fbpx

מקום בצל ההיסטוריה: מה יש ומה יישאר מבנימין נתניהו // רותם דנון

0

 

"סטודיו פיקס פודרה, תרסיס לחות פיקס פלוס, טוש הארה כקונסילר, עיפרון גבות, מסקרה שקופה לגבות". כך תיאר בגאווה המאפר מתן מרחב בפורום ברשת את התהליך המורכב שביצע על פניו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הוצאות האיפור והשיער של ראש הממשלה הן בין אלו שזינקו משמעותית בתקופת נתניהו, וכיכבו בדו"חות הביקורת בעניין. גם שערו המתוחזק לתלפיות, אותה הלוואה וחיסכון מוקפדת בגון אפרפר הקורץ לסגלגל, הפך לנושא העולה תדיר בשיחות סלון.

נתניהו הוא המתאפר/מסתפר המשקיע ביותר מבין ראשי הממשלה. זה לא מפני שהוא פרימדונה, או מטרוסקסואל מזדקן. זה חלק מקידוד התוכנה שלו כמכונת שלטון מוחלטת. כשעורכי עיתונים נבזיים רוצים להזיק למושא סיקור כלשהו, הם ינסו לשלוף מהמגוון שבארכיונם צילום עם הבעה מביכה, כעורה, או סתם משעשעת. השר ההוא עם התרבוש על הראש, הח"כ שנוגס ביס גדול ומטפטף מהפיתה, ראש עיר חושף כתרים בשיניו בצחוק פרוע מדי, אשת מנהיג שקפלי בגדיה משתרגים סביב משמניה. חפשו תמונות כאלו של נתניהו, ותתקשו מאוד למצוא. זוהי אינה רק ההופעה המושלמת מול מצלמה, כל מצלמה, אותה שכלל בארה"ב בשנות ה־80. בתפיסת נתניהו, הוא מצולם כל הזמן. הוא נראה כל הזמן. הוא ראש ממשלה – כל הזמן. התמונות עם הילדים, עם שרה בטיול בצפון, עם הכלבה קאיה, אלו שאמורות לתת לנו את החמימות הפמיליארית של "האלבום המשפחתי", גם הן מעוקרות מאותנטיות. נתניהו, כשליט, פועל על פי ההוראות של הנוקשים שבמורים למשחק: never break character.

************

כשהיה ציר בשגרירות בוושינגטון, יצא פעם לפגישה בקונגרס עם הנהג משה חניני (כפי שמסופר בספר 'ביבי: מי אתה אדוני ראש הממשלה' מאת רונית ורדי). הנהג מיהר לבקשתו, ולרוע מזלו נעצר בידי שוטרי תנועה. האקדח שהיה על חניני התגלה, והוא נלקח מיד למעצר. נתניהו המשיך לבד לפגישה, ובכלל לא טרח על פי המסופר לדווח לשגרירות שהעובד המסכן נעצר.

במה שונה הסיפור הזה, בן 30 ומשהו השנים, מ(נניח) הפקרתו את אופיר אקוניס בפיאסקו חקיקת "סעיף ההשתקה", שנגע לרשות השידור? הוא אינו שונה. נתניהו, כמו אהוד ברק, הוא יצור אינסטרומנטלי מוחלט. עקר רגשית, נצלן, לא נאמן. לכאורה, אין זה אמור להקרין על הציבור הרחב. זהו סוג המכונה השלטונית שהוא: מלוכנית ואגואיסטית. אבל כשהוא עצמו מפשפש שוב ושוב בסוגיה הנצחית – מדוע דווקא אותי שונא הצד השני כל כך – שייזכר באותו ברק. שניהם, נתניהו ומפקדו לשעבר, הם שני ראשי הממשלה שעוררו ומעוררים את הסלידה החזקה ביותר, ודאי במשוואה המשולבת של המערכת הפוליטית וכלל הציבור.

ועם זאת, דווקא בעידן הזה אין פלא שתבנית ה"אני ואין בלתי" מסייעת לנתניהו להתחזק. בעשור השביעי לחייו הוא מאומץ בחדווה בפרק הכי אגואיסטי של ההיסטוריה האנושית. אופי השימוש שלו במפלגתו, באנשים, נחשב בתקופת ברק למבחיל ומקומם; כיום הוא הנורמה החברתית. I present myself הפך לסוג התקשור הרווח ביותר בחברה המערבית. דין הליכוד כדין הפייסבוק או האינסטגרם שלך ושלי. הרעוּת, זנחנוך בלי מילים. זה לא עידן הסלפי, זה עידן ה־selfish, והכפפה המצערת הזו תואמת כל אצבע ואצבע בידו של בנימין נתניהו.

וזהו אינו רק האגואיזם, או תחושת השליחות המהולה ברעבתנות אימפריאליסטית לכוח ועוד כוח. נתניהו הוא ציניקן מוחלט כמעט. אדם הנוטה לכופף את האמת לצרכיו וחובב מושבע של עיוות נרטיבים היסטוריים. מפעולותיו כראש ממשלה, דרך מבצע אנטבה, ועד היטלר והמופתי. פעם, אחד המבחנים הפוליטיים הקלאסיים לבחירת מנהיג היה מצומצם לשאלות כמו "האם הייתי יושב איתו על כוס בירה", או "האם הייתי קונה ממנו מכונית משומשת". ציבור הבוחרים, כולל אלה שמצביעים לנתניהו פעם אחר פעם, אינם תופסים אותו כאמין. הוא הבין הרבה לפני כולנו שזה לא באמת חשוב. באמריקה, למשל, יש מי שמבינים את זה באיחור, ע"ע הוריקן טראמפ. הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט נהג לדרוש רבות במוסריותה של הנהגה. אז, בתקופה שבה האחדות נבעה מסולידריות, זה התאים. כיום האחדות היא התקבצות של אגואים פרטיים, המלוכדת על ידי שנאת האחר, בדלנות ותחושת צדק תמידית.

************

וזה מקרין עלינו. מנהיגים משפיעים על החברה לא פחות מתהליכים היסטוריים רחבים יותר. הישראלי שנתניהו מעצב במודע ושלא במודע, הוא זה שלוקח את הרמאות והאגואיזם כמודל חיובי. שמאמץ את עיגול הפינות וריבוע האמת. את עשיית הרווח החומרי או הרוחני על חשבון אחרים. אם חשבתם שאין קשר בין סוג המנהיג שאנחנו בוחרים פעם אחר פעם לבין תופעות כמו ענבל אור, תחשבו שנית.

האינסטרומנטליות המוחלטת שלו משפיעה לטווח ארוך גם בצד הבירוקרטי, לא רק הסוציולוגי. החשדנות התהומית שלו, האינטנסיביות התזזיתית של עבודתו, האופי הביזארי של השפעת זוגתו על מערך העבודה; כל אלה גורמים לסביבתו המקצועית להתחלף בקצב מסחרר. הוא יעדיף אנגלוסקסים בגלל השפה ותבנית החשיבה, מתנחלים בגלל חלקם בבסיס הכוח, או חובשי כיפה, מתוך אמונה שהשרישה בו גם רעייתו, כי ההסתברות לגבי אמינותם ונאמנותם היא הגבוהה ביותר (לא פעם התבדה בעניין). כשאתאיסט מוקף בחובשי כיפה, לא מפתיע שבדמיונו הוא כנראה הדבר הכי קרוב שיש לאלוקים חיים. לצד הזעזועים הנצחיים במעגל הקרוב, הוא מטלטל מהיסוד גם את המעגלים הרחבים יותר של המערכת השלטונית. זאת בזכות רצונו (ויכולתו) לשלוט בכמה שיותר אנשים, תפקידים ותהליכים. הוא מספח העוצמה המוחלט. יחד עם שיטת ה"הפרד ומשול" החביבה עליו, אלה גורמים מערערים שאין לזלזל בהם בשירות הציבורי שלנו.

*******************

נתניהו הוא האדם החכם ביותר בפוליטיקה. גאווה ישראלית. זוהי אינה רק מנת המשכל, אלא תבנית החשיבה המשוכללת והייחודית לו. מוחו הוא כמו מחשב שחמט אולטימטיבי. מזהה מיידית איומים קרובים ורחוקים כאחד, מתכנן באופן אובססיבי; ומגן על מלכתו/מלוכתו מסביב לשעון. הוא גם איש השיווק הטוב בתולדות ישראל. בצעירותו, שקל ללכת לעסקי המדיה. אחרי שהחליט לכבוש את ראשות הממשלה, הפך אובססיבי להבנתה ופירוקה מכוחה. אין פרסומאי שהבין את מה שכבר שכלל נתניהו לנוסחה מופלאה: מדיה לא קונים, מדיה מחליפים. במובלעות עצמאיות ('ישראל היום'), באלטרנטיבות להעברת המסר (אי־מתן ראיונות, והצפה מקבילה של חומרים מהונדסים היטב במדיה החדשה והישנה), בערעור הסדר הקיים (מתקפה ישירה על התקשורת ואמינותה).

איך תשפוט אותו ההיסטוריה? המזלזלים בו משוכנעים שמורשת אינה מעניינת אותו, רק הישרדות. הם טועים. המרחב ההיסטורי שבתבנית החשיבה של נתניהו שונה מזה של יריביו, ודאי של רוב מצביעיו. מומחים פוליטיים רבים סוברים שהשבירה שלו ימינה היא לקח מבחירות 1999 – אז, נשבע לא לאבד יותר את ה"בייס" שלו. מאז, נדמה שהוא עושה הכול לטובת הרחבתו, להזזת הלוחות הטקטוניים של הפוליטיקה ימינה ככל האפשר. למעשה, זה תהליך שנמשך מזמן. הקו שהחל בכיכר ציון (ולא, אין הח"מ מאשים אותו ברצח רבין), ובקמפיין "נתניהו טוב ליהודים"; האיגוף הנצחי שלו את מתנגדיו מימין, האופי ההולך ונעשה גזעני יותר של כהונותיו, יש להם משמעות עבורו בראי ההיסטוריה, לא במבחן ההישרדות הרגעית. בקדנציה הראשונה שלו, 'מולדת' של רחבעם זאבי לא הייתה חלק מהקואליציה. בבחירות האחרונות כבר פעל נתניהו מאחורי הקלעים לטובת רשימתו הסמי־כהניסטית של אלי ישי. בישורתן האחרונה, קיבלנו את "הערבים נעים בכמויות", ומאז את החיבוק המוזר לאלאור אזריה, "נאום דיזנגוף" אחרי הפיגוע של נשאת מלחם; מה לא. זהו הכיוון, נתניהו מזיז את העם ימינה, ומתבצר איתו שם במחיר של פלגנות, בדלנות וגזענות. וזו לא פוליטיקה, זו אידיאולוגיה.

אידיאולוגיה, כי האויב של נתניהו היה ונשאר העם הפלסטיני. האסטרטגיה שהחלה בנאום בר אילן (2009) חשפה פליק־פלאק מתוחכם, שהסיג שנים לאחור את אפשרויות ההידיינות בינינו לבין הצד השני. מאז נישא הנאום, נתניהו עובד בתחכום שיא – בכל הקשור לשחיטת אופציית שתי המדינות. משימתו היא לקעקע את לגיטימיות הפלסטינים, ולצד זאת להתחיל לבדל בין הערבים והיהודים בתוך החברה הישראלית. המטרה הסופית היא סיפוח השטחים, ויצירת מציאות שבה לרוב הערבים שממערב לירדן יהיה בלתי נסבל לחיות בארץ הזו. הוא סבלני, הוא מתכוון להישאר בשלטון הרבה שנים עבור המטרה הזו. הוא משוכנע שיש לו סיכוי לא רע בכלל להצליח בכך. לשם שימור השלטון, הוא מוכן לתעתע בכל מי שצריך, בכל מקום ובכל שעה. לשם מטרת העל, הוא מוכן לוותר על עקרונותיו ולהפוך מדמוקרט אמריקאי, לדמוקטטור בסגנון טורקי/רוסי. אם צריך להיטמע סופית בג'ונגל (ע"ע אהוד ברק), מותר ואף כדאי להשתנות. לא לגמרי, חלילה, אבל מספיק בשביל למסגר את חתימתו ההיסטורית על מה שחשוב באמת.

איור: אלון ברייאר

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

שתף