fbpx

אובמה, סוף: חלומותיו וסיוטיו של הנשיא היוצא

0

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הצביע על המסך ופרץ בצחוק. "היי, תסתכלו", הפציר ביועציו מבעד לחיוך רחב ומרוצה, "הם שוב הכניסו את טראמפ!".

זה קרה בסתיו 2012, בשיאה של ההתמודדות השנייה של אובמה לנשיאות. הוא התיישב לצפות במקבץ תשדירים חדש מטעם הקמפיין שלו, שרובם ככולם הוקדשו למתקפה אגרסיבית על יריבו הרפובליקני מיט רומני. במהלך הבחירות ערך הצוות של אובמה עשרות תשדירים שליליים נגד רומני, שריסקו לחלוטין את תדמיתו. רומני הוצג בהם כטייקון חמדן ואנוכי, שעשה את כספו על גבם של אזרחים פשוטים והחליט להתמודד לנשיאות כדי לסדר הטבות מס מפליגות לחבריו העשירים. קמפיין מלוכלך יותר מהסטנדרטים הנהוגים אצל נשיא המתמודד מחדש, אבל כזה שהיה אפקטיבי להחריד.

בקבוצות המיקוד של הקמפיין ברחבי ה"מדינות המתנדנדות", הוצגו למצביעים עשרות תמונות שונות של רומני, כדי לבדוק אילו מהן משאירות את הרושם השלילי החזק ביותר. תמונה ספציפית זכתה להצלחה גדולה במיוחד. היא צולמה במאי 2012, בשדה התעופה של לאס וגאס. רומני נראה בה יוצא ממטוסו הפרטי, בדרך לפגישה עם שלדון אדלסון, האיש שתרם לרפובליקנים יותר מ־100 מיליון דולר באותה שנה. ברקע, מאחורי פניו המחויכות של המועמד הרפובליקני, מופיע במרכז התמונה מטוס מכוער במיוחד, מכוסה עיטורי זהב, שעליו מתנוססת בגדול מילה אחת: "טראמפ".

התמונה הזו לכדה באופן המזוקק ביותר את התדמית שרצו אנשי אובמה להדביק לרומני: עשיר מנותק, איש חוג הסילון, מולטי־מיליונר שאין לו מושג איך נראים חייהם של האנשים הפשוטים. המסר היה ברור: בשעה שאובמה מבקש מהציבור ארבע שנים נוספות בשלטון כדי לדאוג לאינטרסים של מעמד הביניים, רומני מדלג בין חבריו המיליארדרים. הנה הוא מצולם עם המטוס המוזהב של טראמפ.

מרגע שנוכחו בהצלחתה של התמונה הזו החלו הקמפיינרים של אובמה לשלב אותה שוב ושוב בתשדיריהם. "להערכתי, התשדיר האחרון שבו כללנו את התמונה הזו שודר יותר מ־30 אלף פעם בשבועיים האחרונים של הבחירות", אומר ל'ליברל' אחד מיועציו הבכירים של אובמה באותה תקופה. את הנשיא המכהן כל זה בעיקר הצחיק. בכל פעם שבה נתקל בתשדיר עם תמונת המטוס, הוא לא היה מתאפק. "עוד פעם טראמפ!", היה מכריז בחיוך.

***********

החדווה הזו הייתה קשורה לטראמפ עצמו הרבה יותר מאשר לרומני, המתחרה הישיר של אובמה באותה מערכת בחירות. "הנשיא אובמה ראה ברומני יריב פוליטי, אבל לא מישהו שהוא שנא באופן אישי", מסביר היועץ הבכיר לשעבר. גם ברגעים המרים ביותר של מערכת הבחירות – למשל, אחרי שרומני הביס אותו בעימות הטלוויזיוני הראשון ביניהם – אובמה שמר על יחס של כבוד בסיסי כלפי המועמד הרפובליקני. דונלד טראמפ, לעומת זאת, זכה אצל הנשיא למעמד שונה לחלוטין. אובמה תיעב אותו. עוד יותר מכך, הוא בז לו.

היו לו סיבות טובות. החל מ־2010, באמצע הקדנציה הראשונה של אובמה, טראמפ לקח בעלות על הקמפיין הגזעני שגרס כי אובמה, הנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב, הוא למעשה מוסלמי יליד קניה. טראמפ לא המציא את תיאוריית הקונספירציה הזו, שהסתובבה בפינות האפלות של האינטרנט שנים קודם לכן, אבל מרגע שאימץ אותה לחיקו הוא הפך לדוברה הבולט ביותר. אובמה התייחס לעניין בביטול מוחלט, ובכל פעם שנשאל על טראמפ השיב – בלי להתייחס לטייקון הניו יורקי בשמו – שהוא עסוק בניהול המדינה ובשיקום הכלכלה. אבל ככל שאובמה התעלם מטראמפ, התיאוריה ההזויה והנפיצה צברה תאוצה. בתחילת 2011 הראה סקר שפורסם ב'ניו יורק טיימס' כי כמעט מחצית מהרפובליקנים מאמינים שאובמה לא נולד באמריקה.

העימות בין השניים הגיע לנקודת שיא ב־30 באפריל 2011, כאשר אובמה "שחט" את טראמפ לעיניה של כל האליטה הוושינגטונית, בארוחת הגאלה השנתית של כתבי הבית הלבן. הנשיא ניצל את מופע הסטנד־אפ המסורתי שלו באירוע כדי להנחית על טראמפ שורת מהלומות, שגררו קולות צחוק נלהבים מן הקהל. טראמפ נותר בכיסאו, במבט קפוא, וספג את חיצי הרעל בחיוך מאולץ ומריר במיוחד.

העובדה שיומיים למחרת האירוע הזה חיסלה יחידה מובחרת של הצי האמריקאי את אוסאמה בן־לאדן בעומק פקיסטן, רק הגדילה את ההשפלה של טראמפ – ואת הילת הניצחון של אובמה. כמה מיועציו הפוליטיים הבכירים ביותר של הנשיא, שעסקו בתכנון המארב לטייקון הניו יורקי, לא היו מודעים לכך שבאותו הזמן ממש היה עסוק הנשיא בתכנונו של מבצע חשוב פי כמה וכמה, בקצה השני של העולם. הם נדהמו מקור הרוח של הבוס שלהם, שהיה מסוגל לדקלם באופן מושלם את הבדיחות על טראמפ, בשעה שגורל הנשיאות שלו מונח על כף המאזניים.

אם הילרי קלינטון הייתה מנצחת בבחירות לנשיאות ארה"ב, כנראה אותה תקופה – בין סוף אפריל לתחילת מאי 2011 – הייתה נכנסת לדפי ההיסטוריה כתמצית המורשת הנשיאותית של ברק אובמה. היינו זוכרים אותו בתור האיש שחיסל את גדול הטרוריסטים בהיסטוריה ביד אחת, ובידו השנייה מנע מנרקיסיסט משוגע להפוך לנשיא ארה"ב. שורת סיכום של נשיא גדול. מבחינה פנים־אמריקאית, אולי אפילו אחד הגדולים ביותר אי פעם.

זה היה יכול להיות נפלא. אבל להיסטוריה היו תכניות אחרות.

לא מלכלך את הידיים

בשעות הארוכות של ליל 8 בנובמבר האחרון, כאשר הלך והתחוור שדונלד טראמפ הוא הנשיא הבא של ארה"ב, החלו המגישים באולפנים הפתוחים של הטלוויזיה האמריקאית לדון בשאלה הבלתי נמנעת: כיצד יגיב ברק אובמה?

הרשתות הגדולות, שעשו רווח נאה ביותר מהבחירות הללו, החלו כבר לדמיין את הטוויסט הבא בעלילה הלא נתפסת של שנת 2016: משבר חוקתי חסר תקדים, שבמסגרתו הנשיא המכהן, שניהל קמפיין אגרסיבי לטובת המועמדת המפסידה, מסרב לשתף פעולה עם העברת הממשל לנשיא הנבחר. אלא שהפנטזיה עתירת הרייטינג הזו גוועה מהר מאוד, כאשר דיוויד אקסלרוד, לשעבר יועצו הפוליטי הבכיר ביותר של אובמה וכיום פרשן CNN, הבהיר שאין סיכוי שזה יקרה. "הנשיא מאוכזב עמוקות", הסביר אקסלרוד בשידור, אבל מיהר להעריך – מבלי ששוחח על הנושא עם אף גורם בסביבת אובמה – כי "בעוד קצת יותר מ־24 שעות תתקיים פגישה בין אובמה לטראמפ בבית הלבן. זו הדרך שבה הדברים פועלים כבר 200 שנה, ואני משוכנע שהנשיא אובמה ירצה להמשיך בכך".

אקסלרוד מכיר היטב את הבוס שלו לשעבר, שאותו ליווה החל מימיו הראשונים של אובמה כפוליטיקאי צעיר בשיקגו. בבוקר שלמחרת הבחירות, בשעה שהמחצית הליברלית של אמריקה עוד הייתה שרויה בין דיכאון עמוק לזעם גועש, הוציא הבית הלבן הודעה רשמית שטראמפ ואובמה ייפגשו בהקדם האפשרי ויחלו לדון בסדרי העברת הממשל. ב־10 בנובמבר, כאשר השניים לחצו ידיים מול המצלמות בחדר הסגלגל, עשרות מיליוני אמריקאים חוו רגע בלתי נתפס של שיברון לב. אובמה, לעומת זאת, חייך ונראה נינוח, בשעה שהוא וטראמפ הרעיפו שבחים חסרי משמעות זה על זה לעיני התקשורת.

האופטימיות הזהירה והממלכתית של אובמה אל מול ניצחון טראמפ איכזבה רבים מתומכיו. הם היו מצפים ממנו להילחם, ליצור משבר, אולי אפילו להחרים את הנשיא הנבחר. זה הרי אותו טראמפ שטען שאובמה אינו נשיא לגיטימי כי הוא למעשה נולד מחוץ לארה"ב; אותו טראמפ שקיבל סיוע מהביון הרוסי במהלך מערכת הבחירות; אותו טראמפ שכמות גדולה של נשים התלוננו שהטריד או תקף אותן מינית; אותו טראמפ שהפסיד להילרי קלינטון בפער של כמעט 3 מיליון קולות, וניצח רק בזכות שיטת האלקטורים הארכאית, שמאפשרת ל־70 אלף איש בפנסילבניה, וויסקונסין ומישיגן לקבוע מי יהיה הנשיא של כל שאר אמריקה.

דמוקרטים רבים היו רוצים לשמוע את אובמה מתבטא כמו הארי ריד, המנהיג הלוחמני של מפלגתם בסנאט, שכינה את טראמפ כמה ימים לאחר הבחירות "עבריין מין שהפסיד בספירת הקולות הארצית". אבל אובמה לא יעשה זאת. זה לא הסגנון שלו. סביר להניח שעד יומו האחרון בבית הלבן – ואולי גם עוד חודשים רבים לאחר מכן – הוא ישמור על ארשת של כבוד בסיסי כלפי הנשיא החדש, ויבקר את טראמפ בעיקר על החלטות ספציפיות, מבלי לתקוף את עצם הלגיטימיות של שלטונו.

מקור הכעס הדמוקרטי כלפי אובמה נעוץ בעובדה שכאשר הוא עצמו עלה לשלטון לפני שמונה שנים, יריביו הפוליטיים – וטראמפ בראשם – עשו את ההפך הגמור. הרפובליקנים שיחקו מלוכלך נגד אובמה מהרגע הראשון וסירבו להכיר בלגיטימיות שלו כנשיא. הם שברו את כל הכלים והכללים, ואז המשיכו ושברו גם את הקירות והתקרה.

חבר הקונגרס הרפובליקני ג'ו ווילסון ממדינת דרום קרוליינה צעק "אתה שקרן!" באמצע נאום של אובמה ב־2009, מעשה שלחלוטין אינו מקובל בטקס הפוליטי האמריקאי. שלוש שנים לאחר מכן, אותו ווילסון זכה במחוז הבחירה הרפובליקני שלו בתמיכתם של 96% מהבוחרים. הוא ממשיך לכהן גם היום. כלי תקשורת שמזוהים עם הימין האמריקאי פירסמו שקרים בוטים והמצאות גסות על אובמה במשך שמונה שנים, יום אחר יום. במקום להתנער מהשקרים הללו, החליטו מנהיגים רפובליקנים בקונגרס לאמץ אותם כחומר לקמפיינים שלהם.

עימות בלתי נגמר

החתרנות הרפובליקנית הגיעה לשיאה בשנה האחרונה, כאשר חברי המפלגה בסנאט החליטו למנוע מאובמה בכל מחיר למנות שופט נוסף לבית המשפט העליון, בטענה ההזויה שלא ראוי שהוא ימנה שופט בשנה האחרונה לכהונתו. אפילו כאשר המועמד שהציע אובמה, השופט היהודי מריק גרלנד, התברר כמתון ומוערך במיוחד, הרפובליקנים התבצרו בעמדתם. "הנשיא הזה", הסבירו הסנאטורים שלהם, "לא ימנה שופט תשיעי לבית המשפט העליון".

אובמה, לאורך כל התקופה הזו, נראה כמי שמעדיף להימנע מעימות חזיתי. הוא ניסה להגיע להסכמות עם הרפובליקנים על התקציב, על המגבלות על וול סטריט, על הפיקוח על כלי נשק ועל נושאים נוספים. פעם אחר פעם, המשא ומתן שניהל מול יריביו הפוליטיים הסתיים בפיצוץ. באוקטובר 2013 השביתו הרפובליקנים את הממשל בוושינגטון וברחבי ארה"ב ללא כל סיבה אמיתית, צעד שגרם לשפל חסר תקדים באחוזי האהדה של הקונגרס בעיני הציבור האמריקאי. אחרי השערורייה הזו הגביר אובמה את מתקפותיו על הרפובליקנים ועל המגמה הברורה שלהם לשתק, לעכב ולסכל כל יוזמה שלו במקום לנהל דיון ענייני. אבל גם אז, שנה אחרי שניצח בבחירות לכהונה השנייה שלו כנשיא, כאשר הוא בשיא כוחו הפוליטי, אובמה נשאר ענייני ומנומס. מתקפותיו נגד הרפובליקנים בקונגרס נשארו תמיד בגבולות הטעם הטוב.

ההתנהלות המכובדת, יש שיאמרו מכובדת מדי, של אובמה מול הרפובליקנים, וכעת גם מול טראמפ, היא חלק מדפוס רחב יותר שמאפיין את נשיאותו. מקרה מבחן מעניין לא פחות הוא יחסיו עם ישראל. בנימין נתניהו נלחם באובמה בקונגרס, ניסה לגייס נגדו את יהדות ארה"ב, מינה שגריר ישראלי לעומתי ביותר – המזוהה עם הרפובליקנים – בוושינגטון, ומינה ליועץ התקשורת הבכיר שלו אדם שכינה את אובמה אנטישמי. בתגובה, אובמה נתן לנתניהו את חבילת הסיוע הביטחוני הגדולה ביותר אי פעם, ורק בדקה ה־90, רגע לפני שעזב את הבית הלבן, העז לנקוט איזה חצי צעד נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם.

הפרשנים בישראל הזהירו את נתניהו תכופות שהוא "ישלם מחיר" על התגרויותיו באובמה. נתניהו ציפצף. במבחן התוצאה, לא בטוח שהחישוב שלו היה מוטעה.

סכנות מחיקה על המורשת

בזמן פרסום גיליון זה, כמה ימים לפני השבעתו של טראמפ לנשיאות, יגיע למדפי חנויות הספרים בארה"ב ספר חדש תחת הכותרת 'תעוזה: כך הצליח ברק אובמה לגבור על מתנגדיו וליצור מורשת שתאריך ימים'. את הספר כתב ג'ונתן צ'ייט, בעל טור ליברלי מוביל, שמפרט באריכות את שורת ההישגים המרשימה של אובמה כנשיא: הוא חילץ את הכלכלה האמריקאית מהבוץ העמוק שבו שקעה בסוף כהונתו של ג'ורג' בוש; הציל את תעשיית הרכב, ויחד איתה מיליוני מקומות עבודה; הרחיב את הביטוח הרפואי של מיליוני אמריקאים, והוזיל את זה של מיליונים נוספים; יזם הסכם בינלאומי חסר תקדים לעצירת התחממות כדור הארץ, וכן הלאה וכן הלאה. רשימת הישגים שכל מנהיג בעולם יכול להתקנא בה.

צ'ייט כתב את הספר במהלך השנתיים האחרונות, שלאורכן נראה היה שהכותרת שלו אכן מדויקת. באוקטובר האחרון, אחרי שפורסמה קלטת "שיחת המלתחה" של טראמפ, הספר של צ'ייט כבר החל לזכות ליחסי ציבור נרחבים, על רקע ההנחה שקלינטון היא הנשיאה הבאה, והמורשת של אובמה בדרך להפוך לבטון יצוק. אבל בשבועות שחלפו מאז ניצחונו של טראמפ בבחירות הגלגל התהפך, והספר הפך למושא לעג בטוויטר, מדיום שאינו בדיוק ידוע בדיוני עומק וטיעונים מורכבים, אם כי יותר במסקנות מיידיות וגזרי דין נחרצים. "היישר למחלקת 'תזמון גרוע'", קבע צייצן בכיר אחד, ואחר מיהר לשאול – "הספר ייצא לאור לפני 20 בינואר? כי ייתכן שעד שיגיע למדפים, הוא כבר יהיה לא רלוונטי". הנשיא הנבחר טראמפ הרי הבטיח לבטל את המורשת שצ'ייט מתרפק עליה כמעט בכל תחום אפשרי.

טראמפ נכנס לבית הלבן כנשיא חלש מבחינה ציבורית – הוא זכה ב־46% בלבד מקולות הבוחרים, רבים מבכירי מפלגתו עדיין מתנגדים אליו, ושורה של פרשיות מפוקפקות מרחפת מעל ראשו – אבל מבחינה פוליטית, הוא מתחיל את כהונתו כנשיא חזק במיוחד. לרפובליקנים יש רוב ברור בשני בתי הקונגרס, שעשוי לגדול עוד יותר לאחר בחירות אמצע הקדנציה ב־2018. הם יצליחו למנות שופט שמרן נוסף לבית המשפט העליון, ויש להם שליטה כמעט מוחלטת בבתי המחוקקים של רוב מדינות ארה"ב ורוב בקרב המושלים. המצב הזה יאפשר לטראמפ לבטל כמעט כל החלטה של הממשל הקודם שממנה ירצה להיפטר. מורשת אובמה, במובן של מדיניות וחקיקה, עשויה להיעלם בתוך חודשים ספורים בלבד מתאריך צאתו מהבית הלבן.

אלא שאובמה, כמו תמיד, לא נראה לחוץ או מוטרד במיוחד לנוכח האפשרות הממשית מאוד הזו. במסיבות העיתונאים שערך לאחר הבחירות, שב והדגיש את הקשיים והאתגרים שכרוכים בתפקיד הנשיא, ואת ההשפעה המפכחת שיש לתפקיד הזה על אנשים. אם היה מכיר את אמרתו המפורסמת של אריק שרון על "דברים שרואים מכאן", ייתכן שהיה משתמש בה. המסר של אובמה לציבור הגדול בארה"ב שבחר אותו לנשיאות פעמיים, וכנראה היה בוחר בו גם פעם שלישית אם האופציה הייתה קיימת, היא שזו דווקא העת לנשום עמוק ולהירגע. טראמפ הבטיח לבטל ולחסל לחלוטין את מורשת אובמה, אבל אובמה מתנהג כאילו הוא לא מאמין שזה יקרה.

יש סימנים מוקדמים לכך שייתכן שהוא צודק. אחרי פגישתם הראשונה של טראמפ ואובמה בבית הלבן, יומיים לאחר הבחירות, הפתיע טראמפ כאשר אמר שהוא שוקל להשאיר על כנם חלקים מסוימים מרפורמת הבריאות של אובמה – ובעצם, במקום לבטל אותה, לערוך לה רפורמה מתקנת. שר ההגנה שמינה, הגנרל ג'יימס מאטיס, התנגד בנחרצות להסכם הגרעין של אובמה עם איראן, אבל הבהיר בחודשים האחרונים שלדעתו זו תהיה טעות לבטל את ההסכם לחלוטין, כפי שמציע נתניהו.

אחרי שמונה שנים בבית הלבן, אובמה יודע שגם הקמפיין המהפכני ביותר – כפי שהקמפיין שלו עצמו היה ב־2008 – עשוי להפוך עם קבלת האחריות השלטונית למופת של המשכיות ומתינות. המעורבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן, שאובמה ירש מהנשיא בוש, נמשכת עד לימים אלה. כך גם התכנית לחיסול מחבלים באמצעות מזל"טים, שבוש התחיל ואובמה הכפיל, למרות התנגדותם של ליברלים מודאגים וצדקניים שציקצקו בלשונם על "הוצאות להורג בלא משפט". אובמה מהמר שאותו הדבר עשוי לקרות גם לטראמפ: ברגע שיתיישב על הכיסא בחדר הסגלגל ויבין מה המחירים האדירים של החלטות מסוימות – למשל, ביטול מוחלט של רפורמת הבריאות – הוא יחשוב פעמיים לפני שינקוט צעדים קיצוניים.

מצד שני, אין שום ודאות שהכניסה לבית הלבן תהמם ותמתן את טראמפ, כפי שאובמה כנראה מניח שיקרה. מי שנבחר לנשיאות בניגוד להערכותיהם של כל הפרשנים, עשוי בהחלט לפטור בהינף יד את עצותיהם של המומחים סביבו, וללכת אך ורק עם תחושת הבטן. נרקיסיסטים קצרי סבלנות לא הופכים לאנשי צוות מרוכזים, בואכה יום הולדתם ה־71. בשבועות שחלפו מאז הבחירות דיבר טראמפ בזלזול מוחלט על קהיליית המודיעין האמריקאית, על רקע דו"חות ה־CIA שקבעו כי רוסיה של פוטין התערבה למענו בבחירות. "אלה אותם אנשים שאמרו שיש נשק גרעיני בעיראק", נכתב בהודעה רשמית ובלתי נתפסת של הנשיא הנבחר. מדוע, אם כך, שטראמפ יקשיב לפקידים הבכירים, אם וכאשר הם יזהירו אותו מההשלכות של צעדים דרמטיים כמו ביטול הסכם האקלים של אובמה?

רישומים לזכותו

כאשר בוחנים אחד־אחד את שורת ההישגים שאובמה מתגאה בהם, קל לזהות אילו מביניהם יישארו חלק מהמורשת שלו לאורך שנים רבות, ואילו עשויים להיעלם בתוך זמן קצר בעקבות השינויים שיערוך כנראה טראמפ. אין מחלוקת על כך שהשיקום הכלכלי שהוביל אובמה, שבמסגרתו נוצרו מיליוני מקומות עבודה חדשים והאבטלה בארה"ב הצטמקה בכמחצית, יירשם לזכותו בדפי ההיסטוריה. גם רפורמת הבריאות עשויה בסופו של דבר לשרוד – אפילו אם הרפובליקנים ישנו חלק ממאפייניה ויעניקו לה שם חדש, שיחליף את הכינוי "אובמה קֶר", השנוא כל כך על ציבור המצביעים שלהם.

כל השאר מוטל בספק. חלק גדול מהצעדים שאובמה נקט, כמו הגברת הפיקוח על כלי נשק (אם כי מהלכיו רחוקים ממה ששאף להנחיל בתחום), הרחבת זכויות הקהילה הגאה והעלאת שכר המינימום לעובדי ממשלה, בוצעו באמצעות "צווים נשיאותיים", שנועדו לעקוף את ההתנגדות האוטומטית שהוא נתקל בה בקונגרס. הבעיה עם השיטה הזו היא שצו נשיאותי בא בקלות, אבל הולך בקלות רבה עוד יותר. חתימה אחת של טראמפ היא כל מה שמפריד בין רבות מההחלטות של אובמה לבין פח המיחזור של הבית הלבן.

באירועי הבחירות שערך למען קלינטון בשבועות האחרונים של הקמפיין, חזר אובמה פעם אחר פעם על אמירה פשוטה ואפקטיבית: "כל הנושאים שחשובים לכם נמצאים בפתק ההצבעה". אחרי האמירה הזו היה אובמה פוצח בדקלום רשימת מכולת של כל מה שחשוב למצביעים הליברלים באמריקה: אלימות משטרתית נגד מיעוטים, זכויות נשים, השקעה בחינוך ובתשתיות, הגבלות על המערכת הפיננסית, התחממות כדור הארץ ועוד. אובמה הזהיר בבירור שהמדיניות בנושאים הללו תשתנה מן הקצה אל הקצה אם תומכיו לא ייצאו מהבית ויצביעו למען הילרי קלינטון.

רבים מהם שמעו אותו והשתכנעו, אבל מספיק אחרים סירבו להאמין. בשלוש המדינות שהכריעו את הבחירות – וויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה – מספר תומכי השמאל שהצביעו למפלגת הירוקים הקיקיונית היה גדול יותר מהפער הסופי בין טראמפ לקלינטון. המצביעים האלה, שרבים מהם הצביעו לאובמה ב־2008 וב־2012, דחו את דברי האזהרה שלו הפעם. בכך, הם העמידו בסכנה קיומית את המורשת של אובמה, דווקא בנושאים החשובים להם ביותר.

איור: דניאל גולדפרב

לאובמה אין מה להתבייש – ניתוח מאת ערד ניר

רוצים לקרוא את המשך הכתבה? יש לנו מבצע מנויים אטרקטיבים – שלושה חודשים ב־49 ש"ח בלבד למצטרפים חדשים. לפרטים לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook