fbpx

כל מה שחשוב לדעת על הבחירות ברשות הפלסטינית // שמרית מאיר

0

* הטור נכתב וירד לדפוס כמה שעות לפני החלטת בית המשפט העליון של הרשות הפלסטינית לדחות את הבחירות המקומיות למועד לא ידוע. 

אמנם לא לנשיאות ואפילו לא לפרלמנט, רק בחירות מקומיות, אבל זה מה שיש בטווח הנראה לעין וזה הכי קרוב לדמוקרטיה שהפלסטינים הגיעו בעשור האחרון. זה, כמובן, אם הבחירות אכן תתקיימנה, שכן ביטולן על ידי הרשות או ישראל בתואנה אמיתית או מומצאת יהיה על השולחן עד הרגע האחרון. וגם אם תתקיימנה, מה יהיה ערכן האמיתי בלספר לעולם מה הפלסטינים רוצים, בהתחשב באין ספור המניפולציות שמופעלות משני הצדדים כדי להטות את התוצאה? הנה כמה שאלות מרכזיות וניסיונות לענות עליהן.

האם צפוי נצחון סוחף של חמאס או פת"ח?

לא. אלא אם כן יקרה משהו מאוד בלתי צפוי, מדובר על נצחון בנקודות לצד כזה או אחר, לכל היותר. חלק גדול מהרשימות אינן מובהקות, חלקן מורכבות מ"מומחים" ללא שיוך מפלגתי פורמלי, בחלק מהמקומות חמאס בכלל לא מתמודדת. תוסיפו לזה מניפולציות בלתי פוסקות (מעצרים, איומים וכדומה), שיימשכו גם ביום הבחירות; והצבעה שהיא בראש ובראשונה על בסיס חמולתי, ותקבלו אפשרות קלושה למהפך דרמטי. אבל כידוע הכל עניין של תפיסה, ומטרת חמאס היא להשיג ניצחון סמלי בעיר גדולה אחת לפחות בגדה וכמובן בעזה. ניצחון כזה ינופח לממדי הישג אדיר.

מה חמאס מקווה להשיג?

שני דברים: אשרור ללגיטימיות ולפופולריות שלטונו בעזה (לכן יצא בקמפיין משונה הנושא את הכותרת "עזה יפה יותר", שבעזרת לא מעט פוטושופ ורצון טוב מראה את עזה במיטבה, למרות ההרס הנורא מצוק איתן). הדבר השני הוא דריסת רגל כלשהי בגדה המערבית, שם מנגנוני הביטחון, יחד עם צה"ל, חנקו אותו כמעט לחלוטין. בדרך כלל זה הפוך – כשלא הולך בזירה הפומבית, יורדים למחתרת. במקרה זה, כשלא הולך במחתרת, מעבירים את מרכז הכובד למאבק פוליטי פומבי.

מה אבו מאזן מקווה להשיג?

כמו חמאס, רק הפוך, ובמקרה שלו זה אפילו דחוף יותר. כהונתו של אבו מאזן פקעה למעשה מזמן. העובדה שרוב העולם בוחר להתעלם מזה באלגנטיות מעניינת כשלעצמה, אבל השאלות על הלגיטימיות שלו נוכחות מאוד בשיח הפלסטיני, וגם בזה הישראלי. הבחירות האלה, שהחלו כבלון ניסוי סתמי והפכו לתאונה כשחמאס החליט במפתיע להענות לאתגר ולהשתתף בהן, הן ההזדמנות שלו להראות אחיזה בשטח.

בשבועות הראשונים לאחר ההכרזה על קיום הבחירות, ניכרה פעילות נמרצת של חמאס בכל חזית אפשרית: מדיה חברתית, מסגדים, גיבוש קואליציות (כולל עם יריבים מושבעים). בפת"ח נמנמו ועסקו כדרכם בסכסוכים פנימיים. בתקופה האחרונה ניכרת בשטח התעשתות והם החלו לעבוד, לעתים תוך נקיטת אמצעים בלתי סימפטיים כמו חקירות של מנגנוני הבטחון, הפעלת לחצים ואלימות.

איך זה קשור לישראל?

כאן צריך להחליט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ישראל. ישראל א', כלומר מערכת הביטחון במובן הממסדי של המילה, רואה בהשתלטות חמאס על הגדה אפוקליפסה שתגרור את צה"ל פנימה ותחייב עימות. גם התחזקות מינורית שלו אינה רצויה. מכאן התבהלה כשהאינדיקציות מהשטח היו קשות מבחינת אבו מאזן והעצות שניתנו לו לבטל את כל העסק. אפשר להעריך כי גורמי השטח הישראלים אף מסייעים באופן עקיף לפת"ח. עוד אפשר להעריך כי ראש הממשלה שותף לגישה זאת.

ישראל ב', לעומת זאת, שהמייצג המובהק שלה הוא שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן, רואה באבו מאזן בעיה כמעט שקולה בחומרתה לחמאס, בבחינת "זה נבלה וזה טריפה", ולפחות ברמת ההצהרות, לא רואים אינטרס ישראלי בחיזוק הלגיטמיות של הנשיא הפלסטיני.

בינתיים, ישראל ב' מאפשרת לישראל א' לעבוד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook