בועה אלטרנטיבית | פרופ' אריה קרמפף

עבור רוב האנשים, המונח "מבנה כלכלי" לא אומר הרבה. עבור אנשי המקצוע, הכלכלנים, הוא מתורגם למונחים סטטיסטיים. אבל למושג הזה יש השלכות על מי שאנחנו, כמדינה וכחברה. המבנה הכלכלי הוא האיברים הפנימיים של החברה הישראלית: כל עוד הם פועלים כשורה, אנחנו לא יודעים על קיומם; אך כשמשהו אינו עובד, זה מתחיל לכאוב, ואנחנו מתחילים לחקור ולהבין עד כמה המערכת מורכבת וכיצד היא משפיעה על חיי היומיום שלנו.

הזהות הלאומית שלנו עוצבה סביב הרעיון של ישראל כמדינה קטנה, מבודדת גיאוגרפית, הממוקמת באזור עוין. לרעיון הזה היה בסיס עובדתי. כמו כל מדינה אחרת בגודלה ובמצבה של ישראל, ממשלותיה פעלו לעידוד היצוא. כאשר בוחנים את ענף היצוא הישראלי בשנים האחרונות, מוצאים כי שתי תעשיות כיכבו בו: תעשיית התיירות ותעשיית ההייטק. סיפורן של שתי התעשיות הללו הוא מטפורה לשינויים שעברה החברה הישראלית, הכלכלה הישראלית והזהות הלאומית הישראלית.

כשהתיירות גוועה

 בתחילת שנות ה־80, לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים, התיירות הייתה קצת יותר מ־10% מסך היצוא הישראלי. בשנות ה־90 התיירות כבר הייתה כמעט 20% מהיקף היצוא הישראלי.

לענף התיירות לא מעט יתרונות כענף יצוא. מבחינה חברתית, הוא מספק הכנסות באזורים שונים בארץ ומספק תעסוקה המתפזרת בין עובדים מקצועיים ולא־מקצועיים. הוא מספק הזדמנות גם למשקיעים גדולים וגם לעסקים קטנים. לענף התיירות יש גם תרומה דיפלומטית: כניסה ויציאה של תיירים משפרת את התדמית הבינלאומית של המדינה והופכת את החברה לפתוחה יותר לזרים.

לצדו של ענף התיירות הלך וצמח ענף ההייטק. ראשיתה של תעשיית ההייטק הישראלית בתהליך המיליטריזציה שעברה ישראל בשנות ה־70 בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, שנעשה באמצעות מימון אמריקאי שממנו נהנתה ישראל לאורך העשור. בשנות ה־80 עברה התשתית הטכנולוגית והאנושית הפרטה והפכה לתשתית תעשיית ההייטק הישראלית.

בראשית שנות ה־90 הכירה ממשלת רבין בפוטנציאל הלא ממומש של הטכנולוגיה המקומית ופעלה לבינאום ולאזרוח של הענף באמצעות תמיכה ממשלתית ישירה במיזמים מקומיים, טוויית קשרים בין משקיעים אמריקאים לחברות ולבנקים מקומיים וספיגה של חלק מן הסיכונים הכרוכים בענף החדש ועתיר הסיכונים. התזמון היה מושלם. תעשיית ההייטק העולמית נסקה, והתעשייה הישראלית רכבה על הגל העולמי.

שני ענפי היצוא המרכזיים של ישראל ‒ ההייטק והתיירות ‒ חטפו מכה קשה בשנת אלפיים. האינתיפאדה השנייה מצד אחד ומשבר הדוט.קום העולמי מהצד האחר יצרו משבר כלכלי ומשבר פוליטי. אבל רק תעשיית ההייטק הצליחה להתאושש. מאז האינתיפאדה השנייה, היקפו של ענף התיירות הוא לא יותר מ־5% מהיצוא, והיקף תרומתו לתוצר ולתעסוקה עומד על אחוזים בודדים, הרבה מתחת לממוצע העולמי.

ההתאוששות וההתרחבות של ההייטק בשנות האלפיים התבססו על אסטרטגיה שונה מזו של ממשלת רבין. במקום לתמוך ישירות בהייטק, ממשלת ישראל נקטה מדיניות של משיכת השקעות זרות. האסטרטגיה החדשה הייתה לכאורה זולה יותר לתקציב המדינה, אבל היו לה עלויות עקיפות לחברה הישראלית.

פיתוי המשקיעים הזרים דרש שינויים מבניים בכלכלה הישראלית ובמדיניות, ואלו כללו את צמצום הוצאות הממשלה לשם העלאת דירוג האשראי של ישראל, הורדת מס חברות, רפורמה פיננסית להפחת הריכוזיות בתחום השקעות ההון ותיקון לחוק השקעות הון, שהקלו על משקיעים לדרוש הטבות מס.

פעולות אלו אפשרו לישראל לשמור על דירוג אשראי גבוה ולמשוך משקיעים. מנקודת המבט של הממשלה, האסטרטגיה צלחה: למרות השיתוק בתהליך השלום וההידרדרות במצב הביטחוני, המשקיעים הזרים המשיכו להסתער על ההייטק הישראלי. קופת המדינה התמלאה, חברות עשו אקזיט, המשקיעים הזרים גרפו רווחים.

מי שילם את המחיר? החברה הישראלית שהתמודדה עם שכר נמוך, צמצום בהשקעות אזרחיות ודלדול מדינת הרווחה.

תעשייה שיש לה חברה

ההצלחה של תעשיית ההייטק הישראלית אינה "טובה" או "רעה". היא עובדה המשנה את פניה של החברה הישראלית, את התרבות הישראלית וגם את הפוליטיקה שלה. היא מחזירה אותנו לעידן האליטיסטי של הפרויקט הציוני בשנות ה־20 וה־30: ההתיישבות החלוצית הייתה סקטור לא גדול בחברה אשר הגדיר את מהותו של הפרויקט הלאומי ואת הזהות הקולקטיבית. הסקטור החלוצי נשא בנטל וזכה בפריבילגיות חומריות וסמליות בתמורה. כך גם תעשיית ההייטק כיום.

ענף ההייטק מספק תעסוקה ל־10% מכוח העבודה הישראלי, הוא אחראי לכ־15% מן התוצר הישראלי ול־43% מהיצוא הישראלי. עובדי ההייטק משלמים כרבע מן התקבולים של מס ההכנסה בישראל. זהו קטר רציני מאוד. אבל ההצלחה הזו יכולה להפוך לתסמין או למחלה. כמו כששריר אחד בגוף מפותח באופן לא פרופורציונלי והופך את הגוף למעוות, ההישענות של ממשלות ישראל על ההייטק למילוי הקופה הציבורית בשקלים ובדולרים הופכת את העובדים האחרים למיותרים.

ישראל הולכת ומקבלת צורה של תעשיית הייטק וצבא, שבמקרה יש לה גם חברה אזרחית לדאוג לה: אזרחים שלא משרתים בצבא ולא עושים אקזיט. ילדים בישראל גדלים כיום תחת הרושם שאתה בהייטק או שאין לך חיים.

בשנים האחרונות נראה שענף ההייטק נהפך למעמד, לסקטור, לקבוצה חברתית ולקבוצת אינטרס. אם עד כה היה נהוג לנכות מן הסטטיסטיקה את הערבים והחרדים כדי לשפר את הממוצע הישראלי של פריון העבודה, אולי אנחנו צריכים לנכות גם את סקטור ההייטק, שכן הצלחתו של ההייטק לא בהכרח משקפת את מצבם של האזרחים מחוץ למדינת הסטארט־אפ.

ההייטק הוא סקטור המתקיים פיזית על טריטוריה ישראלית, אך בזכות הגלובליזציה יכול לקיים עבור חבריו רמת חיים המקובלת במדינות בעלות תוצר לנפש כפול מזה של ישראל. אפילו הגופים הפיננסיים והפרטיים אימצו את התפיסה הזו ומציעים לאנשי הייטק תוכניות אשראי ייחודיות.

לפעול לאיזון

חשוב לדייק. הבעיה אינה ההצלחה של ההייטק אלא התגובה של החברה הישראלית להצלחה הזו: האם לעודד עוד את התעשייה הזו או לפעול לאיזון המבנה הכלכלי של ישראל ולעודד השקעות בתחומים אחרים? נראה כי בממשלות ישראל בשנים האחרונות הנטייה הברורה היא לכיוון האלטרנטיבה הראשונה.

ראש הממשלה נפתלי בנט מדבר כבר שנים על הסללה של תלמידים ללימודי מתמטיקה ומחשבים. לאחרונה הציע שר החוץ לפיד, ספק ברצינות, לסמן את המטרה של מיליון עובדים בהייטק. שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה, אורית פרקש־הכהן ניסחה את הלך הרוח המקובל בממשלה: "צריך לומר בקול ברור: בשיח הרווח בציבוריות הישראלית מתייחסים אל ההייטק כאל מובן מאליו. זאת טעות גדולה, שיכולה לעלות לנו ביוקר. האמת שונה לחלוטין: ההייטק הישראלי הוא הנכס הכי גדול של הכלכלה הישראלית כיום, והשימור והגידול שלו… זה צורך אסטרטגי".

הזרמת המשאבים להייטק הישראלי אינה נובעת מצורך כלכלי, אלא מאסטרטגיה פוליטית. ההייטק הישראלי הוא מרכיב מרכזי בהפיכתה של ישראל לגורם בעל משקל בזירה הבינלאומית. התהליך הזה תואם את תפיסת האינטרסים הישראליים של גוש הימין.

לגוש הימין יש אינטרס מיוחד לקדם ולעודד את ענף ההייטק, משום שהוא סולל את הדרך לצמצום הצורך של ישראל בסיוע חוץ, ולכן גם לניהול מדיניות ניצית, על אפה וחמתה של הקהילה הבינלאומית.

החזון הלאומי של אומת ההייטק הישראלית הוא ניצי, אליטיסטי ובר־קיימא. אנחנו שם. החזון הזה הפך להיות המובן מאליו. לאחר המשבר הפיננסי, משבר הקורונה, וכעת, כשאנחנו על סף מלחמת עולם שלישית, קשה לדמיין מציאות אחרת. אבל צריך להתאמץ. יש להכיר במחירים החברתיים ולזכור כי עד לא מזמן היו חזונות אלטרנטיביים, כמו החזון התיירותי, שנזנח אי שם בתחילת שנות האלפיים.

כאשר אנחנו מביטים בטווח רחוק קצת יותר, צריך לחשוב על המבנה הכלכלי של ישראל כגורם שמעצב את החברה הישראלית ואת הזהות הקולקטיבית שלה. מה אנחנו רוצים להיות? המבנה הזה צריך להיות מאוזן יותר, מכליל יותר. המשימה הזו נופלת על כתפי השמאל הישראלי, משום שקיים קשר הדוק בין הצלחת ההייטק וביסוס מעמדו של הימין הישראלי.

פרופ' אריה קרמפף הוא מרצה במכללה האקדמית תל אביב־יפו וחבר בצוותי המומחים של המשבר