כשפנה אליי עורך כתב העת המשובח שאתם מחזיקים בידיכם לכתוב את הטור הזה, עבר כשבוע מאז משאל העם בבריטניה על היציאה מהאיחוד האירופי. המחשבה (הלא בלתי סבירה) של שנינו הייתה שהאבק שוקע, הבורסות מתייצבות, הדברים מתבהרים וניתן לכתוב טור שיהווה סיכום ומבט קדימה. הא. ועוד פעם הא.
בשעת כתיבת הדברים לא ברור דבר. הדבר היחיד הידוע הוא שבריטניה הצביעה ברוב קטן אך מוצק בעד היציאה. אז לכאורה לפחות זה ברור, שבריטניה יוצאת מהאיחוד האירופי? ודאי שלא.
כאותו קויוטי מיתולוגי אומלל ונחוש בסרטים המצוירים, המתאמץ פעם אחר פעם להשיג את הרוד־ראנר, רודף אחריו מעבר לצוק וכשהוא מבין שהוא באוויר מנסה להיאחז במשהו, לחזור לחוף מבטחים אבל כמובן מתרסק על קרקעית הקניון; כך אנו רואים את מנהיגי ה'ברקזיט', אלה שהובילו את המהלך, יום אחרי ניצחונם הגדול, מסבירים שבעצם אין לאן למהר. לא צריך להיחפז. אנו אירופאים ותמיד נהיה חלק מאירופה, מצהיר בפנים רציניות (עד כמה שהוא יכול להיראות רציני, כמובן) בוריס ג'ונסון, הנסיך המיועד של השמרנים (כן, נחזור גם לפיאסקו הזה). ובמאמר, שפורסם אגב אחרי המשאל, הצהיר שיגיע עם האיחוד האירופי להסכם סחר ואיחוד מכסים מלא, שבו לבריטים תהיה זכות תנועה והתיישבות מלאה בכל רחבי מדינות אמנת שנגן (1985), אבל לאזרחיהן לא תהיה זכות מקבילה בבריטניה. הרעיון נקטל מיד ובבוז על ידי האירופאים. ועכשיו היפוך יוצרות – בריטניה מהססת להפעיל את סעיף 50, סעיף היציאה מהאיחוד, שממנו מתחיל מו"מ בן שנתיים על תנאי היציאה; כשהאיחוד לוחץ מצידו על בריטניה להפעילו. נמאס להם מהבריטים המקטרים, מהיורוסקפטיות, הם כמובן מפחדים שמחלת העזיבה היא מידבקת, הם רוצים ודאות. יחסינו לאן. חתונה, או פרידה. נמאס להם מהגדרת היחסים It's complicated.
–
זה אכן מסובך. בריטניה הצביעה בעד, אבל החלוקה הפנימית מדהימה בפשטותה: צעירים בעד, קשישים נגד. לונדון ומנצ'סטר בעד, שאר אנגליה נגד. אנגליה ו־וויילס בעד, סקוטלנד וצפון אירלנד נגד. בשני המקרים ברוב גדול. וסקוטלנד, מתעבת הטורי'ז, שונאת הימין האידיאולוגי נוסח תאצ'ר, משתוקקת להישאר באיחוד האירופי, גם אם המחיר הוא עצמאות מבריטניה. כך גם צפון אירלנד המתדלקת במסתרים את החלום הישן על איחוד עם אירלנד, חברת האיחוד.
מצוין מבחינת בריסל, לא? לא בדיוק. כי ראש ממשלת ספרד מיד הודיע שלא יקום ולא יהיה. בסיוטיו הוא רואה את קטלוניה וחבל הבסקים הולכים בעקבות סקוטלנד אל החופש ממדריד.
ובשנה הבאה בחירות בצרפת, בחירות בגרמניה. מארין לה פן, מתעבת האיחוד האירופי הקולנית, תגיע אולי לסיבוב השני בבחירות, במדינה השנייה בחשיבותה באיחוד. ובגרמניה מרקל כבר פגיעה. עדיין לא נראה באופק מי שיחליף אותה, אבל היא כבר לא הקייזרית הכל־יכולה של גרמניה והאיחוד. סוגיית הפליטים וחילוץ יוון רוקנו את הונה הפוליטי. אם תיתן יותר מדי לבריטניה, זה יהיה צעד אחד יותר מדי.
וצריך לומר את הדברים – האיחוד האירופי הוא מוסד בעייתי. בעל היסטוריה מפוארת, סיפור הצלחה כלכלי אדיר, אבל מפלצת בירוקרטית, מסורבלת, זוללת משאבים ומחלקת אותם בלא שקיפות ובלא בחירות. מעטים האירופאים היום שזוכרים את זוועות מלחמת העולם השנייה, את הפחד מהשלישית שתפרוץ שוב במישורי גרמניה ואוקראינה. הם נולדו לשפע, לזמינות, הם רוצים גלובליזציה – בלי המחיר. ויש לה מחיר כבד. המשרות נעלמות, מדינת הרווחה מצטמקת, שעות העבודה מתרבות, אורח החיים השלו נגוז.
ברנר אנרי לוי כתב מאמר מרתק כדרכו, ומתנשא כדרכו. האנגלים הבורים, החוליגנים, שלא ראו את הטוב שבאיחוד. הלאומנים ניצחו את ההיגיון. נכון, בריטניה מעולם לא הייתה חלק מלא מהאיחוד, לא הצטרפה בהתחלה, תמיד חשדנית; אבל להעמיד פנים כאילו האיחוד הוא מושלם או הפתרון לבעיות עולמנו, או לפחות הבעיות הכלכליות, זה רחוק מהאמת. והחשש מהגירה בלתי מרוסנת אינו ייחודי לאנגלים; הפילוסוף הצרפתי לא צריך להרחיק לכת מעבר לפריז כדי להבינו.
מה עכשיו? אין יודע. איש לא הכין תכניות, לא בבריטניה, לא באיחוד. מפאת לשון הרע אינני רוצה לומר את דעתי על הכלכלנים, המסבירים לי בגרפים את השפעת היציאה על כלכלת בריטניה והאיחוד עד שנת 2030, כשאיש אינו יודע איך ייראה העולם עוד חמש שנים. לא בכלכלה, בפוליטיקה, במדע או בטכנולוגיה.
–
ונשארה הפוליטיקה. זו נראתה לאחרונה כפרק ב'בית הקלפים'. מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין איבד סופית את ההערכה והכבוד של חברי הפרלמנט ממפלגתו. אבל הם אינם יכולים לעשות דבר בעניין, והאמת? יש צדק בדבריו כשהוא אומר שהוא נבחר על ידי חברי הלייבור ברוב גדול ואותם הוא מייצג, לא את חברי הפרלמנט. הלייבור מתרסק לנוכח עינינו, מזל שהשמרנים כיאות לשמם הם מבצר של יציבות (זה הומור, כן?).
דיוויד קמרון עשה את המעשה הנכון והתפטר מיד עם תוצאות ההצבעה. דמות טרגית של ראש ממשלה, שיזכרו לו שבמשמרתו יצאה בריטניה מהאיחוד האירופי, אולי החלה בתהליך התפרקותה. בוריס ג'ונסון פסע קדימה ליטול את הגלימה השמוטה על הקרקע, להכתיר עצמו, כצפוי. ואז התברר שמייקל גוב, שר המשפטים, הצליח בשבוע אחד לחסל את הקריירות הפוליטיות של שני פטרוניו, קמרון וג'ונסון. וכשהאבק שקע הודיע ג'ונסון שאינו מועמד עוד; גוב – שאמור היה להריץ את ג'ונסון ותקע סכין אלגנטית בגבו, כולל מייל של אשתו (נשותיהם של גוב וג'ונסון ידידות באותו חוג חברתי, הבעלים היו עיתונאים יחד) שנשלח "בטעות" ובו מוסבר שג'ונסון לא מתאים להנהיג את בריטניה – הודיע שהוא מועמד להנהיג את המפלגה השמרנית. מצפה לו מאבק מר מול תרזה מיי, המועמדת המובילה. לא משעמם. ולחובבי ז'אנר הגידופים – חפשו בבקשה את המייל ששלח אלסטר קמפבל, יועץ התקשורת הכל־יכול בעבר, לקלווין מקנזי מ'הסאן' ולבעליו האגדי רופרט מרדוק. ג'ונסון, בוגר אוקספורד, ודאי שמע על המלך פירוס. אישית ולאומית, הניצחון במשאל העם היה עבורו ועבור ארצו ניצחון פירוס.
אז מה עכשיו, מעבר לרכילות הפוליטית? הרבה מפסידים. בטווח הקצר והארוך. המערב, האיחוד האירופי, בריטניה. מי המרוויחים, מי המרוצים? פוטין, המבקש לחסל את האיחוד האירופי שנוא נפשו המטיל עליו סנקציות, הימין הקיצוני באירופה – לה פן, שטראכה, פרג'. השמאל הקיצוני. דונלד טראמפ. אתם יודעים מה? הסתכלו מי המרוצים, ותבינו לבד אם ההחלטה הבריטית טובה או רעה. ושוב – זה לא שכולם לאומנים או גזענים, האיחוד האירופי הרוויח ביושר את כל הביקורת עליו, אולי־אולי יתחיל בתהליך בדק בית. סביר שלא.
ולרואי השחורות, הנה מי שחזה הכל לפני 100 שנה. משורר אירי דגול, ייטס, בשירו 'ההתגלות השנייה':
"הכל קורס, ציר הדברים נשמט
התוהו משתלח בעולם…
אנשי סגולה רפתה רוחם
בעוד חדלי אישים כולם עוצמה לוהטת.."
הרבה תחזיות התנפצו במהלך החודשים האחרונים, ולא רק בבריטניה. התחזית היחידה שאני מוכן לחתום עליה ברגע זה היא שפרסום תוצאות משאל העם לא היו סיומו של התהליך. הן פתחו תיבת פנדורה. במונחי השחמט אנו לא באנד־גיים, אפילו לא במיטל שפיל. אם תרצו, ניתן לקרוא לפתיחה הזו גמביט המלכה.
–
