"הם עמדו כבדי נשימה ואדומי אף ברמזור של שדרות מדיסון ורחוב 80 בניו יורק. זה היה לקראת סוף שנת 1987. היה קר. הערפל, הפיח ואדי הרכבת התחתית שעלו מארובות האוורור שלרגליהם, טשטשו את שדה הראייה. מאות אנשים חלפו על פניהם, אך לא הקדישו להם מבט שני. הם היו שני גברים צעירים, במעילים כבדים, שהמתינו שהאור ברמזור יתחלף ובמוחם תכנית גרנדיוזית לכיבוש השלטון במדינה רחוקה, מעבר לאוקיינוס, אי שם במזרח התיכון.
"אחד מהם, בנימין נתניהו, היה אז דמות די מוכרת ברחוב הניו יורקי. הכירו את פניו מהופעותיו בטלוויזיה, גם אם לא ידעו לנקוב בשמו. לידו עמד עוזרו ויועצו הנאמן, איל ארד. שניהם העבירו את כובד משקלם מרגל לרגל, כשלפתע משהו התבהר. תשמע, אמר ביבי לארד, אני חוזר לישראל כדי להתמודד על ראשות הממשלה" (מתוך הספר 'ביבי: מי אתה אדוני ראש הממשלה', מאת הח"מ).
כך תמה כהונתו של נתניהו באו"ם והחל המרוץ לצמרת הפוליטיקה הישראלית. הרבה לפני שהכיר את שרה, רעייתו השלישית.
בישראל היה אז ערוץ טלוויזיה אחד. עיתון פופולרי אחד. משק ריכוזי. הבנקאים היו מולאמים (לאחר משבר המניות הבנקאיות). החינוך היה דל. התעשייה פרימיטיבית. מערכת הביטחון ניהלה, למעשה, חלק נכבד מחיי היומיום במדינה. הגנרלים המטופחים שלה הוצנחו ישירות לצמרות הפוליטיות והעסקיות. ומה שהכי חשוב לענייננו: החברה הישראלית הייתה אז תמימה. תלויה בבית הלבן ובתמיכתו עד שורשי נשמתה. והיה ברור כי ארה"ב עומדת להעביר את ישראל מסף "העולם השלישי" למקום יציב במדינות "המתפתחות" ובהמשך ל"מפותחות". נכסיה יופרטו, אוצרותיה יימכרו, וכל מי שישכיל להצטרף לתהליך – ירוויח. וזהו הגל, ואלה התומכים שנתניהו השכיל לגייס עם הצטרפותו לפוליטיקה הישראלית.
מאז שנות ה־50 האמריקאים מאתרים ומטפחים את המנהיגות הצעירה במדינות מעין אלה. האוניברסיטאות ומכוני המחקר היוקרתיים מעבירים אותם אינדוקטרינציה מהירה. ואז מסייעים להם בחזרה במולדתם. כשהיעד נכבש, מעבירים עמם את המדינה מתהומות העולם השלישי אל חיק הדמוקרטיה המערבית־ליברלית – ארה"ב. ראו, למשל, מה קורה עתה במיאנמר (בורמה). זה לא שונה בהרבה.
נתניהו הוכשר באוניברסיטאות האמריקאיות היוקרתיות (MIT), חוזק בידי יזמים עסקיים המזוהים עם הרפובליקנים. ואז עמד בציפיות, ובגדול! ישראל הופרטה והועברה במהירות לכיוון "העולם המפותח" (עם תעודת ההכשר הסופית של הצטרפות ל־OECD). היזמים שתמכו בו, ותורמיו, רופדו ו/או חוזקו בהתאם. וגם הוא "לא יצא פראייר". נתניהו התבסס במהירות והיה לאיש עשיר. לפני כשנה הוערכו נכסיו בכ־42 מיליון שקל ('פורבס' ישראל).
ישראל השלימה את המהלך הרפובליקני־קפיטליסטי הגדול שתוכנן לה. אנחנו OECD. וכל מי שעבר עמנו את הדרך הכלכלית־חברתית הזו אמנם התעשר. יש לנו עכשיו שכבת עשירים חדשים משלנו. וראש הממשלה, וגם חלק מסוים משאר המערכת הפוליטית, בתוכה. גם רבים מקבלני הקולות של מרכז המפלגה הסתדרו כלכלית. לבד, בזכות שקלים ולא דולרים. הליכוד עצמאי. כבר אין צורך בדודים מאמריקה.
ואנחנו, כולנו, התבגרנו. התמימות פסה מעולמנו. מתנגדיו אומרים שנתניהו רוצה להיות הקיסר הציוני הראשון. שיהיה. אובדן התמימות הביא גם תשישות. ממלחמות. משחיתויות. מחדשות בכלל. הישראלים מסתפקים בהכול־כלול באיזה אי יווני, או Airbnb בפריז. דבר אחד לא השתנה. נתניהו. תאוות השלטון שלו לא עומעמה מאז שנות ה־80. הוא נותן לישראלים להיות אסקפיסטים, כשהוא יודע שהוא עצמו הכי רחוק מכך – וזה מה שמשאיר אותו למעלה. הוא גם יודע שכבר לא יוכל להרשות לעצמו לכייף, לנוח קצת. גם לא לגדל זקן אופנתי כמו אהוד ברק. מבחינתו, השלטון קודם לכל. גם אם יבוא יום בו ייאלץ להסתובב עם כיפה קבועה על ראשו.
