fbpx

JE SUIS ASHKENAZI: מסע פרטי בזמן של בת השבט הלבן | שרון כידון

0

אי אפשר באמת לברוח מזה. בחודשים האחרונים, השיח על עדתיות, קיפוח ואפליה תופס את כולנו. שנים ניסיתי להתחמק מהדיון הזה ולדחות אותו על הסף. כאשר בנותיי שאלו אותי לראשונה מאיזו עדה אנחנו, עניתי תמיד בהיתממות ובפסקנות בטוחה מדי ש"כולנו ישראלים" ואין טעם לחזרה לאחור לימים קדומים ושבטיים. ייתכן שהדיונים הפנים־חברתיים עשו את שלהם והצליחו לפרק גם אצלי את חומת ההתנגדות, להתמודד עם שאלת הזהות שלי באופן אישי וכחלק מהחברה בה אני חיה.

כי אין עוד מקום להיתממות או התעלמות, הגיעה עת מבחן. אותה היתממות, במשך שנים, נבעה קרוב לוודאי מחוסר מודעות אמיתי יותר מאשר הרצון לצייר מציאות אוטופית עבור בנותיי. אבל מהשד הזה, שהתעורר לאחרונה, כבר לא ניתן להתעלם, ומיותר להחניקו בשם הצבריות והישראליות המאחדת.

ההתעלמות אינה רק נחלת מי שנתפס כצד החזק של המשוואה. גם בקרב מי שמרגישים מקופחים מתקיים ויכוח ערני על כמה התעוררות הדיון הזה מועילה לחברה הישראלית. על השאלה אם העיסוק באפליה לא מחצין, מדיר ומפלג. לעומתם, לא מעט אחרים, וביניהם גם מצליחים ומבוססים מקצועית וחומרית, ממשיכים לטעון לשנים של תחושת קיפוח ונחיתות בחברה שבה זכות הראשונים וההגאים ניטלו על ידי הלבן החזק והאשכנזי, בבואו ליישב את הארץ.

קרוב לוודאי שאת השיח הזה עוררו מי שירוויחו מהוויכוח, וכולנו נגררנו אליו מבלי לתת את דעתנו. ובכל זאת, גם אם אני משרתת אינטרס פוליטי של מישהו וגם אם יש בכוונותיו הנסתרות לפלג, לשסות וללבות, צריך לנסות להתמודד עם השאלות האלה. עד כמה הקיפוח והעדתיות נוכחים בחברה שגדלנו בה.

***************

אינני סוציולוגית או היסטוריונית ואין לי יכולת לקבוע אבחנה אובייקטיבית על מה שאירע בחברה הישראלית בעשרות שנותיה. כל שנותר לי הוא לדפדף בדפי ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלי, ולנסות אולי ללמוד ממנה משהו על זהות, שוויוניות ועל החברה שגדלתי בה.

אז תחילה, אפוא, כדאי לפתוח בהכרה בזהות שלי שכל כך התחמקתי ממנה כשנשאלתי בעבר:

אני שרון כידון, חברה בשבט הלבן, זה הנתפס כמקפח, מתנשא ובעל המשאבים. אני מודה ומכירה בזאת שאני "אשכנזייה". ולא סתם אשכנזייה, אלא אשכנזייה מלאה (נוותר על המונח "טהורה") משני הצדדים. נולדתי וגדלתי כשרון ויכסלבאום, ילידת הארץ, בת להורים ילידי הארץ ונכדה למהגרים ממזרח אירופה שנשאו את השמות לייב ו־ויכסלבאום. הוריי מעולם לא סיפרו לי שאני אשכנזייה, הם מעולם הגדירו אחרים כ"ספרדים" או "מזרחים", ומכיוון שחיינו חיים חילוניים לחלוטין, ההגדרות הללו לא נדרשו ביומיום, כפי שדתיים נדרשים אליהן בבחירת נוסחי תפילה ובתי כנסת.

ובכל זאת אין טעם להתחמק מזה ואין טעם לטשטש את זה. נידונתי – אלליי – להיחשב כ"אשכנזייה", כזו שבוודאי היו לה פריבילגיות שלאחרים לא היו.

אז זהו, אפוא, סיכום מלאי ההטבות שלי:

דירה של סבתא במרכז תל אביב – לא ירשתי.

פנסיה מההסתדרות – לא הייתה לנו.

סבתא מינה קיבלה רנטה צנועה מגרמניה, אבל את התמורה עבורה היא כבר השאירה מראש על אדמת ברלין.

הוריי היו שכירים משכילים ממעמד הביניים, ולא פונקתי בשום פריבילגיות יוצאות דופן: לא הייתה לי השכלה מיוחדת, לא סידרו לי תפקיד בצבא, לא היו לי קומבינות וגם לא הרגשתי מועדפת במיוחד.

שני זוגות הסבים שלי עלו אי שם בשנות ה־30 לארץ ישראל, עבדו בפרדסים, עברו בקיבוצים, עד שהתמקמו בדירות בדמי מפתח בתל אביב. סבא אריה, מתאבק במקצועו, עבד בבניין. אשתו בתיה הייתה עקרת בית. לסבתא מינה, שהייתה מנהלת חשבונות בברלין ובאנטוורפן, הייתה חנות קטנה לכלי כתיבה באבן גבירול. סבא אברהם, שתמיד סר למרותה, עבד אצלה בחנות.

הם גידלו משפחות קטנות והצליחו בדוחק לכלכלן, ישנו שלאף־שטונדה, בילו את השבתות על שפת הים ואפילו נטלו חופשות נדירות בבתי מרגוע של קופת החולים. הם לא חלמו על השכלה, הם לא ינקו תרבות, למעט פה ושם קונצרטים, אלא התמקדו בעיקר בשרידות הבסיסית: בעבודה ובכלכלת הבית. בגדים חגיגיים נשלחו מהדודים באמריקה ובמקסיקו, והמותרות היו ספורים ונדירים. זו הייתה המציאות היומיומית שאפיינה את חייהם של רבים בשנים הראשונות של הקמת המדינה.

לעומתם, הוריי, שהיו צברים, כבר הפכו בכל מובן לבני הארץ הזאת: חופשיים, צרובי שמש, אופטימיים ומשוחררים מכבלי העבר המעיק באירופה. הם כבר רכשו השכלה, בחרו את מקצועותיהם, נעזרו בהוריהם לטיפול בילדים ונהנו מהרבה יותר חופש אישי. היה להם פנאי לבילויים, והתרבות שצרכו כבר הייתה מתוחכמת יותר: ספרים של ז'אן פול סארטר, מחזות של חנוך לוין, האורקסטרה (הקיטשית למדי) של ג'יימס לאסט, ללא זכר רב לתרבות היידישקייט של האחיות אנדרוז או לתרבות ערב בקולה המפלח של אום כולתום.

***************

ואני עצמי, דור שני של הצברים הללו, לא גדלתי שונה ממרבית חבריי ילידי שנות ה־70. בני הדור שלי כולם ילידי הארץ, ורובנו דור שני לצברים שנולדו ושירתו כאן בכור ההיתוך שאנחנו כל כך מתגאים בו. נולדתי בתל אביב, וכשהוריי רצו דירה גדולה יותר, הם נאלצו לצאת מהעיר וכך התבגרתי בשכונה קטנה בפרברים, בה כמעט לכולם היו הורים שכירים, מכונית וטלוויזיה אחת בסלון. לא היה עוני מר ולא היה עושר מופלג. לכולנו הייתה תרבות צריכה דומה. קנינו בשקם ובמשביר, בבזארים ברמת גן או בחנויות הנעליים ביפו. לא שמנו לב לפערים ולא שמענו על כך דבר מהורינו.

מאוחר יותר, בבית הספר התיכון, כבר נחשפתי יותר למעמדות כלכליים. שם נפגשנו ילדי השכונה הממוצעת עם ילדי שכונות יוקרה, שכונות מצוקה והמושבים. שם לראשונה התוודענו לפערים, שהיו בעיקרם חומריים והרבה־הרבה פחות עדתיים. מעולם לא שאלתי את עצמי או הרגשתי שווה פחות כי התגוררתי בדירה ולא בווילה רחבת ידיים. הוריי מעולם לא דיברו על "הם" ו"אנחנו" ולא התלוננו כי קופחנו או מגיע לנו. זו לא הייתה טרמינולוגיה ששרתה בבית ולא שמענו אותה גם מהוריהם, שאיבדו הכל בדרך לכאן.

התעקשתי להגיע ליחידה צבאית טובה, להתקדם בלימודים, להתקבל למשרות נחשקות מתוך דחף אישי ועצמאי. לא הסתכלתי ימינה ושמאלה לבדוק מה מגיע לי ומה לאחרים. גם כשלא צלחתי וכשכשלתי, קיבלתי את המציאות ולא הרגשתי מקופחת.

דווקא היום, כשאני מסתכלת מהמקום הבטוח והשבע שבו אני נמצאת, אני חובקת בחום את היעדר התחושה של "מגיע לי". אני שמחה כי לא לקיתי בה וכי תמיד לחמתי כדי להגיע ולהשיג. אבל ייתכן שממקום ההשקפה שלי על המציאות החברתית, כן קיבלתי פריבילגיה אחת ויחידה והיא זו שמצמצמת את שדה הראייה שלי. הפריבילגיה של אישה חברת השבט הלבן מהמרכז, שאינה יודעת לאשורה מהי ההרגשה האמיתית של מחסום חברתי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook