כותב רותם דנון

איך קרה שבאיש שביקש לראות בעצמו שילוב של צ'רצ'יל וקנדי חלה מעין פוטיניזציה זוחלת? כיום הוא קרוב יותר בדמותו לזו של נשיא רוסיה, מאשר לגיבורי ילדותו המערביים. זו תוצאה של סממן אופי שרבים מזהים בו. המשיחיות. לנתניהו לא אכפת שהשבט הנאור והמצטמצם במדינה, שאריות ה"אליטות" בהן סנט עוד משנות ה־90, עדיין נגדו. מבחינתו, ההיסטוריה הציבה אותו בכיסאו, יש לו תפקיד, ואין לו שום כוונה להיפרד ממנו מרצון. כמו מנהיגים דמוקרטיים רבים אחרים שנשארו יותר מדי זמן בתפקידם, הוא לקה בתסמונת "המדינה זה אני". נכון, גם לבן גוריון הייתה תסמונת כזו. אבל מעט יותר בצדק, ועם קצת יותר קבלות בשטח, בתמורה לסמי־דיקטטורה שהשליט. נתניהו, אויב האליטות, הפך לאליטה האולטימטיבית, ויעידו על כך פרשיות הנהנתנות שהיו לנו לזרא.

בכל דמוקרטיה אחרת נדמה שמנהיג היה נופל על בכל קמצוץ מסך הפרשות והכישלונות שנקשרים בנתניהו. למה אצלנו הוא מתחזק? "בהנחה…