ד"ר אובמה ומיסטר חוסיין // מאת ערד ניר

הנשיא ה־44 של ארה"ב, שמסיים את כהונתו כששביעות הרצון מתפקודו מגיעה ל־56 אחוזים נדירים, תמיד היה זר. ברק חוסיין נולד בהוואי, המרוחקת מהיבשת. אם לבנה, אב שחור. למרות שירש את החזות הכהה, אביו לא היה נצר לשושלת עבדים שהובאו לאמריקה מאפריקה, כבולים בשרשראות ומשועבדים באכזריות על ידי בעלי אחוזות לבנים. הוא היה מקניה. שם מתגוררת משפחתו עד היום. משפחת אובמה. הוא גדל כנוצרי מאמין אך נשלח ללימודים במדרסה עם ילדים מוסלמים באינדונזיה, לשם עברה אמו. כך נחשף בילדותו להלכות הדת הזו, שבשנות נשיאותו הושמה לאויבת הציוויליזציה המערבית.

יכולת אינטלקטואלית נדירה ואמביציה כובשת הביאו את אזרחי ארה"ב לבחור בו פעמיים לנשיא. בינואר 2009 יצא מהבית הלבן נשיא ששמו ג'ורג', כשם הנשיא הראשון של הפדרציה, ונכנס נשיא שחור ששמו האמצעי חוסיין ושם משפחתו מתחרז עם אוסאמה; השם שבתודעה הקולקטיבית זכור כשל מי שבתחילת המילניום השלישי לספירת הנוצרים הטיל מורא על ארה"ב ועל העולם כולו בשורת מעשי טרור, ששיאם במתקפת ה־11 בספטמבר. זו שאפיינה יותר מכל את תקופת נשיאותו של הנשיא ה־43 בוש.

ההישג הצבאי הגדול ביותר שבו מתהדר אובמה הוא "סגירת החשבון" עבור קודמו ועבור העם האמריקאי – חיסולו של אוסאמה בן־לאדן במבצע צבאי מורכב. מול ההישג המרשים אך הנקודתי הזה, ניצב מה שרבים נוהגים בימים אלה לכנות ככישלונו המוסרי הגדול – סוריה. כישלון שתחילתו, לדעת המקטרגים, באי־מימוש האיום לתקוף צבאית את משטר אסד אחרי שהתברר שחצה את הקו האדום שהציב לו והשתמש בנשק כימי; וסופו בימים אלה – היעדר תגובה נוכח סבל האזרחים והפשעים נגד האנושות שהתבצעו בחאלב.

אבקש לחלוק על הקביעות האלה. "דוקטרינת אובמה" התקבעה תוך הבנה נדירה למגבלות הכוח. אובמה התנהל כמנתח קר מזג שלא שש אלי סכין. מודע לפרוגנוזה (סיכויי ההחלמה) של כל טיפול אפשרי, בחר תמיד בטיפול שייצור כמה שפחות נזק מקביל, נזק נוסף. כך כשפלשה רוסיה לאוקראינה וכך גם בחאלב הנכתשת. במקרה הראשון הבין שהנזק מעימות צבאי בין־גושי – גדול מההבלגה על הכבוד האישי והלאומי. במקרה השני, בסוריה, העדיף הנשיא־המנתח לנטרל את הרעלנים (הנשק הכימי) שהפריש הגידול הממאיר (אסד) ולהימנע מכריתה מסוכנת שעלולה הייתה לסכן עוד יותר את הסביבה כולה. בכל מהלך צבאי יש נפגעים. ומכיוון שבסוריה אין אלטרנטיבה שלטונית, העדיף אובמה להימנע מהתערבות צבאית והמתין שהמערכת תגיע בעצמה לאיזון. כך גם נהג בהסכם הגרעין עם איראן כשהוא, צוותו ומדינות רבות בעולם משוכנעים שההסכם יעיל מכל פעולה צבאית ספקטקולרית אפשרית. שני פרסי נובל לשלום נקשרו בנשיא אובמה. את הראשון קיבל על עצם בחירתו. אולי בגלל השם, אולי הרקע, ההבטחה (ו"נאום קהיר", שלא הזיק). את השני קיבל הארגון הבינלאומי לפירוק נשק כימי על השלמת הפרויקט בסוריה. מהלך שהוביל אובמה למול קריאות הבוז של המלעיזים. אבל בזכות המהלך הזה ישראל לא נתונה היום לאיום כימי משמעותי. ערכות המגן יכולות להעלות אבק בשקט.

בכלל, היחס של אובמה לישראל היה אמביוולנטי. אחד למדינה ואחד לראש ממשלתה, שאת סלידתו ממנו לא הסתיר. ד"ר אובמה ומיסטר חוסיין. גם המהלך האחרון, באו"ם, מתיישב היטב עם דוקטרינת אובמה הבוחנת והמחושבת. מתיישב היטב עם תפיסתו לגבי מדינת ישראל. ד"ר אובמה העניק לאזרחי ישראל ולממשלתה טיפול אחרון בהלם, לפני שהוא מעביר את הסכין למנתח אחר שנראה הרבה פחות שקול וזהיר.