האגדה מספרת כי הצופים המבוהלים נמלטו ממושביהם כאשר ראו את הרכבת הקולנועית הראשונה שועטת לעברם מתוך המסך. לבסוף, כשהרכבת נעצרה, הבין כל מי שנכח בהקרנת הסרטון בן 50 השניות של האחים לומייר 'רכבת נכנסת לתחנה' (1895) כי חייו השתנו לעד. מאז ועד היום, מרחק של קצת יותר מ־120 שנה, שולטות הרכבות במסכים. לפי מכון הסרטים האמריקאי, הרכבת היא כלי התחבורה הציבורי שזכה למספר הגדול ביותר של אזכורים קולנועיים.
הדימוי הקולנועי המעניין ביותר של עולם הרכבות מצוי דווקא ברכבת התחתית. בגלל הפער העצום בין שאון היום לדממת הלילה, בזכות מטאפורת האור בקצה המנהרה שמבליח לפתע מתוך החשכה, ובעיקר משום שהרכבת התחתית היא הניגוד המוחלט לנוף האורבני שנמצא למעלה.
בכל תרבות ניתן למצוא את השאול, את המקום שמסמל את העולמות התחתונים, אלה השייכים למפוקפקים באנשים. הרכבת התחתית קיבלה על עצמה את תפקיד הגיהנום, קולנועית והיסטורית, עוד בטרם חוברו להן מסילותיה יחדיו. ב־1845, כשצ'רלס פירסון, עורך דין, פוליטיקאי ויזם לונדוני, הציג את תכניתו להקמת רכבת תחתית כדי לאפשר לאלפי הפועלים מהפרברים להגיע למרכז העיר בצורה נוחה – יצא עליו קצפם של רבים. מטיף נוצרי בשם קאמינג התנגד נחרצות ליוזמת פירסון וטען כי חפירת מסילת רכבת מתחת לאדמה תביא לקץ העולם, מכיוון ש"אין להפריע את מנוחת השטן בגיהנום".
למרות האזהרות הדתיות זכתה לונדון להיות העיר הראשונה בעולם שהפעילה רכבת תחתית – האנדרגראונד (1863(. מאוחר יותר נסללו המטרו בפריז השכנה (1900), הסאבוויי בניו יורק (1904) ובסך הכל יותר מ־160 תחתיות ברחבי העולם, כולל בישראל – הכרמלית בחיפה, שנחשבת למסילה הקצרה בעולם, ובשנים הקרובות גם בגוש דן.
ובכל זאת, היה שמץ של אמת בנבואת הזעם שקשרה בין הרכבת התחתית לגיהנום. בניו יורק, למשל, קיפחו את חייהם פועלים רבים, ביחס של הרוג או פצוע קשה על כל מייל שנחפר, בשל תנאי עבודה כמעט בלתי אפשריים. אמנם קשה לאמוד כיום את מספר האבידות, אך במוזיאון התעבורה בניו יורק מקפידים להציג בפני המבקרים את סביבת העבודה הקשוחה. אולי, כמו בסיפור המקראי של מגדל בבל, שעוסק בהתרסת האדם כלפי אלוהים, ניתן לראות בחפירת התחתית את חטא ההיבריס, הפעם כלפי השטן השוכן בגיהנום, או כמו שאומר אחד ממאבטחי תחנת הרכבת התחתית בסרט 'מימיק': "זו התחתית, אלוהים יודע אילו דברים ייצאו מחשכת המנהרות, אולי בכלל לא היינו צריכים להיות פה".
אבל הקולנוע חשב אחרת. מאות יוצרים ראו ברכבת התחתית עולם ומלואו. בעידן התמימות של הוליווד היה זה בסך הכל עוד לוקיישן חדש ומעניין. בשנות המשבר הכלכלי והפוליטי סימלה הרכבת התחתית את הגיהנום האפל ועוכר השלווה שביטא את הניכור העירוני, את אוזלת היד של החוק ואת מצוקת נוסעי התחתית. ובעשורים האחרונים שימשה הרכבת התחתית כר פורה לאגדות אורבניות ולבריאת עולמות פנטסטיים.
מסילת ישרים ותמימים
צלם הקולנוע בילי ביצר, שאחראי בין היתר למלאכת הצילום של סרטו פורץ הדרך והשנוי במחלוקת של ד' וו' גריפית 'הולדתה של אומה', היה הראשון לזהות את הרכבת התחתית כלוקיישן ראוי לצילום. ב־21 במאי 1905, שבעה חודשים בלבד לאחר השקת הרכבת התחתית, עקב ביצר במשך כחמש דקות ולאורך כשני קילומטרים דרך עדשת מצלמתו, שהוצבה על קרונית שירות, אחר מסלול הנסיעה של אחד מקווי הסאבוויי הראשונים שנפתחו לקהל – מיוניון סקוור ברחוב 14 עד הגרנד סנטרל ברחוב 42.
כשבועיים לאחר מכן צילם ביצר בסטודיו שלו את הסרט העלילתי הראשון שעסק ברכבת התחתית, '2 A.M. in the Subway'. בסרט, שנמשך 53 שניות, נגע הצלם החלוצי בנושאים שיגרו את דמיונם של יוצרי סרטי התחתיות לדורותיהם: שוטר וכרטיסן, המייצגים את החוק והסדר שאמורים לשלוט ברכבת התחתית, עומדים ברציף השומם בשעת לילה מאוחרת. לפתע מגיחים גבר מתנודד, ככל הנראה שיכור, שנתמך בידי שתי נשים מגונדרות ומצחקקות. מן העבר השני מגיע גבר נוסף ובידיו חבילה גדולה. כאשר זוג רגליים מבצבץ מבעד לקרון, נזעק השוטר לוודא כי כולם אכן בקרון ומגלה כי מדובר ברגליה של בובת ראווה שהייתה בחבילה של הגבר הנוסף.
בספרו 'אמנות והרכבת התחתית' (2009) מציין טרייסי פיצפטריק כי '2 A.M. in the Subway' הוקרן במוטוסקופ, מכשיר מעט מציצני באופיו ששימש לצפיית יחיד, לרוב בסרטים נועזים. ללמדך, כי היה משהו ביצור החדש והמוזר הזה – הרכבת התחתית – שהצית את דמיונם של תושבי ניו יורק כבר בראשית המאה ה־20. ואכן, התנהגותם של אנשי התחתית בסרט – האדם השיכור, הגבר שנושא בובת ראווה והנשים המהודרות, אשר אחת מהן, שומו שמים, חושפת את רגלה בציבור וגוררת מיד תגובה קופצנית מצד השוטר – מייצגת היטב את הכאוס האורבני שמאיים בכל רגע להתפרץ מתוך המון הנוסעים בתחתית: סדר מול בלגן, אור מול חושך, עולמות מנוגדים שקמים לתחייה בסרטון קצר בן 111 שנים וילוו את סרטי התחתית מאז ועד היום.
אמנם הצד האפל של העולם שמתחת לאדמה הופיע כבר בשלב מוקדם בסרט 'קינג קונג' (1933), בסצנה שבה תוקף קונג את הרכבת כשהיא עולה מעל פני הקרקע בשדרה השישית, אולם בדרך כלל שימשה הרכבת התחתית לוקיישן פופולרי תמים וידידותי למשתמש. העיסוק בתחתית נמשך גם מחוץ לניו יורק, כמו למשל בסרט 'אנדרגראונד' (1928) שמתאר סיפור אהבה המתרחש ברובו ברכבת התחתית בלונדון. הרכבת התחתית, על רציפיה, תחנותיה ומשטחיה הרחבים, אף קלעה לטעמם ההוליוודי של יוצרי המיוזיקלס שחיפשו אתרי צילום גדולים מהחיים שיאפשרו סצנות ריקוד אקסטרווגנטיות. הכוריאוגרף הגאון באזבי ברקלי, שביים את סצנות הריקוד בסרט 'Dames' (1934), סיפר ל'ניו יורק טיימס' כי הרכבת התחתית היא אחד האתרים הטובים ביותר לייצר את מה שהוא הגדיר כ"כאוס מאורגן". ואילו ג'ין קלי מתאהב במיס טרנסטייל, "נערת סאבוויי ממוצעת", בסרט 'יום בניו יורק' (1949), שם מוצגת התחתית כחלק בלתי נפרד ממסע חווייתי, כיפי, חיובי ומזמין, מעין אוטופיה אורבנית שמציע הכרך המודרני לשלושת המלחים שיוצאים לחופשה.
הצד האפל של העיר העליונה
התייחסות מורכבת יותר לרכבת התחתית אפשר למצוא בסרטו הנהדר של בילי וויילדר 'חטא על סף ביתך' (1955). בסרט מתאהב גבר נשוי בשכנתו, דוגמנית צעירה בגילומה של מרילין מונרו, מנצל את נסיעתה של אשתו לחופשה ומזמין אותה לדייט. הם יוצאים מאולם הקולנוע לשדרות לקסינגטון, מונרו בשמלה לבנה יפהפייה, ואז, באחת הסצנות שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי של הקולנוע, מגיע משב רוח ממנהרת הרכבת התחתית ומרים את השמלה אל על. "או!", מתלהבת הנערה, "אתה מרגיש את הבריזה שמגיעה מהסאבוויי? האין זה מלבב?". תומתה של מרילין מונרו בשמלתה הלבנה מופרת על ידי הרוח שבוקעת מהמקום החשוך – הרכבת התחתית. רגליה, שנחשפות באחת, הופכות הן את הדמות והן את השחקנית מאישה לאובייקט מיני – וכל זה בגלל התערבות הרוחות של העולם של מטה, עולם התחתית. הסצנה, שנגנזה בגרסתו המקורית של הסרט בגלל קוד הייז בקולנוע, אף משקפת את הדואליות של החברה האמריקאית בשנות ה־50, שנעה בין שמרנות ורצון לקבע ערכים ישנים מצד דור ההורים לבין רצון הנעורים לשנות סדרי עולם. רוח הפרצים של הרכבת התחתית ב'חטא על סף ביתך' מסמלת את הרצון למרוד במוסכמות ואת הכאוס, חרף העובדה שהרכבת התחתית עצמה עובדת בשבלונות קבועות ותחת לוח זמנים מדויק.
הרכבת התחתית לא רק הדגישה את המעבר בין שמרנות למתירנות. בתחילת שנות ה־70 נפגעה כלכלת ארה"ב בעקבות משבר הנפט העולמי, האינפלציה זינקה ונשברו שיאי אבטלה. קופות של עיריות רבות התרוקנו, מרכזי הערים הוזנחו, ובהתאם, גם מצב הרכבת התחתית הלך והידרדר. בניו יורק, במיוחד בתקופתו של ראש העיר אברהם בים, נעשו צעדים דרסטיים כדי לנסות לאזן את הקופה, כמו פיטורי עובדים, סגירת בתי חולים, קיצוץ בתקציבי רווחה והעלאת תעריפי שירותי התחבורה הציבורית ובכללם הסאבוויי. כך ירד קרנה של הרכבת התחתית, שנזנחה הן בידי מי שלא יכול היה להרשות לעצמו נסיעה בה והן בידי מי שהיה מסוגל, משום שהיא הוזנחה, קרונותיה היו מטונפים, כתובות גרפיטי רוססו בתוכה וכוחות השיטור כבר לא הופנו אליה – עובדה שהובילה לעליית מקרי הפשיעה בתחתית ותחושה של "כל דאלים גבר" בקרב הנוסעים המפוחדים. יוצרי הקולנוע בניו יורק ובעולם ראו, הפנימו והחליטו להציג את תחושת הפחד של האזרח מתחלואי המטרופולין בכלל והתחתית בפרט.
בין חלוצי שינוי הטון כלפי הרכבת התחתית ניתן לציין את 'התקרית' (1967), שהציג שני בריונים הממררים את חייהם של הנוסעים ברכבת, עד שאחד מהם מתעמת איתם. שבע שנים לאחר מכן, בשיאה של הידרדרותה העירונית של ניו יורק, הופק אחד מסרטי התחתית הטובים ביותר אי פעם, 'חטיפת פלהאם 123', שהגשים את הפחדים הכמוסים של חוויית הנסיעה מתחת לאדמה. הסרט מתאר כנופיה בת ארבעה שודדים שחוטפים רכבת ודורשים מיליון דולר תמורת שחרור הנוסעים. אף שהנסיעה בסאבוויי לא הייתה נעימה במיוחד באותה תקופה, בלשון המעטה, הרעיון של נוסעי רכבת כבני ערובה עדיין נחשב נועז. התחושה החדשה הזו באה לידי ביטוי בין שורות הדיאלוגים בסרט. אנשי צוות הרכבת, ששומעים מפי השודדים כי הם חוטפים את הרכבת, נדהמים כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שנתגלתה בפניהם האפשרות הזאת. וגם קציני המשטרה מגיבים באופן דומה: אחד מהם (ג'רי סטילר) אומר בציניות כי הוא יודע איך השודדים יצליחו לברוח עם הרכבת – הם יטיסו אותה לקובה; ואילו חברו (וולטר מתאו) מציע כי השודדים יבקשו מכל תושבי ניו יורק לעצום עיניים ולספור עד 100 כדי שיהיה להם מספיק זמן לחטוף אותה.
לא רק עלילת הסרט הציגה את הגיהנום בהתגלמותו, אלא גם הצילומים עצמם. רוברט שו, שסיים זמן קצר קודם לכן את צילומי 'העוקץ', הגיע היישר מהשמש של קליפורניה למעמקי התחתית של ניו יורק בחורף קר וגשום. "מצאתי את עצמי בתופת של דנטה", תיאר את תנאי אתר הצילומים, שנערכו ברובם בתחנת רכבת נטושה. גם שחקנים אחרים, כמו וולטר מתאו ומרטין בלסם, סיפרו על תחושות מחנק ועייפות בעקבות סשן הצילומים האינטנסיבי מתחת לאדמה.
'חטיפת פלהאם 123' הצטרף לשורת סרטים כמו 'שדה תעופה 1975', 'המגדל הלוהט' ו'הרפתקה בפוסידון', שיצאו כולם באותה שנה (1974). ז'אנר סרטי האסונות, שהיה פופולרי במיוחד בשנות ה־70, ביטא בעיקר את היחס הדואלי לטכנולוגיות שאמורות לשרת את האדם אך עלולות גם לפגוע בו. משהו תמיד היה חייב להשתבש – ספינת השעשועים טבעה, המגדל המשוכלל בער, מטוס הסילון איים להתרסק והרכבת התחתית המדויקת לא הגיעה ליעדה בשלום.
ארה"ב הייתה שרויה עמוק בתקופת ה'ויג'ילנטי', שבה לקחו האזרחים את החוק לידיים כאשר ידה של המשטרה קצרה מלהושיע. בסרט נוסף שיצא באותה שנה, 'משאלת מוות', מגלם צ'רלס ברונסון אדריכל ניו יורקי שמנהל מלחמת חורמה בפושעים לאחר שאשתו נרצחה ובתו נאנסה. הוא נכנס לתחתית וממש מחפש בכוח מישהו שיטריד אותו על מנת שתהיה לו סיבה לחסלו. כעשור לאחר מכן ירה ברנרד גץ, תושב ניו יורק, בארבעה אפרו־אמריקאים שניסו לשדוד אותו בסאבוויי, לטענתו. ברוח התקופה הפך גץ לגיבור בעיני אמריקאים רבים, וארגוני ימין אף אספו כסף מנוסעי הסאבוויי עבור ייצוגו המשפטי. בסופו של דבר זוכה גץ מכל סעיפי התקיפה, הורשע רק באחזקת נשק בלתי חוקית ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר בלבד. התקשורת מצאה קשר הדוק בין גץ לדמותו של ברונסון ב'משאלת מוות'. באחד המאמרים שפורסמו בעקבות המקרה טען העיתונאי ג'ון ליאו ב'טיים' כי המסר הבעייתי של מערכת המשפט, כמו גם התגובה הציבורית האוהדת לירי, מלמדים כי האזרחים מתייחסים לתחתית כאל שדה קרב, ובשדה הקרב קובע כלל אחד: "הבא להורגך השכם להורגו".
–
הדימוי המצמרר של הרכבת התחתית הגיע לשיאו בסרט המופתי של וולטר היל 'חבורת הלוחמים' (1979), שהוכתר על ידי מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כ"אחד הסרטים הטובים והאנרגטיים שנעשו על העיר ניו יורק. (…) סרט שהציג את העיר בכלל ואת התחתית בפרט במלוא כיעורן וגרם לי לרצות לא להשתמש בסאבוויי במשך תקופה ארוכה". למעשה, אפשר להכתיר אותו ללא תחרות כסרט הרכבות התחתיות הטוב בכל הזמנים.
הסרט מגולל את סיפורה של כנופיית רחוב מקוני איילנד, אחת מתוך יותר ממאה כנופיות ניו יורקיות פעילות. בתחילת הסרט, במפגן של עוצמה מסחררת, מתוארות הכנופיות השונות – כל אחת מאיימת ממשנתה – במסען ברכבת התחתית אל כנס כנופיות בברונקס (לפי הבמאי בוב ג'ירלדי, הסצנה הזאת – ולא הסרט 'סיפור הפרברים' – שימשה השראה לקליפ לשיר 'Beat it' של מייקל ג'קסון כעבור ארבע שנים). בכנס עצמו נואם סיירוס, מנהיג ה'ריפס', הכנופיה הגדולה בעיר, ומודיע לקהל הרב כי מספר חברי הכנופיות מגיע ל־60 אלף בני אדם, בעוד מספר השוטרים בכל העיר עומד על 20 אלף בלבד, כך שהם מסוגלים לנצח בקלות בקרב על העיר, ומסיים בקריאה רמה שזכתה לאזכורים רבים בקולנוע – "Can you dig it?", כלומר: האם אתם קולטים שאנחנו, אנשי הכנופיות, יכולים להתאגד ולהשתלט על העיר. צהלות הקהל נגדעות על ידי יריית אקדח שפוגעת בליבו של סיירוס. המתנקש מטיל את האשמה על ה'לוחמים', שנאלצים לחזור לקוני איילנד בדרך היחידה שמתאפשרת בשעת לילה מאוחרת – הרכבת התחתית. וכך מוצאים עצמם ה'לוחמים' במסע הישרדות כאשר בכל פינת רחוב או תחנת סאבוויי ממתינה להם כנופיה אחרת.
'חבורת הלוחמים' הוא גלגול מודרני של ספרו של קסנופון 'אנבסיס', המתאר את תלאותיהם של רבבת שכירי חרב יוונים בדרך לים השחור תוך שהם עוברים בשטח פרסי עוין. חלק מחברי הכנופיה אף נקראים בשמות יווניים, כמו המנהיג קליאון וסגנו אייג'קס. הסרט, שצולם בלוקיישנים אותנטיים, מביא לקיצוניות את דימוי העיר בכלל והתחתית בפרט כג'ונגל עירוני וכגיהנום, ומשרטט באמצעות צבעים כחולים לילה ניו יורקי אפל וקודר. הכל שם מוזנח ועלוב. תחנות התחתית נדמות כמלכודות מוות כשבריונים עם אלות בייסבול ושרשראות אורבים בכל מקום.
לקראת סיום הסרט ותום מסע הקרבות, בעוד חברי הכנופיה מתאוששים על מושבי הרכבת ובגדיהם מגואלים בדם, עולים באחת התחנות ארבעה צעירים, שני זוגות, שנראים כאילו שבו ממסיבה נוצצת – הבחורים בחליפות והבחורות בשמלות ערב. שני הצדדים – חברי הכנופיה והבליינים – מחליפים מבטים בשתיקה מוחלטת. עליבותם של ה'לוחמים' על רקע המראה הנקי של שני הזוגות המוקפדים מבליטה בעצם את עליבותו של עולם התחתית, המנותק מהעולם שנמצא מעל פני האדמה.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
–
- עשרה סרטים ששינו מציאות | מאת רון פוגל
- עם כל הכבוד: האוסקרים המופרכים ביותר בכל שנות הקולנוע | מאת פיני אסקל
