד החוץ וראש צוות המו"מ עם לבנון – ייצג בהמשך את ישראל גם בשיחות רב־צדדיות בנושאי פליטי 1948 ו־1967.
8. אורי לוברני – מתאם הפעולות בלבנון וחבר צוות המו"מ עם לבנון – המשיך לייצג את ישראל במשימות רגישות הנוגעות ליחסיה עם האזור, ולשמש כיועץ לממשלה בנושאים אלה, עד פרישתו מהשירות הציבורי ב־2015, בגיל 89.
9. יוסי אחימאיר – מנהל לשכת רה"מ ויועץ למשלחת – כיהן בהמשך תקופה קצרה כח"כ מטעם הליכוד. כיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.
10. זלמן שובל – שגריר ישראל בוושינגטון – ניסה להיבחר לכנסת בהמשך ללא הצלחה, ובמקביל כיהן פעם שניה (1998–2000) כשגריר בארה"ב.
11. סלי מרידור– יועץ שר הביטחון וחבר צוות המו"מ עם סוריה – שימש בהמשך יו"ר הסוכנות היהודית ושגריר ישראל בארה"ב בתקופת רה"מ אולמרט, אז היה מעורב גם במו"מ עם הפלסטינים.

מקום טוב באמצע הדרך: קיצור תולדות המו"מ

• 1947 – העצרת הכללית של האו"ם מקבלת את החלטת החלוקה
• 1948 –שליח האו"ם פולקה ברנדוט נשלח לתווך בין ישראל לערבים ונרצח בידי יהודים
• 1949 – הסכמי רודוס: הסכמי שביתת נשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה
• 1950 – ישראל וירדן מגיעות להסכם אי־לוחמה. ההסכם לא נחתם סופית, ועבדאללה מלך ירדן נרצח
• 1956 – השליח האמריקני, רוברט אנדרסון, מנסה לתווך בין ישראל למצרים ללא הצלחה
• 1957 – ישראל נסוגה מחצי האי סיני עקב דרישה של ארה"ב ואיום של ברה"מ
• 1967 – מועצת הביטחון מקבלת את החלטה 242 שקוראת לישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ולמדינות האזור לכבד את ריבונות ישראל
• 1968 – שליחות יארינג:  שליח מטעם האו"ם מנסה לקדם הסדר שלום בין ישראל למצרים ונכשל
• 1969-1971 – תכנית רוג'רס: בזמן מלחמת ההתשה, מציג מזכיר המדינה האמריקאי תכנית שלום בין ישראל לבין מצרים וירדן
• 1973 –מועצת הביטחון מקבלת את החלטה 338 שקוראת להפסקת האש במלחמת יום הכיפורים ולפתיחת מו"מ לשלום
• 1973 – ועידת ז'נבה: ארה"ב, ברה"מ והאו"ם מכנסים ועידה. סוריה מסרבת להשתתף
• 1974 – מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר מדלג בין ירושלים, קהיר ודמשק ומביא לחתימה על הסכמי הפרדת כוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה
• 1975 – הסכם הביניים: ישראל ומצרים מתחייבות להימנע מאיומים ומשימוש בכוח צבאי
• 1977 – אנואר סאדאת מגיע לביקור היסטורי בכנסת. מנחם בגין מציג את תוכנית האוטונומיה לפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה
• 1978 – ישראל, מצרים וארה"ב חותמות על הסכם קמפ-דייויד
• 1982 – רונלד רייגן מציג תכנית במסגרתה מתבקשת ישראל להקפיא את ההתנחלויות ולסגת מהשטחים. ממשלת בגין דוחה אותה
• 1983 – ישראל ולבנון חותמות על מסמך השלום, לפיו ישראל תיסוג מלבנון תמורת נסיגה סורית ונורמליזציה בין ישראל ללבנון. ההסכם לא בוצע ולבנון מבטלת אותו שנה אחר כך
• 1987 – הסכם לונדון: שר החוץ שמעון פרס, וחוסיין מלך ירדן מגיעים לסיכום על החזרת הגדה והפלסטינים לאחריות ירדן, וכינון  ועידת שלום בחסות האו"ם. שמיר מפיל את היוזמה
• 1988 – אש"ף מקבל את החלטות 242 ו-338, מכיר במרומז בישראל, ומתחייב לזנוח את דרך הטרור
• 1991 – ועידת מדריד
• 1993 – הצהרת העקרונות (הסכם אוסלו א') – הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף ומו"מ לקראת הקמת ממשל עצמי לפלסטינים
• 1994 – יצחק רבין והמלך חוסיין חותמים על הסכם שלום בין ישראל לירדן
• 1995 – הסכם טאבה (אוסלו ב') – הסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים שחילק את השטחים לאזורי A, B, ו-C

• 1997 – פרוטוקול חברון – בנימין נתניהו חותם על הסכם לגבי יציאת צה"ל מרוב העיר חברון
• 2000 – ועידת שפרדסטאון– ישראל וסוריה פותחות בשיחות בחסות אמריקאית, שנכשלות

• 2000 – ישראל נסוגה מלבנון במהלך חד-צדדי
• 2000 – שיחות קמפ דייויד – אהוד ברק ויאסר עראפת, בחסות הנשיא קלינטון, פותחים במו”מ אינטנסיבי על הסדר קבע. המו”מ נכשל

• 2003 – 'מפת הדרכים': הנשיא ג'ורג' בוש מציג את תכניתו להקמת מדינה פלסטינית בחסות הקוורטט
• 2005 – ההתנתקות: ישראל נסוגה מרצועת עזה ומצפון שומרון במהלך חד-צדדי
• 2007 – ועידת אנאפוליס: ניסיון להנעה מחודשת של תהליך השלום וסלילת הדרך לקראת הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים
• 2009 – ראש הממשלה נתניהו מודיע על הקפאת בנייה בהתנחלויות כדי להניע מחדש את התהליך המדיני מול הפלסטינים. השיחות שמתנהלות לאחר מכן לא מניבות תוצאות

–

• הצאר האחרון // 20 שנה לעליית פוטין // מאת יותם ירקוני
• 50 שנה למלחמת ההתשה. יומן אירועים // מאת יותם ירקוני