בשתיים משלוש מערכות הבחירות של 2019–2020, מצא עצמו בני גנץ בראש גוש גדול של מתנגדי נתניהו. גוש שהיה גדול מהנגדי – תומכיו של ראש הממשלה. אבל גנץ, ינוקא פוליטי שהצליח להביא את סיעתו להישגים מרשימים, היה חסר ניסיון בהרכבת קואליציות. הוא לא הצליח לכפות את מרותו על שני חברי סיעה סוררים, יועז הנדל וצבי האוזר, ובסופו של תהליך מורט עצבים מצא את עצמו מכהן תחת נתניהו. מול נתניהו ניצבים עכשיו שלושה שועלים פוליטיים מנוסים, שכל אחד מהם רואה עצמו כשיר, ראוי ויכול ליטול את המושכות. יאיר לפיד, גדעון סער ונפתלי בנט לא גדלו באותו בית פוליטי. הם שונים באופיים, ויש להם לא מעט חילוקי דעות בשלל נושאים. אבל בעניין אחד הם מאוחדים: בתשוקה להחליף את האיש בבלפור.
מבין שלושתם, סער הוא המנוסה ביותר בהרכבת קואליציות. הוא ניהל מו"מ להרכבת שלוש ממשלות: שתיים בראשות אריאל שרון (ב־2001 ו־2003) ואחת בראשות נתניהו (2009). חמש שנים אחר כך הרכיב גם בכנסת קואליציה לעומתית לראש הממשלה, שהביאה לבחירת ראובן (רובי) ריבלין לנשיא המדינה. אבל סער לבד לא יוכל. גם לפיד לא מסוגל לכונן קואליציה לבדו, וכך גם בנט. הסקרים האופטימיים ביותר כרגע מראים ששלושתם יחד עשויים לעמוד בראש 42 חברי כנסת. כדי להחליף את נתניהו, הם יידרשו למהלכים מרחיקי לכת.
כמעט 30 שנה חלפו מאז פעל שילוש פוליטי בצמרת המדינה. הוא הוקם ב־1984, ככורח פוליטי ולא מחדווה או מרצון. יצחק שמיר ושמעון פרס הקימו את ממשלת הרוטציה לאחר התיקו הגושי בבחירות, ומכיוון שלא האמינו זה לזה ולא העריכו זה את זה, צירפו למטבחון שלהם את שר הביטחון הפופולרי דאז יצחק רבין. רבין שותף בהתייעצויות המשמעותיות, והיה למעשה הדבק בין שמיר לבין פרס. הדבק היה כה חזק, שגם בחירות 1988 לא הצליחו להתיך אותו. למעשה שלטה הטרויקה הזו במשך שש שנים, שבהן נערך צה"ל מחדש בלבנון ועברה התוכנית הכלכלית לייצוב המשק והדברת האינפלציה. אמנם הרוטציה הייתה סטארט־אפ ישראלי מקורי, אבל הטריומווירט פחות. פרס, רבין ושמיר לא המציאו את השיטה.
–
חובבי ההיסטוריה ייזכרו בלפחות שלושה טריומווירטים מן העבר. השילוש הראשון הוקם ברומא לפני למעלה מ־2,000 שנה. יוליוס קיסר, פומפיוס הגדול ומרקוס ליקיניוס קראסוס. הברית הייתה פשוטה: לא ייעשה ברומי דבר, אלא בהסכמת שלושתם. על פי הידוע, ההבנה הזו לא הועלתה על הכתב אבל החזיקה מעמד כמה שנים. הטריומווירט השני השתלט על רומא לאחר רצח יוליוס קיסר, והחזיק מעמד כעשר שנים.
שני מילניומים לאחר מכן, הוקמה הטרויקה בברית המועצות. ניקיטה חרושצ'וב הודח, ושלושה מהקושרים נגדו חילקו ביניהם את השלטון: לאוניד ברז'נייב מונה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, אלכסיי קוסיגין לראש הממשלה, וניקולאי פודגורני קיבל את תפקיד ראש נשיאות הסובייט העליון. סממני הטרויקה הרוסית היו דומים: שלטון משולש. הוא החזיק מעמד כעשר שנים.
בראש החץ של מי שקוראים עכשיו תיגר על בנימין נתניהו בבחירות 2021, עומדים כאמור שלושה פוליטיקאים משופשפים – סער, בנט ולפיד. משופשפים בהשוואה לבני גנץ, אך ניסיונו של יריבם, מי ששרד שלוש מערכות בחירות מאתגרות, גדול יותר. אחרי 12 שנים רצופות בראשות הממשלה, הוא היה ונותר המועמד המוביל לראשות הממשלה הבאה. שלושתם רחוקים ממנו מרחק רב בספירת המנדטים, וגם בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה. האם ייתכן תרחיש שבו יחברו השלושה יחדיו, יחלקו ביניהם את ההנהגה ויזכו בשלטון? האם מה שעבד ברומא, במוסקבה ובירושלים לפני 30 שנה, יעבוד שוב?
לשלושה יש כמה קווי דמיון. הם בני אותו גיל פחות או יותר, צעירים מנתניהו בקצת פחות מ־20 שנה בממוצע. שלושתם עבדו איתו באופן צמוד ומכירים את היריב שלהם מקרוב. הם למדו ממנו את מקצת השטיקים והטריקים, ופיתחו גם כמה משלהם. עם זאת יש ביניהם הבדלים גדולים. קודם כל בתחום האידיאולוגי – בנושאים כמו דת ומדינה, שלום ושטחים, מעמד בית המשפט העליון. גם בפעולות שצריך וניתן לעשות כדי לכבוש את השלטון. לפיד מוכן לשתף לשם כך פעולה עם הרשימה המשותפת. סער ובנט לא מעלים אפשרות כזו בחלומם הגרוע ביותר. לפיד הבהיר במהלך הקמפיין כי הוא פוסל רק ישיבה בממשלה תחת נתניהו, אבל נזהר יותר בכבודם של בנט וסער. הם מצידם, במאבק על קולות הימין, הצהירו שלפיד, מבחינתם, פסול לראשות הממשלה.
מי שיכול להיות הדבק המחבר בין השלושה הוא אביגדור ליברמן, שישמח להיכנס לתפקיד המבוגר האחראי. הוא מכיר את שלושתם היטב. עם שניים מהם – סער ולפיד – יש לו גם יחסי ידידות והערכה. ליברמן יכול לדחוף את השלושה לבצע את הפשרות הנחוצות כדי להקים את הממשלה המשונה, שתשתרע מימינה ועד מרצ אולי. השאלה הגדולה היא האם למען הקמת חלופה לנתניהו יגבר האינטרס הפוליטי המשותף על השוני, האגו והרצון להיות בודדים בצמרת. הם יידרשו למהלכים מרחיקי לכת. למעשה, להסכים על שלטון משותף, שבו כל ההחלטות המשמעותיות יתקבלו על ידי שלושתם, מתוך שותפות, אמון והבנה.
שלישייה בצמרת אינה אידיאלית מבחינת משילות, יציבות ואחידות קואליציונית. אבל גם המצב הקיים היום, שבו ישראל עוברת מבחירות לבחירות, הוא מצב לא נורמלי. גם הטריומווירטים הקודמים לא החזיקו מעמד שנים ארוכות. שילוש כזה יוכל להחזיק מעמד בעיקר כדי לייצב את ישראל עם תום עידן נתניהו.
אם לא יצליחו השלושה (במקרה ולנתניהו לא יהיו 61 קולות), נדונה ישראל לסבב בלתי נגמר של בחירות, שבכולן נתניהו יעמוד בראש ממשלת המעבר. הוא כבר הוכיח שמבחינתו, כל עוד הוא בראש, מערכת בחירות אחת אחרי השנייה הן מצב אפשרי (ויהיו שיאמרו לא רק אפשרי, אלא רצוי).
–
ממשלת השלישייה, אם תוקם, תורכב תחילה ללא המפלגות החרדיות. אבל אין לפסול את האפשרות שש"ס ויהדות התורה יגיעו אליה בשלב השני. הן אמנם חלק מגוש נתניהו, שמחתים את ראשי המפלגות הללו שוב ושוב על מסמכי נאמנות, אבל אם הוא פחות רלוונטי, אין סיבה שיתנתקו מהשלטון. לגדעון סער ולנפתלי בנט יש קשרים לא רעים עם החרדים. פעם החרדים היו לשון המאזניים, אבל אחרי שגילו שמצביעיהם אוהבים את ביבי לא פחות מהרבנים, ואולי אף יותר, נאלצו להישבע לו אמונים. אריה דרעי הרחיק לכת בסיסמאות "ביבי צריך אריה חזק". הוא גילה לתדהמתו שברחוב הש"סניקי נתניהו פופולרי יותר ממנו.
והערה לסיום: בכל 72 שנותיה של מדינת ישראל, לא אירע שהמפלגה המובילה בפער (גדול, לא כולל מקרה קדימה 2009) על יריבותיה תהיה באופוזיציה, והמפלגות הקטנות יותר ירכיבו ממשלה בלעדיה. זה יהיה תקדים פוליטי. הוא לא היחיד. מעולם לא עמד נאשם בפלילים בראשות הממשלה, אחרי שבית המשפט העליון קבע פה־אחד שהוא כשיר חוקית להרכיב ממשלה. מעולם לא נגררה ישראל לבחירות רביעיות בתוך שנתיים. שלטון משולש, אם יקום, יהיה תקדים, אבל לא התקדים הראשון בתקופה הפוליטית ההזויה שבה אנו חיים.
–
- To BiBi, or not to be // הטור של ירון דקל
- הים אותו ים, והקמפיין אותו קמפיין // הטור של ירון דקל
- הבית היהודי הישראלי: איך מתכוון נפתלי בנט לכבוש את ראשות הממשלה // מאת שרה ליבוביץ־דר
