בקיצור: תיקים שנסגרים ללא סיבה, חקירות שנמרחות, נתונים שלא נאספים. המחלקה לחקירת שוטרים, שאמורה להגן עלינו מפני המשטרה, הפכה לכזו שאי אפשר עוד לסמוך עליה, ואין מי שיגן עלינו, האזרחים, מפני אלימות השוטרים.
"שוטר המקוף הוא הדיקטטורה האחת האמיתית באמריקה״, מסביר ג'ימי מק'נאלטי מ״הסמויה״ את עובדות החיים. ״אנחנו יכולים לאסור מישהו על עבירה מגוחכת, לכלוא אותו באמת, או להגיד פאק איט ולשתות את עצמנו למוות".
הסדרה הזו שודרה בתחילת שנות האלפיים. הרבה התיישן בה: הטכנולוגיה, הביורוקרטיה, המצב הפוליטי. אבל המשפט הזה נותר, כשרק מעטים מבינים בדיוק את משמעותו. ברגע אחד, שוטר אחד יכול להרוס לבן אדם את החיים.
הוא יכול להכות אותך, להשאיר אותך שבור וצולע, להוציא לך עין עם מכת״זית ואז, כדי לחפות על עצמו, לדחוף לך אישום על תקיפת שוטר. שוטר יכול להיכנס לך לדירה, לפרוק עליך את העצבים בתואנה של "חיפוש", רק כי ציירת גרפיטי. הוא יכול לעצור אותך מכיוון שהוא לא אוהב את השלט שנשאת בהפגנה.
הדבר היחיד שמגן עלינו מעריצות של משטרה אלימה, שכל חבריה מחפים זה על זה כמו במאפיה, זו המחלקה לחקירות שוטרים. כלומר, כלום. כי מח"ש כיום היא לעג לרש. כלומר הגוף מתפקד. תפקידו, בעליל: להיות קו ההגנה האחרון של שוטרים אלימים מפני הצדק. מח"ש בגרסתה הנוכחית היא מכונה להלבנת אלימות משטרתית, ולהגנה על שוטרים מפני העמדה לדין.
מח"ש אמורה לשרת את הציבור ונכשלת בתפקידה. הופקרנו, ואת התוצאות רואה הציבור בכל יום, בחבורות על גופם של מפגינים נגד הממשלה, של משפחות החטופים, של חרדים. להפגין כיום פירושו להסתכן בהפיכת הגוף שלך לשק החבטות של כל שוטר עם בעיות שליטה בכעס. שוטרים משתמשים ב"בואש" נגד מפגינים בלי שום הצדקה. הם משתמשים ברימוני הלם, בפרשים, במכות אלה.
על פי הנתונים שנאספו בפלטפורמת Xלימות, ממארס 2023 ועד מאי השנה, דווחו 933 מקרים של אלימות שוטרים בהפגנות. זה מספר משוגע, ואלה רק המקרים שדווחו. זה קורה כי שוטרים יודעים – לאלימות שלהם אין מחיר. למעשה, היא זוכה לגיבוי. ובמשטרה שהופכת אט־אט פוליטית, גם הגיבוי מגיע או נעלם בהתאם לאוכלוסיות שהשר חפץ ביקרן. אלימות משטרתית מזעזעת נגד חרדי קשיש זוכה לגינוי וענישה מיידית, בעוד שאלימות איומה נגד נער חילוני בתל אביב מגובה מלמעלה. באין חקירות עצמאיות, הסטנדרט היחידי שנשאר הוא הסטנדרט של בן גביר. ואנחנו יודעים איך הוא נראה.
אוכלוסיות מסוימות אפילו לא צריכות לצאת מהבית להפגין. הנה, לאחרונה הגישה מח"ש כתב אישום נגד שני שוטרי מג"ב שהשליכו סתם, ללא סיבה, רימונים לעבר פלסטיני. הוא איבד את הראייה. שלוש וחצי שנים לקח להם לחקור את זה, והם מואשמים ב"מעשה של פזיזות בחומר נפץ". דמיינו שילד שלכם היה מאבד את הראייה על כלום, על משחק של שוטרים, וזו הייתה תגובת המדינה. אפשר להשתגע.
בפועל, אין אפילו דרך לדעת עד כמה המצב גרוע. במהלך דיון שיזמה ח"כ נעמה לזימי בכנסת, הודה המשנה לראש מח"ש כי יש הוראה שלא לאסוף נתונים על סוג האוכלוסיות שהגישו תלונה. האם יש אלימות משטרתית גדולה יותר נגד פלסטינים? אתיופים? להט"בים? לא עניינה של מח"ש. מה זה כבר משנה מבחינתם. לא הם אלה שחוטפים את המכות.
יותר ויותר ישראלים מפנימים שהמילים "משטרת בן גביר" הן יותר מסיסמת הפגנות, אלא מתארות איום ממשי על ביטחונם. שוטרים אלימים היו כאן גם לפני בן גביר, ועתה הוסרו מהם גם אחרוני העכבות. אף אחד לא בטוח. ואין שום דרך לתקן את המצב הזה בלי ארגון מחדש של המחלקה לחקירות שוטרים. כי כרגע מח"ש היא מחלקה לטיוח. וכזה היה לנו מספיק.
