fbpx

מפגש עם בני בגין, או: טרגדיית הדג עם הכנפיים // יאיר אסולין

0

בשלב השאלות, בשיחה עם ח"כ בני בגין, במסגרת הפורום על 'לאומיות ליברלית' במרכז בגין, אחרי ששוב ושוב שאלו אותו המשתתפים – אנשים ממקומות שונים, עם תפיסות פוליטיות שונות, רובם אקדמאים – על מצב החברה הישראלית, על מצב הממשלה, הליכוד, על הדרך שבה החברה הישראלית הולכת, ואחרי שהם השמיעו שוב ושוב את החשש שלהם, את הדאגה, הפחד, הספק, הוא אמר בקול הצרוד שלו, ספק בזעם ספק במרירות, ספק לנו ספק לעצמו: "נו מה, אתם חושבים שאני מנותק מהמציאות? שאני לא יודע איפה אני חי?".

את האמירה הזו הוא אמר אחרי שהיה נדמה שהוא בעיקר מגונן, רוצה להראות את הטוב. והשאלה הזו שלו, ההרהור הזה, האמירה שכמו יצאה ממנו בלי רצון, בלי חדווה, כמי שכפאו שד, כמי שכאילו רוצה לצעוק: מה אתם חושבים? שאני טיפש, שאני לא מבין? אני מבין. ובכל זאת. והאמירה הזו שלו היא המפתח, אני חושב, להבנת המצב של בני בגין, למיקום שלו בתוך הסיפור הישראלי כמו שהוא היום, לחיים האלה בין הפטיש לסדן, לזרות הזו בתוך ביתו ממש, בתוך הליכוד. כמו מישהו שנכנסו אליו הביתה ועיצבו אותו מחדש – הבית, השטח, אותו בית. התוכן אחר לחלוטין.

לפני כן ניסה להשיב על השאלות ולומר שבשטח המצב טוב, ושקורים תהליכים משמעותיים שחורגים מהשיח ומהטון האלה. שבני אדם קודם כל רוצים לחיות ולהתפתח ושהוא אופטימי. ניכר שהוא התעכב על המילה הזו, "אופטימי". הוא הנכיח אותה, הבליט, רצה שנשמע, שנזכור, שהוא אופטימי. מי שאמר לאחרונה שההתנהלות של ראש הממשלה בעניין מינוי ליברמן היא חוסר אחריות, הזויה. מי שאמר את זה אז, והשמיע עוד ביקורות סמויות וגלויות יותר לאורך השנים האחרונות, לאורך תהליך ההקצנה הזה שעובר על ישראל, אותו אדם רצה שנצא מהפגישה איתו במחשבה שהוא אופטימי. גם אם אמר בשלב מסוים בשיחה שהוא כבר לא בטוח שאפשר לתקן.

ובתחילת הדברים שלו הוא הציג שקף, ציור של הסוריאליסט ההולנדי מאוריץ אשר, שבו רואים אווזי בר בראש התמונה ודגים בתחתיתה, וביניהם איזה ערבוב בין שני המינים. התמונה הזו, אמר, ממחישה את המצב בישראל של היום. כל אחד שואף לקצוות, לאזור הנוחות שלו. כל אחד רוצה שמסביבו יהיו אנשים כמוהו, שנראים בדיוק כמוהו ונשמעים בדיוק כמוהו ויש להם אותה אידיאולוגיה כמוהו. ככה יהיה פשוט לקטלג, להחליט, מי איתנו ומי נגדנו. על עצמו – כמו גם על בוגי יעלון – הוא דיבר כעל דג עם כנפיים או לחלופין כעל אווז עם קשקשים. הדימוי לא באמת משנה. מה שהוא רצה להגיד, אמר, זה שהשיח הישראלי היום לא יודע להכיל מי שהוא מעט יותר מורכב, שחורג מהתבניות השטחיות.

וחשוב לזכור: אנחנו פוגשים את ד"ר בגין בשבוע שבו יעלון מתפטר ומדבר על הבעיות העמוקות בחברה הישראלית, אותו שבוע שבו חוגים מסוימים של מתנחלים וימין קיצוני חגגו את ההתפטרות הזו. ושוב ושוב הוא מדבר על עצמו כעל דג עם כנפיים. הוא מספר שבפריימריז הלפני אחרונים, שבהם הגיע למקום לא ריאלי, הסיסמה נגדו הייתה: "אכזר למתנחלים, נדיב לבדואים". למה? כי הוא נגד בנייה על אדמות פרטיות של פלסטינים והוא בעד להגיע להסדר כמה שיותר טוב עבור הבדואים בנגב. המוטיבציות הן כמובן דאגה למדינת ישראל. הבנה שהגעה לפתרון עם החברה הבדואית היא אינטרס ישראלי מובהק, בדיוק כמו ההבנה שמדינה שגוזלת אדמות פרטיות היא מדינה ששוחקת את כוח הקיום שלה. אבל למי אכפת מהמוטיבציות?

הסתכלתי על בגין, יושב בקצה השולחן, מאחוריו תמונתו של אביו בעמידת נאום. שאלתי אותו באיזה שלב בשיחה אם מה שאנחנו רואים עכשיו זה קריסתה של התפיסה הלאומית־ליברלית, אם בעצם הטרגדיה הגדולה של התפיסה הזו, של הדרך הזו – שבהחלט ניסתה לבנות מבנה מעניין, עמוק, מורכב, של היחסים בין לאומיות, בין סיפור, בין דרך, בין גורם מאחד, לבין ליברליות, לבין זכויות אדם, לבין חוסן משפטי, לבין ההבנה שלמדינה יש חובה מוסרית כלפי כל אדם; שחייבים להגביל את הכוח של המדינה, לרסן את הנטייה הקטלנית שלה להשתלט – אם הטרגדיה שלה זה שהיא הצליחה להגיע לשלטון.

הוא טען שלא, שהתפיסה הלאומית־ליברלית לא נכשלה, שתחת שני המנהיגים הראשונים של הליכוד היא דווקא עבדה היטב וניסתה להתקיים במרחב. הוא לא התייחס למה שקרה אחר כך. מכלל הן אתה יכול ללמוד על לאו. כלומר, על המנהיגות הנוכחית של הליכוד, על האופן שבו הוא תופס את המקום של הלאומיות הליברלית, כלומר של אבא שלו, של ז'בוטינסקי, של השקפת עולמה של חרות, בתוך הליכוד היום. "אי אפשר להכחיש שבתוך הקואליציה, היום, יש מעט מאוד לאומיים ליברלים", הוא אומר, שוב, באנדרסטייטמנט, ומיד מקפיד לאזן באיזה נתון על השתלבות ערבית בשוק התעסוקה או בהדגשה ש"אני ממש לא מתגעגע לפעם".

ככלל, לפחות בפגישה הזו, כמו שאמר לי אחר כך מישהו, הוא היה זהיר מאוד. והיה לי נדמה שהסבטקסט של כל הדברים שהוא אמר, של השיחה שלו, של הניסיון להראות איך הוא מצליח "לבלום", "לעדן", חוקים, מהלכים, כל זה היה בעצם כדי להסביר למה הוא עדיין שם, למה הוא לא פורש, טורק את הדלת, מהדהד שוב ושוב את הדברים החריפים שהוא אומר, חושב. הוא, הדג עם הכנפיים, האווז עם הקשקשים – מתעקש להישאר במרחב, בשיח, שבז לשילוב הזה, למורכבות, לדיבור האטי שלו, למחשבות שנמשכות אחת אחרי השנייה, ליסודיות, לרצון להחזיק בכל השטחים בלי לפנות מטר, ועדיין להיות מוטרד מסוגיות מוסריות, עדיין לשאול את עצמך שאלות על ערכים ועל טוהר הנשק ועל חמלה.

וחמלה זו מילה חוזרת אצל בגין. במהלך השיחה הוא אמר שהוא מזדהה מאוד עם הדמות של שאול המלך שנענש כפי שנענש רק כי חמל – "להיענש ככה על חמלה?", הוא כמעט זעק. ולרגע קולו נשמע כקולו של אביו.

ואני אומר לו שהוא כל הזמן מדבר על פרקטיקה, על מה קורה בשטח, על נתונים, והשאלה הגדולה היא מה עם הסיפור, עם האתוס? בלי אתוס, שליחות, היסטוריה, אולי יש מקומות טובים יותר לחיות בהם. והוא מתחמק, כך אני מרגיש, משאלת האתוס. אולי נוח לו, אולי אין לו ברירה.

ואני חושב לעצמי שהקיום הזה של בגין, ולא רק שלו, בעולם הזה שהולך ובורח לו בין הידיים, במרחב הזה שלו, המרחב שלתוכו גדל מגיל אפס ועכשיו השתנה כמעט ללא היכר, הקיום הזה שלו שם, בין אנשים שלא יודעים את מה שהוא יודע, שלא חושבים בשפה שלו, שלא מאמינים בערכים שמהותיים לו, שלא מעריכים את הפשטות שהוא מייצג, את היושר – יושר הפך היום כמעט למילת גנאי, לתמימות, שלא לומר לטיפשות – אני חושב על כך שהקיום הזה שם, עם כנפיים על הגב, הקיום הזה הוא כמעט בלתי אפשרי.

ואחר כך, בבית, מדליק מקטרת, מתבונן מהחלון הגדול, עוקב אחרי אדם הולך וכלבו, חשבתי לעצמי, כמו ביום שישי שלפני, במסיבת העיתונאים של יעלון, ואולי באופן חריף הרבה יותר, שראיתי לנגד עיניי טרגדיה. והיא הייתה מרשימה וחכמה ונוקבת, וגם אם אני לא מסכים עם הרבה מהתפיסות המדיניות שלה, הייתי רוצה אותה בהנהגה שלי. ובכלל נראה שהטרגדיה היא שלי, שלנו, של המקום הזה, של היצורים השטוחים שהפכנו להיות, של הסיפור השטוח שאנחנו מספרים לעצמנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook