fbpx

בדיקת סיטי // הטור של תם אהרון

0

התל אביבי הצעיר החילוני הליברלי מת. כלומר, הוא מת במובן הברוס־וויליסי; אני עדיין רואה אותו מסביבי כל הזמן, אבל מרגיש שאני היחיד. אם תלכו לקולנוע לא תראו אותו, אם תפתחו רדיו לא תשמעו אותו, אם תלכו לתיאטרון לא תראו אותו (אם לא תראו אותו בתיאטרון זה כנראה יהיה גם בגלל הגלאוקומה שלכם, אבל עדיין).

יש ממד אירוני מסוים בעובדה שאני כותב את השורות האלה בתוך בית קפה תל אביבי עמוס באמנים. מדינת תל אביב מונה אחוז מופרע של תסריטאים, משוררים, במאים, מחזאים, שדרנים ומוזיקאים. הרבה יותר אמנים משהצל יכול להרביץ להם. ועדיין – מדינת תל אביב לא משודרת יותר במדינת ישראל. בקולנוע כבר מזמן כל הסרטים הם מגזריים או חברתיים, על חרדים, על הכיבוש או על הפריפריה, שזה סבבה וחשוב ומגניב, אבל זה לא הכל. אותו דבר בטלוויזיה, בגדול. בזמן שבכל העולם הבירות התרבותיות מייצרות ומובילות את האמנות, בישראל – דממה. כל דרך החיים הליברלית, העירונית, פשוט לא מיוצגת בתרבות, אפילו לא ברמה הסתמית של "תראו, אנחנו חבורה של סתומים שגרים בתל אביב, סקס סמים ורוקנרול".

הסיבה שזה חשוב ושווה התייחסות היא שכשלא רואים את דרך החיים החילונית, הליברלית והצעירה, היא הופכת לגנאי. היא הופכת לדבר המפחיד הזה שאנחנו לא אוהבים. להפקרות הבוגדנית הזאת של חבורה של מניאקים שרוצים לקחת את המדינה ולהביא אותה לערבים, קומפלט. בדיוק כמו שאחרי שראינו את משפחת זגורי ב'זגורי אימפריה' קצת יותר קשה לגרום לנו לשנוא את "הערסים האלה מבאר שבע", ואחרי שראינו 'שטיסל' קצת יותר קשה לגרום לנו לשנוא את "הדוסים האלה מירושלים" (או כל אחד ממיליוני הסרטים שעושים על חרדים בשנים האחרונות. זה מאוד כיף, אבל גם נותן הרגשה כאילו כל סרט על חרדים מביא לעולם עוד שבעה סרטים על חרדים, והם בעצמם מביאים שבעה סרטים על חרדים, וברובם, אגב, המדינה תומכת) – ככה היעדר התל אביביות החילונית הליברלית מהתרבות עוזר לנו לשנוא את התל אביבים.

וזה לא היה המצב עד לפני, בערך, עשר שנים. היה אביב גפן, והיה 'פלורנטין' ו'הפוך' ו'הבועה' ו'תעשה לי ילד', ועוד המון יצירות שמדברות על אורח החיים התל אביבי הצעיר ומגיעות לכל הארץ. ברוב הזמן הדבר הזה נעשה תוך מחיקה של כל תרבות שהיא לא תל אביבית, אבל עכשיו המגמה התהפכה לחלוטין; את אף אחד לא מעניין לשמוע על התל אביבים החארות האלה. שמענו עליהם מספיק.

זה נשמע כאילו אני הולך להאשים את מירי רגב, כי זה מה שאמנים תל אביבים עושים כל היום, אבל לא. מירי רגב היא לא הבעיה הפעם. אני רוצה לדבר על האמנים התל אביבים. איפה אתם? מה קרה? מתי הפסקתם להיות גאים בתל אביביות? מה האמנות שלכם שווה אם אתם לא מוציאים אותה החוצה, אם אתם מתכנסים בתוך עצמכם?

לא, מירי רגב היא לא הבעיה. הבעיה מתחילה בזה שהתרבות ההיפסטרית התל אביבית מבוססת על הבוז למיינסטרים. על הבוז לסחים, על הבוז לכל מה שמצליח, לכל מה שמסחרי, לכל מה שמתקשר עם העולם האמיתי ולא משתתף במשחק "מי פחות קומוניקטיבי". בחיי שאני מכיר אנשים שאם יותר משלושה בני אדם אוהבים את מה שהם עושים, כבר לא כיף להם.

עכשיו, אני מבין שכבר הרבה זמן האווירה בישראל היא אנטי־תל אביב. אבל זה מה שאנחנו עושים אל מול האווירה הזאת? זאת התשובה שלנו? "לא רוצים – לא צריך"? מה זו התבוסתנות הזאת?

אתם זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שתל אביב ויתרה על התבוסתנות הזאת ועל הייאוש הזה, לפני חמש שנים? המחאה החברתית שטפה את ישראל, מקריית שמונה עד באר שבע. מה שהתחיל כמחאה שהשלטון ביטל אותה כ"מחאה של מעשני נרגילות ואוכלי סושי" (מה שאגב הצחיק אותי מאוד, כי מי לעזאזל משתייך לשתי האוכלוסיות האלה? או שאתה אוכל סושי או שאתה מעשן נרגילה. אף אחד לא עושה גם וגם) הפך לרוח של שינוי שתפסה את כולם. מה שהתחיל כגל שולי של מחלות מין בשדרות רוטשילד, הפך לגל של תקווה בכל הארץ. אפשר להתווכח על כמה המחאה הצליחה או לא הצליחה, אבל זו לא הנקודה פה. וזה גם משעמם. הנקודה היא שכשתל אביב החליטה לצאת החוצה ולצעוק – הקשיבו לה.

והרי לא מדובר פה רק על תל אביביות. מדובר פה על הערכים שתל אביב מתיימרת לייצג. הערכים שהיא תמיד ייצגה (גם אם בצביעות מסוימת; תמיד יש פער בין ערכים לבין יישומם). הערכים של ליברליות וחילוניות וקבלת השונה ינצחו רק אם יגידו אותם בקול רם בלי להתבייש ובלי להסתגר. בלי להתבדל ובלי להתייאש. ובטח שבלי לתקוע דגל בתחת מול שרת התרבות כ"מיצג אלטרנטיבי", שמתבכיין על זה שהיא לא מתקצבת את האמנות שלך. די. למי אכפת שלא מתקצבים את האמנות? למי שוויתר על לקדם את הערכים שלו בעזרת אמנות מסחרית דרך הכיס של ההמון.

ואגב, תל אביב מלאה באמנים שמבקרים את השמאל, ובצדק, על כך שזנח את הערכים הליברליים האלה. על זה שהוא כבר לא מנסה לשכנע, שהוא לא מציב אלטרנטיבה רעיונית ואידיאולוגית. אבל האלטרנטיבה הזאת לא יכולה לצמוח בלי רוח תרבותית שתלך איתה יד ביד. אין עצרת שלום של רבין בלי אביב גפן.

אז די, אמנים תל אביבים, די להסתגר. תתחילו להראות את עצמכם בתרבות. מספיק להרגיש ש"לא מבינים אתכם", כי אתם לא בני 15. מספיק לעשות מוזיקה משעממת באנגלית, שלא מתקשרת עם אף אחד. וגם לא תשכנעו אותי שהצלחה מחייבת התפשרות על האמנות שלכם. אם האמנות שלכם טובה – היא תגיע רחוק. ודגל בתחת לא מגיע יותר מדי רחוק. הוא לנצח יישאר בחושך, בצד, בתוך התחת של עצמו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook