״תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה״. בזה בערך מסתכמת יכולת הדמיון של המרכז הפוליטי בישראל. במילות השיר של מי אם לא שלמה, המלך של המיינסטרים הישראלי, משתקף סוג הדמיון היחיד שגוש המרכז מסוגל לו, פחות עצוב פינת שמש בכיסים.
לפי קאנט, כוחו של הדמיון הוא ביכולת לייצוג של אובייקט גם ללא הנוכחות של האובייקט באינטואיציה שלנו (תרגום שלי מאנגלית, עמכם הסליחה). אינני מתכוון ללהג כרגע בשבח הדמיון כמנוע החזק ביותר של כל סוגי היצירה האנושית, אך כן ביכולתו הבלתי מעורערת לייצר מציאות פוליטית חדשה.
היכולת של מנהיגות בעלת חזון לדמיין מציאות מדינית אחרת, כזו שנמצאת הרבה מעבר ל׳כאן ועכשיו׳ ולדעת להצעיד את המדינה לעברה, היא הכוח של הרעיון העוצמתי שנקרא דמיון פוליטי. ליכולת הזאת נדרשת נקודת מבט רדיקלית על העולם, שמצליחה להביט על הקיים ולהגיד בקול בוטח ש״לא בשמיים היא״.
לא מנהיגות שמציעה את אותו הדבר בשמות שונים, או שגורסת ש״אם לא תתגמש, תשבר״ עלינו לבקש, אלא כזו שאומרת ״הגיע הזמן לשבור״. מ-'I have a dream' והתנועה לזכויות האזרח באמריקה ועד למפעל הציוני שלנו, מהכוח (של הדמיון) אל הפועל, הדרך איננה ארוכה כפי שאתם מדמיינים.
אין פירוש הדבר שעניין זה הוא חף מסכנה, להפך, ההיסטוריה הוכיחה לא אחת שהכוח העצום הטמון בדמיון האנושי עשוי להוביל למקומות קטלניים. מהיטלר שדמיין ״יודנריין״ (גרמניה נקייה מיהודים) ועד לחמאס שלפני מבצע ״מבול אל-אקצה״ חילק את ישראל לאזורים ומינה מנהיגים וראשי ערים לכל אזור, אין ספק שדמיון מאפשר הוצאה לפועל של תוכניות שעד זמן קצר לפניי נראו, ובכן, ״דמיוניות״. וכמו באנרגיה גרעינית, עלינו לדעת לרתום את העוצמה שלו עבור עשיית הטוב.
גם בארצנו הקטנה (ובימים אלו אף יותר מבדרך כלל), יש מי שניחנו בדמיון פוליטי מפותח. כמו תמיד, אלה הקיצוניים ביותר שיודעים לנצל שעת כושר. באופן טבעי, בתוך הכאוס ואבק המלחמה, רעיונות קיצוניים משגשגים וכשהאבק ישקע לבסוף, כולנו עשויים להתעורר למציאות אחרת. אם לפני המלחמה ביטלנו את אורית סטרוק שדיברה על כיבוש עזה, כיום אנחנו כבר מבינים שלחזון הזה צריך להתייחס מאוד ברצינות. כנסי התיישבות אופרטיביים מתקיימים בהשתתפות חברי ממשלה, ישובים דמיוניים מקבלים שמות כמו ״חסד לאלפים״ ו״עוז חיים״.
המרכז בישראל משולל דמיון פוליטי ומשם תקיעותו. בעוד הימין מדמיין התיישבות על כל גבעה מהנהר לים והשמאל את סיום הכיבוש, המיינסטרים בישראל לא שואל שאלות על הנכון או הצודק אלא מכוון בעיקר אל הנעים. זו הנקודה שבה עומדים אנשי המרכז בכל העולם ובאופן כללי אינני מבקר אותה, היא אך טבעית. אנשים מעוניינים להימנע מסבל ומרע. העניין הוא שכרגע בישראל כבר רע, ממש ממש רע. ואם אנשי המרכז אכן מעוניינים שלא יהיה פה נורא כל-כך, שכן זוהי משאלתם האחת, הם חייבים להתחיל לדמיין מציאות אחרת.
וכן, היא צריכה להיות ״פחות עצובה ממה שהיא ככה״ זה בטוח, אבל כדי להגיע לשם אי אפשר כבר להתגמש, פשוט חייבים לשבור.
בהגיענו לצומת הזו, ברצוני לשאול את חברי המרכז בישראל: לאיזה כיוון תבחרו לשבור?
