תום, גיסתי, היא מלח הארץ. אישה בסוף שנות העשרים, גדלה כל חייה בשדרות כולל המור"ק המתבקש של קסאם שנפל לה בתוך הסלון. בצבא שירתה כקצינת נפגעים, אחר כך למדה עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה, התחתנה והיום גרה עם בן זוגה בבאר שבע. בימים שלאחר טבח שמחת תורה גויסה למילואים במערך הנפגעים ומילאה את התפקיד הבלתי אפשרי של ליווי פצועים, כתיבת הספדים. כל החבילה.
תום ובן זוגה עברו לבאר שבע כמעין פשרה. היא קרובה להורים בשדרות, אבל מספיק רחוקה מהקסאמים. מאפשרת גישה לשירותים עירוניים (כך שלא צריך, למשל, שני רכבים) אבל לא במחירים של עיר גדולה.
היא אישה אינטליגנטית, ערכית, מרקע סוציו אקונומי בינוני-גבוה, משכילה, אקטיביסטית. בקיצור, בדיוק סוג האוכלוסיה שבאר שבע הייתה רוצה לשמר ולייבא. לכן חשבתי שהיא הפרטרנרית המושלמת לביקור ב'דרומית'.
הדרומית, למי שלא יודע, היא מותג. אפילו שמעתי מישהו שכינה אותה 'לחם חביתה של הדרום'. יש בכך היגיון מסוים כי כמו לחם חביתה גם לדרומית היה קמפיין דיגיטל מושקע וסוחף. במקרה שלה זה לא היה שיר קליט, דמותה של אושיית הרשת המכונה 'מיס שווארמה', שבמשך תקופה עשתה קריירה מקמפיינים שנסובו סביב אהבתה לבשר (והיום, לפי האינסטגרם, היא מתאוששת מניתוח שרוול ולקחה בפועל הפסקה מקמפיינים). אבל ישנו בכל זאת הבדל: לחם חביתה זה גימיק, הדרומית היא אשכרה מסעדה. הגענו לשם כי אחד הדברים שהובלטו בקמפיין הוויראלי היה הסלטים: עשרים סוגי סלטים טריים שמוכנים במקום. באחד הסרטונים אומר בעל המסעדה: "מצידי, תבואו ותשבעו רק מסלטים". אמר, אז באנו.
הדרומית מסעדה עסוקה מאוד, כך שגם בערב יום חול רגיל בקושי מצאנו מקום. בתפריט אמנם הייתה מנה עיקרית טבעונית (המבורגר ביונד), אבל המלצר אמר שהיא בדיוק נגמרה, לכן הלכנו על התוכנית המקורית: סלטים בראבק. מי שקרא את הטור הקודם כבר יודע שבדרך כלל אני נמנע מ'סלטי הבית'. מקבלים צלוחית קטנה, מסיימים בביס, מבקשים ריפיל וכן הלאה, ומחכים לראות מי ישבר קודם – אנחנו או העסק. אבל הפעם בחרתי אחרת, גם בגלל הקמפיין המשכנע וגם כי שמתי לב שלמרבה הפלא את רוב הסלטים ב'סלטי הבית' אי אפשר להזמין גם כמנה נפרדת וגדולה.
אז הזמנו: חומוס פטריות, מנה של פטריות חמות שהוגדרה כמומלצת, דואט פטריות וכרובית (כן, פטריות זה עניין חזק בפריפריה), פלאפל וכמובן, סלטי הבית.
בזמן שחיכינו לאוכל שאלתי את תום על החיים בבאר שבע. היה לה קשה לענות. אם תום הייתה שיר אז 'לא נעים' היה הפזמון. היא לא רוצה לפגוע, ולא יודעת אם הקושי שלה עם העיר הוא באשמת העיר או באשמתה. "אני מפחדת", היא אומרת, "שאומר שחסר לי משהו ואז יתברר שהוא דווקא קיים ופשוט לא חיפשתי". אז מה חסר?המילה העיקרית היא קהילתיות.
בעשור האחרון ישנה דווקא יותר השקעה בקהילה בפיפריה. עוד בימי שי פירון כשר חינוך ויאיר לפיד כשר אוצר, קיבלו ארגונים שונים תקציבים מכובדים כדי להביא קהילות של צעירים שיישבו את הפריפריה. את שיר אשתי (ואחותה של תום) הכרתי במסגרת מלגה ששילמה לסטודנטים בעבור חיים בפריפריה ותחזוק חיי קהילה, מתוך מחשבה שכך אוכלוסייה צעירה תגיע ותישאר.
ואי אפשר הרי לתאר את באר שבע בלי לדבר על הסטודנטים. האוכלוסייה שמצד אחד מביאה לעיר דם צעיר, לעיתים ממעמד סוציו אקונומי גבוה ומתיישבת במקרים רבים דווקא בשכונות המורכבות יותר (כי זול יותר שם), ומצד שני לעתים משדרת התנשאות, מעלה את מחירי הקרקע ומייצגת התנגשויות בינה לבין תושבי העיר.
מעבר למורכבות הזאת, סטונדטים הם גם מעין קהל שבוי. מגיעים כדי ללמוד ויהנו כמובן מכל מלגה או חברה שיוכלו לקבל, אבל הבעיה היא מה שקורה אחר כך. אם תשאלו אותי, את המשאבים העיקריים צריך להפנות דווקא לצעירים אחרי תואר שמחפשים עבודה, קהילה, מקום להישאר. ישנם אמנם ארגונים שמנסים לעשות את זה, אבל הם חלשים משמעותית.
תום מספרת שבתור 'סתם' זוג צעיר שהגיעו לעיר, שאינם סטודנטים ולא שלוחים של שום ארגון, הם מרגישים די לבד. בלי קהילה, בלי איזה ביחד.
בשלב הזה הגיע האוכל. מעבר לחומוס שהיה נהדר, סלטי הבית היו באמת החלק החזק ביותר בארוחה. הם היו מגוונים, טריים וטעימים מאוד. המנות הגדולות, לעומת זאת, היו לא משהו. הפטריות החמות שחו בשמן והייתה עליהם כמות לא סבירה של תבלין כלשהו עם טעם כמו תערובת שווארמה מהסופר. אילו רק אפשר היה להזמין חלק מסלטי הבית גם כמנות גדולות.
בשורה התחתונה: הדרומית היא מסעדה רצינית וידידותית לטבעונים. המלצר הבין ישר במה מדובר וידע להגיד מה טבעוני ומה לא. המנות הראשונות היו בחלקן נהדרות ובחלקן פחות, סלטי הבית הם נקודת החוזק העיקרית. אז לטבעונים שמחפשים מקום לאכול בו עם המשפחה הלאו-דווקא טבעונית: לכו לדרומית, תזמינו חומוס, ושבו קרוב לסלטי הבית.
