ניצחונו של ברק אובמה בבחירות לנשיאות ב־2008 נתן פתח לחגיגה ליברלית אדירה שחרגה מעבר לגבולות ארצות הברית. רצף של 43 גברים לבנים־נוצרים לפניו, ביסס את העובדה שהעולם שייך להם. הזכר האמריקאי הלבן הוא האבן המשולשת העליונה בפירמידה העולמית, ואין בלתו. נשים, שחורים, אסייתים, לטינים. כולם כלי שרת עבור ההגמוניה הגברית הצחורה. ולא משנה שהנשים הן רוב בעולם, ושנוצרים ולבנים היו ונותרו מיעוט באוכלוסייתו.
פסטיבל הקִדמה נמשך לאורך כל כהונת הנשיא ה־44. אבל מתחת לפני השטח התעוררו תופעות. בינות כותרות העיתונים והמהדורות – שהם חלק מהמארג הליברלי – מחוץ למוסדות השלטון העולמיים, שאימצו את הקדמה כמטבע מוסכם; הרחק מעיני אלה – אמריקה השתגעה. גם בתוך המאה ה־21, בעידן שבו בזוקה ג'ו כבר הבטיח לנו יומולדת על הירח, עם כל האינטרנט הזה והכפר הגלובלי, המצטמק לכדי כיכר אוניברסלית; גם אז – היה קשה לאכול את כל הקדמה הזו.
ולא משנה שאובמה היה נשיא מיינסטרימי למדי. ליברלי פחות מההבטחה שנשא בדמותו הפוליטית הבתולית. קשוח יותר בענייני ביטחון מהמצופה; ריכוזי ותאב כוח (לראיה, כמות הצווים הנשיאותיים שהוציא); בדלן, שמדבר על העולם אולי, אבל פועל תחת הסיסמה הרפובליקנית של כל הזמנים: America First.
וכך קיבלנו את תגובת הנגד לבחירתו, ולנשיאותו. מצד אחד, עצם תפיסתו את תפקיד האיש החזק בעולם נתנה רוח גבית למחאה חברתית אדירה שהתעוררה לאחר מכן, ותפסה אלף צורות. מוול סטריט ועד אתונה; מרוטשילד עד תחריר. זה לא היה קורה בלי בחירת אובמה. בלי המחשבה הגלובלית הקולקטיבית, שצריך לפרק הגמוניות ישנות; שצריך לתבוע לעצמך חלק מהעוגה, שאותה רק הרחת אבל מעולם לא טעמת, בעוד היא נבלסת בפיהם של מתי־מעט פריבילגיים. בעולם המערבי, הגל הזה ייצר חוסר אמון באורחות השלטון והכלכלה. בעולם הערבי, זה ייצר פירוק רבתי והבעיר את המזרח התיכון כולו; מאפשר ערעור היסודות המדינתיים וצמיחתם של גורמים כמו דאעש. ובעולם המזרחי, זה ייצר הזדמנות לכניסה לוואקומים וביסוס מוקדי כוח חדשים במשחק הגיאו־פוליטי הגדול, בעיקר בידי רוסיה וסין.
אמריקה עצמה, ששיטת שתי המפלגות שלה כמעט התפרקה אחרי 200 שנה של יציבות מדהימה, לא ידעה באמת איך לאכול את עידן אובמה. לכן מי שניסתה להיות ממשיכתו, הילרי קלינטון, נכשלה. בסיס תפיסת "קואליציית המיעוטים" שלה עבד על מתמטיקה מנוכרת. אבל האתוס האמריקאי גדול מקואליציות מיעוטים. בבסיסו, הוא עדיין "לבן". חירות, הגשמה עצמית, קפיטליזם. ומיעוטים לא הולכים תמיד יחד, בשום מקום בעולם.
ברק אובמה הוא מנהיג מעורר התפעלות, כמעט בכל קריטריון. למרות כישלונותיו בזירה הבינלאומית, הוא היה נשיא טוב לאמריקה. כמנהיג, הוא נתן השראה בקולו ובדמותו לתהליכי עומק שהלוואי שהעולם – וארה"ב בתוכו – היה מוכן אליהם. עם פרוש 2017, שתהיה כנראה משוגעת עוד יותר מחצי העשור האחרון המטורלל שעבר עלינו, אפשר להבין שהמורשת שלו, מבלי שהתכוון לכך, היא כאוס. כזה שנבין שנים מעכשיו, במבט לאחור.
.
צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק
.
