גובה הוא אחת האובססיות הגדולות של האנושות. כמו משקל, כמו זמן, בעצם כמו כל דבר שאפשר למדוד ואז להשוות. אנחנו מסמנים את הגובה של הילד שלנו על הקיר פעם בחודש, אנחנו חייבים לדעת מה גובה המשכורת שלנו ביחס לקולגות, אנחנו שואפים להגיע הכי גבוה שאפשר. זה התחיל ממש מזמן, הרבה לפני שבנו את נתב"ג, כתבו על גיל 21 בעתידות של מסטיק בזוקה, או מכרו טיסות בכיוון אחד למאדים. מאז ומעולם רצו בני האדם לגעת בשמים. הם מתחו איברים, קפצו באוויר, טיפסו על צמרות עצים, אלתרו סולמות מצמר ועורות שאספו מכל חיות השבט, ולבסוף אספו עצים, אבנים וחומרים אחרים מכל הבא ליד ובנו מגדל לגובה.
גבקלי טפה, מקדש טורקי מתקופת האבן, הקדום ביותר שנמצא עד היום, התרומם לגובה צנוע של 15 מטרים. הפירמידות של מצרים העתיקה העלו את הרף משמעותית, כשהגבוהה שבהן היא הפירמידה הגדולה בגיזה (147 מטרים), העתיק משבעת פלאי תבל והיחיד ששרד. בין המאות ה־14 וה־19 כבשו את השמים בעיקר כנסיות וקתדרלות ברחבי אירופה (בדרך כלל באנגליה, צרפת וגרמניה), שהתנוססו לגבהים פחות או יותר דומים. אנדרטת וושינגטון בבירה האמריקאית ניפצה את הגמוניית השחקים הדתית. מגדל אייפל היה הראשון לחצות את קו 300 המטרים. במאה ה־20 היו המבנים הגבוהים בעיקר נחלתם של האמריקאים – בניין האמפייר סטייט ומגדלי התאומים בניו יורק ומגדל סירס בשיקגו. בשנות האלפיים עבר שרביט הענקים לידי אסיה: מגדל קנטון בגואנגז'ו והמרכז הפיננסי העולמי בשנגחאי – שניהם בסין, מגדל טאיפיי 101 בטייוואן, מגדל טוקיו סקיי טרי ביפן, זוג מגדלי פטרונס בבירת מלזיה; ולידי המזרח התיכון: מגדלי אבראג' אל־בית בערב הסעודית, וכמובן המגדל הגבוה ביותר בתבל כיום – בורג' ח'ליפה, שמתנשא לגובה של 830 מטרים על עקבי סטילטו בדובאי, בירת איחוד האמירויות. בחודשים האחרונים, יש לציין, צצות מדי פעם ידיעות על מגדלים מזרח־תיכוניים שעתידים לשבור לראשונה את רף הקילומטר – בערב הסעודית, בעיראק ואפילו בדובאי.
אבל כל גורדי השחקים, המגדלים, המבנים, בנייני המגורים ומרכזי העסקים הגבוהים ביותר לא מצליחים להגיע לקרסוליו של מגדל אחד שהיה אמור לפי 'הספרים החיצוניים' להזדקר לגובה של 2,500 מטרים – וזהו מגדל בבל.
–
(א) וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. (ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם, פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ. (ה) וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. (ו) וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח) וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. (ט) עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי־שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל־פְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ.
סיפורו של מגדל בבל, שמתגולל בתשעה פסוקים בספר בראשית פרק יא (פרשת נח), טומן בחובו בנייה והרס, חטא ועונש, פשט ודרש, ובעצם עולם ומלואו. האיקונוגרפיה של המגדל, הניצב לו גבוה מעל פני הקרקע, היא בראש ובראשונה מרשימה מבחינה ויזואלית ולכן קסמה מאז ומעולם ליוצרי הקולנוע, שניסו להכיל את גודלו ואת עוצמתו של המגדל בעין העדשה.
לאורך השנים עשה הקולנוע שימוש פשטני במגדל בבל, לרוב כדי להדגיש סצנות קומיות, תרחישי אימה או את נחישותם של גיבורי סרטי פעולה. הסצנות האלו בדרך כלל יוסיפו להתפעמות הצופה מפאר יצירתו של הבמאי, או אם להשליך מהחטא הגדול של סיפור מגדל בבל – זוהי התפעמות האדם מכוחו, מעוצם ידו, מיצירתו.
בסרט הקומי 'Safety Last!' משנת 1923, מטפס הרולד לויד, גאון הסרטים האילמים, על בניין רב־קומות. בשיאה של אחת הסצנות הזכורות ביותר מראשית ימי הקולנוע הוא כמעט נופל, אך מצליח ברגע האחרון לאחוז בשעון הנמצא על אדן הבניין ומגיע אל הגג לקול מצהלות ההמונים שהתקבצו תחתיו. לויד, שביצע את הפעלולים בעצמו, מצליח לשלב בין מתח מורט עצבים לבין קומדיה של טעויות המלוות את הטיפוס על המגדל בן 12 הקומות, כאשר ברקע רודף אחריו שוטר, מעין אלגוריה מודרנית לאלוהים המקראי. כפי שבני האדם קראו תיגר על אלוהים בסיפור מגדל בבל, כך לויד מצפצף על החוק.
עשור לאחר מכן, בסרט 'קינג קונג' (1933), הופיעה סצנה שהפכה אף היא לקלאסיקה קולנועית. לאחר שנלכד קונג באי הגולגולת והובא לניו יורק, הוא מצליח להשתחרר, לוכד את אן (פיי ריי) שצווחת בזרועותיו, מחפש נקודה אסטרטגית במנהטן ומבטו נופל על בניין האמפייר סטייט, שהוקם שנתיים בלבד לפני צאת הסרט לאקרנים. קונג מטפס לפסגת הבניין, שהחזיק במשך למעלה מ־30 שנה בתואר הבניין הגבוה בעולם, ומופל על ידי להק מטוסים שיורים בו למוות.
בסרטי האקשן, במטרה להאדיר את הגיבור ולמתוח עוד יותר את הצופים, אך התבקש להעלות את כוכב הסרט למקומות הרמים ביותר. ב'מת לחיות' מנהל ג'ון מקליין (ברוס וויליס) מאבק במגדל פוקס פלאזה, שמתנשא לגובה 150 מטרים ונקרא בסרט בשם הבדיוני נקטומי פלאזה, ואילו ב'משימה בלתי אפשרית 4' מתאמץ אית'ן האנט (טום קרוז) הרבה יותר בניסיונות הטיפוס שלו על לא אחר מאשר המבנה הגבוה בעולם – בורג' ח'ליפה בדובאי.
אשתקד יצא לאקרנים הסרט 'על חבל דק', בכיכובו של ג'וזף גורדון לויט, המשחזר את סיפורו המדהים של פיליפ פטי, אמן הליכה על חבל מצרפת, אשר במשך 45 דקות הלך על חבל באורך 42 מטרים שנמתח בגובה 417 מטרים בין שני מגדלי התאומים. כמה שנים קודם לכן זכה סרטו הדוקומנטרי של ג'יימס מארש 'איש על חבל', שנעשה אף הוא על פטי, בפרס האוסקר בקטגוריית סרט התעודה הטוב ביותר. בספרו 'לגעת בעננים', שהתחיל לכתוב לפני פיגועי 11 בספטמבר וסיים אחרי הפיכתם של המגדלים שפרסמו אותו לאפר ואבק, מתאר פטי בעצם את מה שהניע גם את מקימי מגדל בבל – הרצון לעשות את הדבר שאיש עדיין לא עשה: "כשאני רואה שלושה תפוזים – אני מג'נגל; כשאני רואה שני מגדלים – אני הולך ביניהם". המבקר מיכאל הנדלזלץ התייחס ב'הארץ' לעניין היעדר מגדלי התאומים משמיו של פטי: "תיעוד ההליכה על הכבל, אותו מעשה אמנותי שאין לו לכאורה כל משמעות, אך אין בו גם שום מרווח של טעות ובו האמן מהמר על כל ישותו, מקים את המגדלים בחזרה מתהום הנשייה אל התודעה, כשהוא מטייל ביניהם, וגבוה מעליו טס מטוס נוסעים".
פיגועי 11 בספטמבר שינו באופן בולט את כל ההתייחסויות הקולנועיות למגדלים, ובמיוחד את אלו שמתארות הרס. לא רק שהייתה זו מתקפת טרור רצחנית בהיקף חסר תקדים, אלא גם אירוע אסתטי שניפץ את דמיונם של הקולנוענים וגבר על כל פנטזיית חורבן הוליוודית. בדיוק כפי שנתבקשו גורמי הביטחון האמריקאיים לעשות את ההתאמות מול איומי הטרור החדש, כך נדרש הקולנוע למצוא דרכים מקוריות לנצח במלחמת הדימויים.
שימוש אמנותי באסון התאומים נעשה כבר כעבור שנה בסרטו של ספייק לי 'השעה ה־25', אבל רק ב־2006 העז הקולנוע ההוליוודי להתמודד ישירות עם מאורעות אותו היום, עם יציאת שני סרטים של במאים מהשורה הראשונה: 'מגדלי התאומים' של אוליבר סטון, שמתמקד בזווית האישית דרך סיפורם של שני שוטרים שנפצעו בפיגוע והצליחו להינצל; ו'טיסה 93' של פול גרינגראס, שמשחזר את חטיפת מטוס יונייטד איירליינס שתוכנן להתרסק על גבעת הקפיטול בוושינגטון אך בזכות נחישותם של הנוסעים והצוות הופל בשטח פתוח בפנסילבניה.
רוב הסרטים שעסקו מאז באסון מצביעים על משיכתו של הקולנוע לאייקונים ויזואליים הניצבים מורמים מעם ובולטים למרחקים. כשמחברים את המגמה הזו לבחירתו של אוסמה בן־לאדן להעניש את ארה"ב על מעורבותה בסעודיה ובעיראק וסיועה לישראל דווקא בהפלת המגדלים הגבוהים, אפשר להבין גם את הדרש של סיפור מגדל בבל.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
–
- עשרה סרטים ששינו מציאות // מאת רון פוגל
- צנזורת הבדיעבד // על הסרטים שברוח התקינות הפוליטית נראים היום אחרת לגמרי // מאת רון פוגל
