fbpx

כך שינתה מלחמת ששת הימים את צה"ל // רן אדליסט

0

מטוסי חיל האוויר חלפו ממעל ברעם מהדהד במצעד הניצחון של צה"ל שנערך בירושלים ביום העצמאות 1968, כמעט שנה אחרי מלחמת ששת הימים. גם הטנקים לא התגלגלו בשקט, אלא נהמו בעוז בינות ההמונים המשולהבים, וחטיבות החי"ר צעדו על דגליהן לאורך חומות העיר העתיקה.

הדגלים התנפנפו בגאון. על הבמה המרכזית עמדו ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל היוצא יצחק רבין. לא רק פער דורות היה ביניהם, אלא פער מנטלי והשקפות עולם שונות. אשכול, איש זקן וחכם, שרק רצה לצאת בשלום ממלחמה שלא רצה בה. דיין, "אבו ג'ילדה" כפי שכינה אותו אשכול, כבר רכב כמושיע על גלי הערצה אלילית לעבר אופק מדיני והיסטורי. ורבין, עדיין נפעם מן המעבר המהיר מכובד אחריות שבקושי נשא בו, לריחוף שמימי של המנצח בפועל. אשכול רצה לנהל מו"מ עם ארצות ערב, דיין רצה להשתלט על מקסימום שטח וכבר חישב כיצד יעשה זאת, ורבין ומחליפו בר־לב ידעו שחייבים לבנות את הצבא מחדש.

המצעד בירושלים היה שיאה של התפרקות רגשית קולקטיבית אדירה, מחרדת קיום היישר לתוך האופוריה המקוללת שהמיטה עלינו לבסוף את מלחמת יום כיפור. מכאן ואילך הפך צבא הגנה לישראל להיות צבא ההגנה על השטחים שנכבשו ועל התנחלויות שנבנו בהם. ולא, המתנחלים לא היו אז בארץ וחזון ארץ ישראל היה כולו בבעלות מפלגות השמאל, ממפא"י דרך אחדות העבודה ועד מפ"ם. הם שעיצבו את תורת הביטחון של צה"ל בהתאם לאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שלהם. הם שפיקדו על צה"ל.

מלחמת ששת הימים הייתה שיאו של עידן התמימות הגדול של דור המייסדים ובניו. ניצחנו כי המדינה זה אנחנו: צודקים, גיבורים, אשכנזים, אנשי תנועת ההתיישבות והעבודה. כל השאר כור היתוך בצלמנו ועזר כנגדנו. האויב רצה להרוג אותנו כי זה מה שלמדנו ממקורותינו שאויב רוצה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). זה לקח לנו שישה ימים וזה היה "מהיר, חזק ואלגנטי", כמו שאמר סגן הרמטכ"ל חיים בר־לב. ובעיקר זה היה עידן ההקרבה ללא תנאי: איש לא העז להרהר, בטח לא לערער, על הלגיטימיות של הנופלים בטענת שווא על מלחמות שווא. איש לא עסק ברצינות, ודאי לא ספר חללים, למשל, בניתוח ההסתערות של מוטה גור, מח"ט הצנחנים, על גבעת התחמושת והעיר העתיקה. איש לא בחן, גם לא כיום, את לוחות הזמנים שהיו מאפשרים לחטיבת השריון של אורי בן ארי להגיע לפאתי העיר העתיקה ואולי למנוע קרב מיותר בגבעת התחמושת ולחסוך בוודאות כמה וכמה משפחות שכולות.

החיים היו אז תמימים יותר, אכזריים יותר וזדוניים פחות, מאשר היום־יום הציבורי והלכאורה פוליטיקלי קורקט כיום. חיילות נשלחו אז לעיירות פיתוח כדי לקרב את העולים מארצות המזרח לערכי מפלגות הסוציאליזם האירופי ברוח מפא"י וקראו לזה מיזוג גלויות. היום קוראים לזה פטרנליזם אשכנזי. היום מלמדות החיילות תורת ישראל וארץ ישראל השלמה מבית המדרש של הבית היהודי, וזהו שיאו של השינוי הדרמטי שהתחולל מאז ועד היום בצה"ל בדרך להפוך מצבא העם לצבא השם.

וכמובן, ישנו המהפך מצבא שנלחם בצבאות לצבא שנלחם בטרור. הפירוש המעשי בשטח הוא לחימה בשטח בנוי ובתוך אוכלוסייה אזרחית. וכל התהליך הזה שמגיע בימינו לשיאו מתחיל אחרי 1967, כאשר הסתיימה המלחמה על עצם הקיום של המדינה והחלה המלחמה על השטחים שנכבשו. המלחמה הזו נוהלה בעיקר על ידי השב"כ, שנעזר בממשל הצבאי ואחר כך במינהל האזרחי, שנעזרו בכוחות צה"ל לאכיפת שלטונם כאשר זנב השב"כ מקשקש בצה"ל מאז ועד היום. גם אמ"ן היה בשטח, אבל את המדיניות קובעים ראשי הממשלה, ושב"כ הוא הכלי שלהם לניהול המדיניות בשטחים.

התסכול של הפלמ"חניקים

כדי להבין את התהפוכות שעבר צה"ל מאז ששת הימים ועד היום, יש לחזור אל שורשיה הסמויים של אותה מלחמה. ותשכחו מסיפורי חסימת המְצָרים ונאצר מחכה לרבין איי־איי־איי. עבור סג"מ צעיר ורזה עם פלומת שפם בשם אהוד ברוג, מלחמת ששת הימים פרצה שבוע לפני ש'סדין אדום' נפרש בכל רשתות הקשר של פיקוד דרום. אל"מ אלי זעירא, רמ"ח איסוף באמ"ן, מגיע לכנס קציני סיירת מטכ"ל. עיניו הכחולות מקרינות צינה, וקולו סמכותי אם לא אדנותי. תוך שבוע תהיה מלחמה, הוא אומר לחבורה שיותר מכל הקרינה תמימות נעורים, לא חשוב לאן הולכים, למה וכמה זה יעלה לנו. וזעירא מפרש: ישתתפו בה שניים־שלושה צבאות ערב ואנחנו נכה את כולם. הכל הביטו בו בפקפוק. הערבים יעשו טעות נוספת, המשיך זעירא, והמפעל הציוני יתקדם צעד נוסף לקראת מימושו. בדיוק כמו ב־1948. אז טעו הערבים כאשר התקיפו אותנו, ואנחנו הרחבנו את גבולות החלוקה. ב־1956 הערבים עשו טעות נוספת ואנחנו שוב הכינו אותם וביססנו את מעמדנו באזור. עכשיו, ב־1967, הם עומדים לעשות טעות נוספת והמפעל הציוני שוב יעשה צעד קדימה, סיים זעירא.

כעבור שבוע פרצה המלחמה. הצעד קדימה שזעירא מדבר עליו הוא מימוש תכניות כיבוש הגדה בידי הפלמ"ח בסיום מלחמת השחרור, שב־1948 נבלמו בידי בן־גוריון. "במקום לכבוש את ירושלים, שהייתה בהישג יד, ואת כל הגדה המערבית, עניין של שלושה־ארבעה ימים, השתעשענו עם בית ההאשמים, ושילמנו בעד זה ביוקר", התריס יגאל אלון בישיבת הממשלה ב־19 ביוני 1967. "מעולם לא סלחתי לממשלת ישראל בראשות בן־גוריון על שלא נתנה לנו להשלים את המלאכה ב־1948", אמר אלון לד"ר ראודור מנור, "היעד המדיני שלנו היה לממש את רעיון ארץ ישראל השלמה".

ב־1967 המטכ"ל של מלחמת ששת הימים הוא שדירת המג"דים והמח"טים של מלחמת השחרור. רבים מהם חייליו של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, שגררו מ־1948 את תסכולם על שנמנע מהם להרחיב את גבולות המדינה. ב־1967 הגיע המטכ"ל הזה לקו הירדן, לרמת הגולן ולחצי האי סיני. במקביל לשיכרון המרחבים בסיני, לירושלים של זהב וארץ אבותינו והבונוס ברמת הגולן, ניסח צה"ל בזריזות היגיון צבאי שמצדיק את המשך האחיזה בשטחים.

הרציונל הזה אמר שבמקום 985 ק"מ של גבול זמני מאז הסכמי שביתת הנשק של 1949, יש לנו כיום רק 650 ק"מ כולל מגננות אסטרטגיות כמו תעלת סואץ מדרום, הירדן ממזרח וקו המצוקים של הרמה בצפון. הרמטכ"ל רבין אמר אז כי "אלה הם קווי ההגנה הטובים ביותר". המצרים שהיו האיום הגדול הוכו עם 15 אלף הרוגים, 53 אלף פצועים, 5,000 שבויים, 450 מטוסים, 1,000 טנקים ועשרות גשרים, בתי חרושת, בסיסים ותשתיות חשמל ומים הרוסים. בצה"ל, במקום לספור מצרים חיים, תשתיות שנותרו ותחושת נקם – ספרו חללים וקילומטרים והפגינו מול המצרים גאוות מנצחים ברמה של אצבע בעין.

הכיבוש הופך לשיטה

מיד אחרי שוך הקרבות בסיני ירדו שני חיילים משייטת 13 להראות למצרים מי כאן בעל הבית. הם נכנסו לזודיאק, הניפו דגל ישראל ענק והחלו מסתובבים בתעלה הלוך ושוב, מנופפים בדגלם תחת חוטמם של החיילים המצרים, שהתחפרו בגדת התעלה שלהם. תחילה הביטו בהם המצרים במבוכה. אחרי כמה סיבובים התעשת שם מישהו וירה, והשניים נמלטו בעור שיניהם. כעבור כמה שעות ניתנה להם הפקודה האידיוטית לבצע סיבוב נוסף. הם לא שאלו שאלות. שוב ירדו למים עם דגל ענק ושטו הלוך ושוב תחת חוטמם של המצרים. גם הפעם ירו בהם. גם הפעם נמלטו כל עוד רוחם בם. בדרך חטף אחד מהם כדור, והשני נהרג שנה אחר כך באי גרין.

חייל אחר בשם יריב, מ'שקד', הגיע ביום הראשון לשפת התעלה בג'יפ תול"ר והבחין מולו, מן העבר השני, במגדל שעליו שעון גדול. הוא הרים את הקנה וירה בו ("סתם בא לי"). בהמשך התפוצץ פגז מצרי ראשון במגרש כדורגל בקנטרה, ספינת חיל הים 'אילת' טובעה ונחפרו הקברים הראשונים בקרב על ארץ ישראל השלמה.

בגדה, בתמיכת הדרג הפוליטי, מימש צה"ל את חזון המטכ"ל שהיה שדירת פיקוד השדה במלחמת השחרור. ותיקי הממשל הצבאי מאז מלחמת השחרור הוכנו לסיבוב נוסף על ידי הפצ"ר מאיר שמגר, עוד לפני פרוץ הקרבות. יום לפני המלחמה כבר גויסו מילואי הממשל הצבאי וצוותו ליחידות הלוחמות. סא"ל שמואל גולדנברג מגדוד 81 מחטיבה 11, שכבשה את חאן יונס, שלח את יחידת הממשל שלו להודיע על עוצר בעיר העזתית. החוליה הותקפה ביריות ומפקדה נהרג. ביום הראשון ללחימה שיגר שמגר לאלופי הפיקודים ולראש אגף מבצעים במטכ"ל מסמך שכותרתו: 'דרכי חקיקה בשטח כבוש'. ביום השני למלחמה מונו שלושה מפקדים צבאיים לשטחי הממשל החדשים: סיני, רצועת עזה והגדה המערבית. ועוד באותו היום, בסיכום דיון של ראשי אגפים במשרד הביטחון שנערך בלשכת סגן הרמטכ"ל, הועלתה דרישה לדון בעיתוי הפעלתו של הממשל הצבאי והסדרת פעילות הצבא ומערכת הביטחון בשטחים הכבושים. עקרונות העבודה היו מבוססים על חוברת הפעלה בשם 'סיכום ממשל צבאי בשטחים כבושים', שפורסמה כבר ב־1964 והתבססה על עקרונות הממשל הצבאי שהונהג אחרי מלחמת השחרור. השיטה היא מקל וגזר, או בלשון המסמך: "אמצעי השליטה החשוב ביותר הוא 'שכר ועונש'". השכר: "הסרת הגבלות שהוטלו. אישור רישיונות לפתיחה והפעלת בתי עסק. מתן תעסוקה למובטל. מינוי לתפקידים חשובים. מתן עדיפות בהחזרת רכוש שנתפס או במתן פיצויים". העונש: "מעצר אדמיניסטרטיבי. הגליה. פיטורים מתפקיד. חיפושים בבתים".

את אמצעי השכר והעונש יש לנצל, כך מספרת אותה חוברת, על מנת להעלות מנהיגות משתפת פעולה. אמצעי השכר והעונש נועדו "לשכנע" את המנהיג עצמו כי כדאי לו לשתף פעולה, אך יותר מזאת, הפעלתם לגבי המושפעים על ידו תקבע את היקף השפעתו. לכן "יש להעניק טובות הנאה שונות לאנשים התומכים במנהיג משתף פעולה".

לגבי מי שלא ישתף פעולה: "כאשר יוחלט על השפלת קרנו של מנהיג שאינו משתף פעולה, אין די במניעת טובות הנאה לו ולאנשיו. יש לחפש בקרב החמולות שאותן הוא מייצג מועמד מתחרה למנהיגות ולטפח אותו על ידי מתן טובות הנאה באמצעותו, העדפתו בגלוי על ידי ביקורים בביתו וכדומה". כדי להגיע ל"יחסי עבודה" עם המנהיג יש "לנצל עבירה שנעברה על ידי מנהיג מסוים כאמצעי לחץ לשיתוף פעולה, המדובר בעבירות שאינן ידועות בציבור ואינן נושאות אופי ביטחוני. האיום בהעמדה למשפט אם לא ישתף פעולה הוא יותר תכליתי מאשר הענשתו". וכל זה צריך להיעשות במידה כדי שלא להעלות את המנהיגים המתמרדים למדרגה של "קדושים מעונים": "יש להפעיל נגדם עונשים תכליתיים אחרים שיפגעו בהם מבלי שיעלו את קרנם בציבור, כגון פגיעות כלכליות, פגיעה בהשפעה החברתית וכדומה. אין לבנות מערכת הנהגה אחת והומוגנית. יש לדאוג לפיצול ההנהגה המקומית ולהנהגות מתחרות".

האופוריה והטמטום

עד ששת הימים היה צה"ל ערוך ל'מקרה הכל'. כשפצעי התבוסה במלחמת השחרור דיממו במצרים, בסוריה ובעולם הערבי בכלל, ורעיון הנקם היה מוטמע בהצהרות כל מנהיג ערבי, וצה"ל נערך למצב שבו איומי כל ארצות ערב התכנסו לתקיפה מתואמת של כולם נגד מדינת ישראל. איום 'מקרה הכל' המשיך להיות בסיס להכנות למלחמה הבאה גם אחרי ששת הימים, אבל משהו השתבש.

לא שהצבא אחרי 1967 לא התכונן ל'מקרה הכל' של הסיבוב הבא. אחרי המלחמה שוקמו, שודרגו והתווספו חטיבות וכלים, טייסות וספינות וצוללות, והורחבו המעטפות המבצעיות הנדרשות. נערכו דיונים תקופתיים לנוכח ממצאי המודיעין, אבל צונאמי ההיבריס וגלי היוהרה התרנגולית שלאחריו שטפו הכל; וכך הגענו, מבורדקים, למלחמת יום כיפור. כותב זאת אזרח שהגיע במקרה, אחרי המלחמה, לביקור בבסיס ג'וליס אצל שמואל ("המוות השפיל עיניו") גורודיש, מפקד גייסות שריון, ואכל צהריים כשמלצר עם כפפות לבנות משרת אותו (אנוכי). אף אחד לא חשב אז על המצרים כאיום ממשי, ועל הפלסטינים כבעיה צה"לית ברמת מורסה ההולכת ותופחת.

האופוריה עלתה בכל שיחת מסדרון בקריה. האיום הכי רציני מצד צבאות ערב והחייל הערבי הגנרי המייצג אותם, יהיו הנעליים שישליך תוך כדי מנוסה. 'מהר, חזק ואלגנטי' הייתה תכניתו של צה"ל לדפוק את הערבים בניסוחו של חיים בר־לב, ולא עזר 'דף לחייל' שהופץ כבר ב־27 ביולי 1967, אחרי שוך הקרבות וקבע ש"עם הניצחון החלה להיות מורגשת התרופפות ברוח הקודמת של נכונות־לכל. אפשר להבין התרופפות זו, אך אי אפשר להצדיקה". עד כדי כך השתלטו האופוריה, ההיבריס והטמטום על כוחותינו שבאותו דף לחייל היה כתוב: "עתה עבר צה"ל ממשימות לוחמה לשמירה על השקט והשלום באזורים החדשים שברשות המדינה". לשם כך קרא הדף לקוראיו "להכיר במעט את ההיסטוריה של המקום, את מנהיגיהם של תושביו" ולא פחות חשוב מכך, הורה להם: "פקחו עין! למדו להכיר כל אבן וכל הר. כל מבנה וכל כפר. בימי השלום שיבואו בשנים הבאות תוכלו לערוך סיורים דומים עם בני המשפחה וידידים, ותוכלו לשמש בתפקידי מדריכים לידיעת הארץ".

בסוף הדף לחייל צירף צה"ל שיחון להתמצאות בסביבה, וקרא לחייליו להתנסות כמה שיותר בערבית מדוברת ("אבל, דחילכום, לא על נשים!"). כאילו מה?! בגדה המערבית היו אז כ־600 אלף פלסטינים וברצועה כ־400 אלף. מדובר בבני אדם, לא בעיזים. הם היו אולי בהלם בחודשים הראשונים, אבל ברגע שבו התקבע היחס שבין אדון לנתין, החלו ניצני המרד שלא פסקו לרגע אחד מאז ועד היום. אמנם ב־1967 היו רק חמישה פיגועים, אבל המספר עלה ל־20 ב־1968. היו חבלות במסילת הרכבת מתל אביב לירושלים, פיצוץ מטענים במרכז ירושלים, הטמנת מוקשים, השלכת רימוני רסס, כולל מכונית תופת ברחוב אגריפס בשוק מחנה יהודה, בנובמבר 1968. 12 נהרגו ועשרות נפצעו.

חוגגים ומכחישים

באותה שנה גם צצו ניצני מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, עם דימום קבוע בתעלה ובגדה. פלסטינים הפגיזו בקביעות מירדן את יישובי עמק בית שאן. צה"ל הגיב בהפצצות ובמבצעים, ביניהם 'מבצע כראמה' (מרץ 1968), שהיה כישלון מהדהד, אבל לא עד כדי כך שיעורר את הציבור, הפוליטיקאים והמטכ"ל לחשיבה שמעבר למקרים ותגובות. בדיונים באותה שנה שעסקו באפשרות של מלחמה נאמר כי "הגבולות בעומק מדינות האויב מאפשרים להציב את ערי הבירה של מצרים, סוריה וירדן כיעדי הכרעה במלחמה".

אלא שלא מלחמת ההתשה ולא פעילות הטרור יצרו את תחושת הדחיפות, שהייתה אמורה למנוע את פריצת מלחמת יום כיפור. הרעיון הכללי היה קודם כל להגן על הגבולות החדשים לטובת השטחים החדשים. כבר בישיבת מטכ"ל ביוני 1968 אמר הרמטכ"ל בר־לב: "אם תהיה מלחמה, אני רואה אותה באופן עקרוני כמלחמה יזומה בידי הערבים. […] ואנחנו צריכים להיערך קודם כל במגננה עם אפשרות מעבר להתקפה ברגע שהכוח הערבי נשבר או ברגע שמצב נוח אחר מתהווה. וההיערכות הזאת משמעותה קודם כל היערכות ספיגה של חיל האוויר והיערכות יבשתית בקווים בהם אנחנו יושבים". בתגובה להפגזות המצרים בתעלה הוקם קו בר־לב.

זה היה הבון־טון המטכ"לי ואפילו אריק שרון, ראש מחלקת הדרכה ורגע לפני קידומו לאלוף פיקוד דרום, הסכים איתו. "מדובר באלטרנטיבה פחות הרואית", אמר שרון באותם ימים, "אבל היא נותנת אפשרות להימנע ממפגש עם הרוסים". תזכורת: שנתיים אחר כך, ב־1970, מת גמאל עבד אל־נאצר שליט מצרים. יורשו סאדאת נענה לחיזורי האמריקאים והאו"ם ושיגר איתותי הסדר לגולדה, שהתייעצה עם מה או מי שכינתה "הגנרלים שלי". בתחילת שנות ה־70 הסתובבו כאן המתווך מטעם האו"ם גונאר יארינג ומזכיר המדינה האמריקאי וויליאם רוג'רס; אבל המערכת הפוליטית והצבאית אמרה לא.

נשגב מהבינה, בימים האלה כמובן, כיצד החבורה ההיא, שהייתה באמת מיטב הנוער שהביא לנו את המדינה על מגש של דם, יזע ודמעות, לא הבינה אז לאן כל העסק הזה מתכנס. גילוי נאות: גם אני חגגתי. צה"ל הגיב אז על הפצצות קו בר־לב במבצעים והפצצות בעומק מצרים, ולפתע מצאתי עצמי במדי צבא מצרי, הולך בלילה חשוך תחת חוטמו של גדוד אויב, זוחל תחת עמדת 'גוריונוב' ברום גבעה, ומתפלל שהמצרי לא יתעורר מן הכסכוס הרך של חצצי החמאדה. לא כיף? ולצאת בחתיכה אחת מפעולה על הקשקש לא שווה את הסיכון? ולשמוע את מחיאות הכפיים על הביצוע ואת הערכות המצב ה"אסטרטגיות" על שהצלנו את העם והמדינה, לא גאווה וכבוד?

הבעיה היא שהמבצע ההוא לחטיפת רדאר מצרי לא נועד להיות פעלול האקסטרים הפרטי שלנו. גרוע מזה: הוא היה מעין מניפולציה פוליטית על העם בישראל עקב חוסר היכולת להתמודד מול מלחמת ההתשה. כל יום וההרוג שלו, וכל לילה בשורת איוב, וכשפוליטיקאים וגנרלים אינם מסוגלים לפתור בעיה אסטרטגית, יש להם נטייה לצאת למבצע שבו אנחנו מוכיחים את חוזק זרוענו הנטויה למרחקים.

חודש אחרי אותו מבצע לחטיפת הרדאר, הייתי במבצע דומה באי שדואן. ברדאר זה הסתיים בפצוע אחד שלנו ובכמה הרוגים מצרים. בשדואן, בגלל תקלה טיפשית בשוליים, זה הסתיים ב־24 הרוגים שלנו, 20 שלהם, לא חבל?

פרחים בקנה ובנות בצריח

במקביל לאש בגבולות ירדן, סוריה, מצרים והרצועה, החלו הפלסטינים אחרי ששת הימים להתארגן למלחמת העצמאות שלהם. אש"ף ופת"ח הוקמו עוד קודם לכן; אחרי ששת הימים הקימו ג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה את 'החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין', שעסקה בתקיפת מטוסים ישראליים. צה"ל הגיב בתקיפות חיל האוויר על מטרות פלסטיניות בסוריה, ירדן ולבנון. זה נשמע לכם מוכר מאז ועד היום, אבל בימים ההם, אחרי מלחמת ששת הימים, הראש של הצמרת היה בעננים. אם ב־1968 הוקמה המועצה הפלסטינית המאוחדת, הנה באותה שנה, בחודש מאי, דרש שר העבודה יגאל אלון ליישב אזרחים ברצועת עזה. יריבו הוותיק, שר הביטחון משה דיין, גזל ממנו את תהילת המצביא. עכשיו נטל אלון על עצמו את תפקיד המיישב הלאומי, שעיניו צופות אל שולי הביטחון של ארץ ישראל השלמה והגדולה אותה החמיצו הוא וחבריו במלחמת השחרור.

אלון הציע להקים שני יישובים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבות יש חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה, על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה", אמר אלון בישיבת הממשלה. כשמונה לאלוף הדרום ב־1969 שיגר לשם שרון חיילים שהעיפו את תושבי האזור העזתים, והכשיר את הקרקע לטובת גוש קטיף והעיר ימית. ברדיו עלו קולות הפעמונים הענוגים של להקת חיל התותחנים: "השמש יידום בין עזה לרפיח, ירח ילבין על פסגת החרמון, פרחים בקנה ובנות בצריח, ישובו לעיר חיילים בהמון. ללה ללה לה". לה לה לנד.

לשר הביטחון דיין היה באותם ימים רעיון משלו מה עושים בגדה המערבית, והוא הנחה את צה"ל לאפשר תנועה חופשית בין ירדן לגדה, מה שקרוי 'מדיניות הגשרים הפתוחים'. הרעיון היה לאפשר תנועה בין הגדה המזרחית (ירדן) והמערבית כדי לשמר ככל האפשר את רמת החיים המקובלת עליהם, כולל קשר עם השוק הירדני. תושבי הגדה המערבית של אז היו יכולים לצאת לארצות ערב, רבים יצאו לעבוד או ללמוד בהן; וכל זה היה תקף עד לפריצת האינתיפאדה הראשונה ב־1987.

המהפך הישראלי

בין 1967 לסוף 1986 גדלה אוכלוסיית הגדה המערבית מכחצי מיליון לכמיליון נפשות (עם אוכלוסיית ירושלים המזרחית). ב־1967 מנתה אוכלוסיית רצועת עזה 351 אלף נפש, ואילו בסוף 1986 מנתה כ־542 אלף נפש.

בסך הכל מנתה אוכלוסיית השטחים עם פרוץ האינתיפאדה מיליון וחצי נפש, כולל ירושלים המזרחית. וככל שעלה מספרם כך גבר היצר הלאומי שלהם, ובמקביל גבר הצורך שלנו לכבוש אותו. וככל שכבשנו את היצר הלאומי שלהם באמצעים אלימים יותר ויותר, כך הוא נדחס לסיר הלחץ שמדי פעם התפרץ וחייב אמצעים אלימים יותר ויותר.

בו בזמן השתנה הרכב האוכלוסייה בישראל, וההשפעה על צה"ל הייתה דרמטית. במלחמת ששת הימים היו הקיבוצניקים הסמוראים של המדינה שזה עתה נולדה בדם. ראש החץ הקרבי וחיילי הפוסטר הייצוגיים. לא מספרם קבע, אלא הדימוי של עובדי אדמה, ילידי הקיבוצים והמושבים המגינים על המדינה בעצם היותם יושבים על הגבולות ובאורח טבעי מתגייסים ליחידות הקרביות כדי להמשיך להגן עליה. ככאלה, הם גם ייצגו את המפלגות והפוליטיקאים שעמדו מאחוריהם. במלחמת יום כיפור הם ומנהיגיהם נתפסו כמי שנחלו הפסד שצרב אלפי משפחות.

מכאן ואילך התחולל התהליך המרתק שבו חברו כל נעלבי מפא"י ותנועות ההתיישבות לגוש הימין וב־1977 הושלם המהפך (ראו כתבה לציון 40 שנה בגיליון זה). עדות המזרח שנתבעו עם קום המדינה להקריב כמו חלוצי התנועה הקיבוצית ופוזרו בפריפריות (עיירות הפיתוח) כדי לעבות את הגבולות, שימרו את עלבונן. מעמד הביניים העירוני, שראה את הרגולציה הסוציאליסטית כמחסום של מפלגות השמאל (האמת: לא סוציאליזם ולא ממש שמאל), החל במסע שהסתיים בהפרטות הפראיות של שני העשורים האחרונים; ואיתם העירונים שהלכו למסלולים אקדמיים ועסקיים במקום לצאת בבוקר לחריש, ורקדו ריקודים סלוניים במקום הורה ושירים רוסיים.

ה"דוסים", שהיו סרח עודף של חילוני ומקימי המדינה, ובייחוד בניהם, יוצאי בני עקיבא, היו על תקן משתמטי מסדרי הבוקר בצה"ל בתירוץ של תפילות שחרית והחלו אז את המסע הגדול אל לב הקונצנזוס. החרדים, שנחשבו לעופות מוזרים ומזכרת מעוון העיירות הגלותיות, כבר ניצלו את המומנטום הדמוגרפי וחברו לימין מבית המדרס של אצ"ל, לח"י וחרות. אלה נלחמו ונלחמים תמיד את המלחמות הלא נכונות. נגד הבריטים, נגד הפלסטינים, נגד השמאל, נגד התקשורת, נגד גרבוז וכיוצא באלה. כל חסכי הזהות שנגזלה מהם על ידי תנועות ההתיישבות התנקזו לתחרות מי יותר פטריוט, מי יותר שונא ערבים ומי יותר מסורתי, דתי ולאומי.

הדינמיקה שמייצרת את מקרה אזריה

שנה אחרי מלחמת יום כיפור הוקם גוש אמונים, ממנו התענפה מועצת יש"ע שצרכיה מנהלים את צה"ל כמעט כולו. ארץ ישראל השלמה הייתה הדבק האידיאולוגי של הקואליציה החדשה שעלתה על רכבת ההפרטות ללא הבחנה, החזירה עטרה מזרחית ליושנה, שימרה בקנאות את ערכי הגטו החרדי, דחפה את הקו הניצי־מיליטריסטי, ומטרתה העיקרית הייתה תחזוקת המאמץ ההתנחלותי של הדתיים הלאומיים.

נביא הקואליציה החדשה היה מנחם בגין, שהיה גם טריבון ההסתה הגדול של הקואליציה החדשה (עד בוא נתניהו) והאיש שהדביק את הנאציזם והסטליניזם לשמאל. אחרי עצרת הצ'חצ'חים של המערך ב־1981 נערכה שם עצרת הימין. "אמש", סלסל בגין, "היו במקום הזה הרבה דגלים אדומים, היום יש פה הרבה דגלי תכלת־לבן. […] זהו ההבדל המוסרי, ההיסטורי, האידיאולוגי, בינינו לבין המערך הסוציאליסטי. הם עדיין לא למדו מה מסמל הדגל האדום בתקופתנו — זה דגלו של הקומנאציזם".

מאז 1977 ואילך החלה תקופת "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", כמאמר בגין. צה"ל כחלק ממרות הדמוקרטיה, נענה לכל דרישה ביטחונית שממשלות ישראל הציבו בפניו וגיבה את מפעל ההתנחלות. הן כמגן בפועל על המתנחלים והן על התעלולים שביצעו כדי להרחיב את מפעלם. זה חייב מנגנון דריסה אלים נגד הפלסטינים, וחיילים וקצינים שיבצעו את הג'וב הזה בלי בג"ץ ו'בצלם', כמאמר רבין בשעתו. צוואתו המוסרית של רבין החדש, זה שהתפכח ונרצח, שחוזקה בידי אמנון ליפקין־שחק בהמשך, ציוותה על המטכ"לים לעתיד להתמודד עם היותם מנגנוני דיכוי בלא לשבור את הכלים הדמוקרטיים. הבעיה היא שדינמיקה של טרור הופכת לראיית כל צל אויב כאויב; ולך תסביר לחייל מורעל (ויש רבים כאלה) שלא כל מחבל ששוכב גוסס על הקרקע שווה כדור בראש.

מאז ששת הימים מיוצרים חיילי צבא השם בסרט נע מההתנחלויות והמכינות הצבאיות, היישר ליחידות השדה בצה"ל. במקביל הם מנהלים מסעות הדתה בקרב החילונים ביחידות צה"ל ומחשבים את קץ השליטה החילונית במטכ"ל. ככל שנקפו השנים והנסיבות הפך צה"ל מצבא העם והמדינה לצבא שנקרע בין העם למדינה. השאלה היא מה יקרה קודם: הסדר מדיני אמיתי, או רמטכ"ל ומטכ"ל שסיסמתם תהיה "מי לה' אליי".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook