רשימת האויבים של בנימין ושרה נתניהו בפוליטיקה, בתקשורת ומעבר לים (רשימה חלקית)
הוא היה אחד האנשים הקרובים ביותר לבנימין ושרה נתניהו. תמיד היה שם. ידע הכול, ייעץ, סייע. לפני כמה שנים החברות התפוגגה, לא ברור מדוע. היום הוא אחד מגדולי אויביו של ראש הממשלה. בינתיים הוא שומר על פרופיל נמוך. בקרוב יתפוצץ על הדיירים בבלפור. הכאב עדיין לוהט אצלו. "אני מרגיש שהשתמשו בי וזרקו אותי. אני מניח שזאת הסיבה שלנתניהו יש כל כך הרבה יריבים. אני לא היחיד שמסתובב עם התחושה הזו".
אחרי כ־30 שנה בפוליטיקה, בנימין נתניהו הוא כנראה האדם הכי שנוא בתוך המערכת הזאת. לכל פוליטיקאי יש שובל שונאים, אנשים שיהיו מוכנים ללכת באש ובמים כדי לערוף את ראשו; לנתניהו יש נהר רחב ושוצף של כאלה. רבים מיריביו נחשבו בעבר למקורבים. הם היו שם, ראו הכול, יודעים הרבה. אנשים שספגו מראש הממשלה ורעייתו לא מעט, עד שקמו והלכו. או שנשארו נאמנים, ובכל זאת סר חִנם.
בשנותיו הראשונות של נתניהו בפוליטיקה, רבים מהנוטשים מצאו את דרכם לתקשורת. ברבות השנים נעשה נתניהו מתוחכם יותר, חלק מהיריבים קיבלו משרות מתגמלות או איזושהי תחושה, אמיתית או מדומה, שעוד צפוי להם סיבוב שני איתו; או לחלופין, פחדו מנקמתו.
ובכל זאת רבים החליטו לדבר. סך דבריהם מבהיל. התמונה המצטיירת, באופן עקבי, היא של פוליטיקאי הססן, חסר החלטיות, בוגדני, אינסטרומנטלי. אדם שמנצל וזורק, להוט לשרוד על חשבון אחרים, לא מישהו שרובנו היינו רוצים כחבר קרוב.
נתניהו אינו אדם רגשן. הוא מכונה משוכללת. קל לו לקטלג את העולם שסביבו באופן בינארי כמעט, בין אויבים ואוהדים. נאמנים ויריבים. זה לא עניין של אמוציה, אלא רק אספירציה בלתי נדלית להמשיך להנהיג את המדינה.
פוליטיקאים מהליכוד
ישראל כ"ץ
"אני לא משרת של בעלי הון זרים", הטיח שר התחבורה בראש הממשלה בעימות שהתפרץ ביניהם בישיבת ממשלה. הנושא שעליו התנהל הדיון, כניסת שירות 'אוּבּר' לארץ, היה קצה הקרחון, תירוץ לזעם המבעבע. כבר שנים כ"ץ ונתניהו משחקים על הנדנדה הזאת של קרבה ושנאה. ברית אויבים.
נתניהו מעריך ופוחד מכוחו של כ"ץ. לכן הוא בדרך כלל מנסה לשמור איתו על שלום בית. לקראת מועד הבחירות האחרונות הבטיח לו אחד משלושת התיקים הבכירים (חוץ, ביטחון או אוצר). כ"ץ גילה שיישאר במשרד התחבורה. הוא מנסה להפוך את הלימון ללימונדה – כל כביש שנפתח, כל תחנת רכבת, מכרז לנמל חדש או ישיבת ממשלה הם סיבה למסיבה אצל כ"ץ. ובניגוד לקדנציה הקודמת, אלה לא הופכים ל"פוטו־אופ" משותף עם נתניהו. כ"ץ משתדל שהוא לא יהיה חלק מהחגיגה. ומילא הקרירות במישור הבין־אישי. כ"ץ, יו"ר מזכירות הליכוד, כבר אינו עושה דברו של נתניהו. הוא סייע לחיים כץ להיבחר ליו"ר מרכז הליכוד, ובכך התריס נגד נתניהו שחשש מהבחירה הזו ותמך בצחי הנגבי. נתניהו בתגובה בישל נקמה קטנה. זמן קצר לאחר מכן הוא השפיל אותו בהעמדת צילום קבוצתי עם ראש ממשלת יוון. יממה אחר כך כ"ץ החזיר לנתניהו בקטנה כשנפגש עם נפתלי בנט, שנוא נפשו של נתניהו. כ"ץ שואף להיות ראש ממשלה. אבל גם אם זה לא יעלה בידו, הוא בכל מקרה מועמד עיקרי לנסות להדיח את נתניהו בבחירות הבאות, בעזרת גורמים חוץ־ליכודיים שעשויים לבשל מהלך בו לא יהיה רוב לנתניהו כמומלץ להרכבת הממשלה אצל נשיא המדינה.
השר לביטחון פנים נחשב בעבר לאחד מנאמניו של נתניהו. גם לאחר גמגומים ביחסיהם במהלך הקדנציה הקודמת, ארדן חזר להיות זה שמגן עליו ברגעים הקשים (כולל התבזות של ממש מול המצלמה בפרשות מעונות ראש הממשלה). ארדן זכה במקום הראשון בפריימריז של הליכוד. ומי שפופולרי בליכוד, הוא אוטומטית אויב בעיני הזוג נתניהו.
יש עוד תתי־זרמים, כמו העובדה שאשתו של ארדן, שלומית, עבדה עם סילבן שלום, שנוא נפשו של נתניהו. כיום, השקשוקה מדממת. אחרי שהבין שנתניהו לא יתגמלו על המקום הגבוה בפריימריז בעת הרכבת הממשלה, ארדן עשה שרירים ולבסוף התקפל. נתניהו, מאז, נוהג בו כאחד ה"אקסים" שלו. מראה לו כתף קרה במקרה הטוב, נוזף ומשפיל במקרה הרע. וכמובן, גם מנסה לשנות את הרפורמות האהודות של ארדן בתפקידו הקודם, כשר התקשורת. ארדן מחכה לנתניהו בסיבוב, מה שאולי מסביר את ההפשרה הקלה ביחסיו עם ישראל כ"ץ, עד לא מכבר גדול אויביו במפלגה.
אופיר אקוניס
שר המדע, הטכנולוגיה והחלל היה האיש שנתניהו סמך עליו שבכל שעה שבה ייקרא לדגל, יעשה זאת בהתלהבות של כלבלב נאמן. אבל נתניהו גילה שאפילו אקוניס יכול להתהפך. הנאמן שבנאמנים ("אתם מתעסקים ב־4,000 שקלים של הבקבוקים, במקום להתעסק בגרעין של איראן") החליט שהוא לא יכול יותר אחרי שנתניהו זגזג עם סעיף סתימת הפיות בחוק רשות השידור. נתניהו תמך בסעיף, אקוניס אץ־רץ אחרי הבוס והביע תמיכה בסעיף גם הוא, ואז נתניהו, כהרגלו, עשה אחורה פנה ולא הודיע לחייל שלו. לא ברור למה אקוניס ציפה, כשנתניהו הוא שר התקשורת ואין לו שום כוונה לתת לו סמכות אמיתית בעניין. החייל המושפל התפטר "עקב חוסר גיבוי". יחסיהם לא חזרו למה שהיו, כנראה גם לא יחזרו.
בתפקידו הנוכחי אין להם יותר מדי על מה לריב. אבל המעריץ המושבע שהפך ליריב שקט, מנסה להבין כיצד להתנהל בעתיד. שכן, חלק ניכר מכוחו הגיע כתוצאה מקרבתו לבוס. במצב הזה לא ברור עד כמה יעמוד לו כוחו בפריימריז הבאים בליכוד. אם אקוניס יפרוש מהחיים הפוליטיים, יהיה זה סיפור אחר. הוא עבד במשך שנים צמוד לנתניהו, בין השאר כיועץ תקשורת, והכיר כל פסיק בהתנהלות של ראש הממשלה ורעייתו.
חיים כץ
מאחורי החיוך החביב של שר הרווחה מסתתר אחד מגדולי אויביו של נתניהו. כץ, יו"ר מרכז הליכוד, מקורב לגדעון סער ושואף לראות את האחרון בראשות הממשלה. ביחד הם הריצו את רובי ריבלין, עוד אויב של נתניהו, לבית הנשיא. מאז כץ הוא כאב ראש לא קטן לנתניהו, מסרב להתכופף לגחמות של ראש הממשלה ונוחל בדרך ניצחונות קטנים. כך למשל כשלא סר לאף תחינה של נתניהו, במקרים רבים, לסייע לו בהעברת מתווה הגז. נתניהו מבין את הפוטנציאל של כץ ומנסה לנטרל אותו. לאחרונה שיבח את שר הרווחה על העברת רפורמה שתעניק תמריצים לאמהות חד־הוריות לצאת לעבודה ("מברך את כץ על המהלך החברתי החשוב"). מעשה נדיר יחסית לראש הממשלה, שנוהג בדרך כלל לקחת קרדיט על ההישגים של שריו (תחת הודעות השרשרת "הממשלה בראשותי החליטה").
ניר ברקת
ראש עיריית ירושלים עשה הכול כדי לתת לנתניהו את התחושה שאין לו מה לדאוג. נכון, הוא מתכנן לרוץ לראשות הליכוד והממשלה, אבל מה שזירז את תחילת הקמפיין שלו היה בין השאר התערערות יחסיו עם נתניהו. מאז כינון הממשלה האחרונה, ברקת רותח. זה התחיל במינוי של "שר לענייני ירושלים" מעל ראשו, מה שנתניהו הבטיח לו שלא יקרה, והמשיך בעימות מתוקשר בין ברקת לשר האוצר משה כחלון. כרגע ברקת לא מתכוון לרוץ ראש בראש מול נתניהו, אבל בכל מקרה יש הרבה דם רע ביניהם.
פוליטיקאים מחוץ לליכוד/לשעבר
אולי גדול אויביו של נתניהו. במשך כעשור היה איש אמונו המוחלט. הוא מכיר את הבוס כפי שרק מעטים מכירים. מאז שהקים את ישראל ביתנו, הוא משחק עם נתניהו כמו עם בובה על חוט. מצטרף אליו לבריתות ונוטש אותו. בקדנציה הקודמת השנאה עלתה על גדותיה. בשיחות סגורות ליברמן אף סבר שישנה אפשרות שנתניהו עומד מאחורי חקירת "פרשת ישראל ביתנו" במשטרה.
בשנה שעברה נקם. ברגע האחרון הותיר את נתניהו עם קואליציה צרה של 61 ח"כים. מאז, ליברמן מכה את ראש הממשלה בכל הכוח, כפי שאף פוליטיקאי באופוזיציה לא מעז לעשות. עם ביטויים כמו "ישראבלוף קלאסי", "שרלטן פוליטי", "שקרן, רמאי ונוכל" ו"שבשבת אולטימטיבית", לא נראה שהשניים יאחו אי פעם את הקרעים. מאחורי הקלעים, ליברמן עובד במרץ כדי לטוות בריתות בתוך הכנסת ומחוצה לה, כדי להכשיר את הקרקע לסילוק האיש השנוא עליו. מבחינתו, זוהי כעת משימת חייו.
אחרי הקדנציה הקצרה והאסונית־כמעט של שניהם ביחד, לפיד החליט לא לזגזג, להישאר מחוץ לקואליציית נתניהו בכל מחיר ולעשות הכול כדי להחליפו בראשות הממשלה. לנתניהו קל יותר במצב הזה, הוא מעולם לא בטח בו ומהרגע הראשון ניסה להכשילו, מתוך מחשבה וידיעה שלפיד מכוון לרשת את כיסאו, ומאחוריו עומדים – לכאורה – אויבים נוספים כמו נוני מוזס (ע"ע עיתונאים).
נפתלי בנט
כמו רבים מאויבי נתניהו, גם בנט מגיע מתוך הפמילייה. מלב העשייה המשותפת. בעבר היה ראש המטה של נתניהו כשזה היה יו"ר האופוזיציה. אחרי תקופה קצרה הוא (ואיילת שקד איתו) פרש בזעם. על פי דיווחים, אחרי פיצוץ עם שרה נתניהו. לרגע לא ציפה הזוג לקבל את בן הטיפוחים כראש מפלגה משמעותית ושותף קואליציוני.
התיעוב בין הבית ברחוב בלפור לבין בנט אדיר. עם בני שיחו, בנט קורע את נתניהו לגזרים. ונתניהו עצמו, שבדרך כלל לא מאבד את שלוותו, יוצא לעתים מכליו ממש כשבנט מתגרה בו. מבחינת נתניהו, זוהי לא רק טינה אישית. בנט מעוניין להתמרכז, להיפטר מסיעת 'תקומה' הקיצונית ולהפוך עצמו מועמד לגיטימי לראשות הממשלה מטעם הימין. ואת נתניהו מעניין רק הימין. השמאל – בדרך כלל – לא באמת מפחיד אותו.
משה כחלון
יחסי העבודה בין ראש הממשלה לשר האוצר תקינים, לכאורה. אבל זאת רק בגלל שללא כחלון ו'כולנו', אין לנתניהו קואליציה. מי שהיה שר תקשורת פופולרי עזב את החיים הפוליטיים בעיקר בגלל נתניהו, כדי לתכנן פרק ב' במסגרת עצמאית. לקראת הבחירות הקודמות שאף להיות מרכיב עיקרי בקואליציה ללא נתניהו, אבל התוצאות הסופיות לא אפשרו לו להגשים את חלומו. אבל אין לטעות, החלום הזה עדיין מקנן עמוק בראשו.
גדעון סער
לקראת סוף 2014 עזב בכיר הליכודניקים אחרי נתניהו את החיים הפוליטיים – אבל נשאר עמוק בתוכם. סער הוא הסיוט של נתניהו. חלק ממהלכיו של ראש הממשלה, כמו ההקדמה השערורייתית של הפריימריז בליכוד, נגזרים ממשחק שחמט דמיוני עם סער. רמת החרדה והחששות של נתניהו מהשר לשעבר גבוהה. סער היה מקורבו והמוציא לפועל של מהלכיו בעבר. נתניהו, כרגיל, גמל על נאמנות בבריונות. מבחינתו הפופולריות של סער הצריכה את כיפוף ראשו וקיצוץ כנפיו.
כדאי לשים לב למשל לתגובות "לשכת ראש הממשלה" בכל פעם שסער מותח ביקורת פומבית על מדיניותו של נתניהו. הן מהירות, אלימות כמעט ("מקשקש מסלון ביתו", "טוקבקיסט חסר כל ניסיון ביטחוני"), וקשה להניח שזה לא נתניהו עצמו מנסח אותן, ברשף וחרון.
עם גאולה אבן לצדו, עיתונאית פופולרית ודעתנית ("יש שלטון שנהיה אובססיבי ברצון שלו לסתום פיות"), סער הוא איום בדרגה 1 על נתניהו. הוא שומר על קשר עם כל מי שרלוונטי במערכת הפוליטית, ובוחן תסריטים שבהם אפשר לסיים את עידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית.
אהוד ברק
קצרה היריעה מלתאר את יחסיהם המורכבים וארוכי השנים בין מפקד סיירת מטכ"ל וחיילו לשעבר. האפיזודה האחרונה הייתה דווקא של שותפות, בניגוד לשנים של יריבות. אבל למרות ההערכה שברק רוחש לנתניהו וליכולותיו הפוליטיות, הוא גם חש שנכווה וחזר להיות אויב אידיאולוגי של ראש הממשלה. הקלטות שבוצעו במסגרת עריכת ספר על פועלו ונחשפו, גילו טפח ממה שברק חושב על המנהיג: "חלש, אפוף פסימיות עמוקה, ילדותי, בלי שליטה עצמית".
נסיכי הליכוד
בביצת נסיכי הליכוד, נתניהו תמיד חש כילד חוץ בקיבוץ. אביו נכשל בניסיונותיו להתברג בימין הישראלי, ונחשב לאדם שמנחם בגין, למשל, מאוד לא אהב. נתניהו סחב את האנטי הזה עד לכיבוש הליכוד על ידו. הוא פיתח מערכת יחסים מורכבת עם "הנסיכים". ברוב המקרים חיפש את הכרתם, ולאחר מכן השפיל אותם. חלקם, בתגובה, הפכו לגדולי אויביו.
דן מרידור
כבר בממשלתו הראשונה התפתחה טינה בין נתניהו למרידור. הוא הציע לו תיקים שנראו פחותים ממעמדו. לאחר שמונה בכל זאת לשר האוצר, ראה שנתניהו לא ייתן לו גיבוי והתפטר ("משבר האלכסון"). אחר כך עזב את הליכוד. 11 שנים חלפו בטרם חזר הנסיך הפגוע למפלגתו. כשחזר נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, מרידור מונה לסגן ראש הממשלה והשר לענייני מודיעין. הוא חיפה על נתניהו בהרבה בירות עולמיות בהן סלדו ממנו למדי. לאחר מכן נכשל מלהיבחר שוב ופרש.
מאז הוא תוקף את נתניהו בחריפות יוצאת דופן. לפני כשנתיים הודיע שלא יחזור לליכוד. "לא אהיה אבקת הכביסה של הליכוד". לקראת הבחירות האחרונות הכריז שלא יצביע מח"ל, בגלל נתניהו. הוא הצביע על ההידרדרות באופייה הדמוקרטי של ישראל, והאשים בכך ישירות את המנהיג שסרח לטעמו.
ציפי לבני
לבני הגיעה לחיים הציבוריים בזכות אביגדור ליברמן, שהיה אז (1996) המנכ"ל הכל יכול אצל נתניהו. ב־2005 עזבה את הליכוד לטובת קדימה, והייתה בה עד שכבשה את ראשות מפלגת השלטון קצרת הימים. ב־2009 נהרו אחריה מאות אלפי ישראלים הודות למסר "ציפי או ביבי". ארבע שנים אחר כך הצטרפה לממשלת נתניהו. האחרון נתן לה לנהל מו"מ עקר עם הפלסטינים, כשמקורביו מתדרכים נגדה. בדצמבר 2014 פוטרה ביחד עם יאיר לפיד. נתניהו טען כי השניים תכננו נגדו פוטש. מאז לבני היא מגדולי האויבים והשונאים של ראש הממשלה. לפני נאומו השנוי במחלוקת של נתניהו בקונגרס, היא אמרה שראש הממשלה העביר אותנו שטיפת מוח כאילו אנחנו נמצאים לפני שואה. כיום מעמדה הפוליטי רחוק משהיה, אבל היא תעשה לא מעט כדי לראות את שנוא נפשה הולך הביתה.
בני בגין
הנסיך האולטימטיבי מעולם לא זכה ליחס מועדף אצל נתניהו. להפך. כבר בממשלת נתניהו הראשונה זרמו ביניהם נהרות של טינה וחשדנות. בגין פרש אחרי אישור הסכם חברון (1997), וחזר עשור לאחר מכן לליכוד, הגיע בפריימריז למקום החמישי והתמנה בממשלת נתניהו השנייה (2009) לשר בלי תיק. בבחירות לאחר מכן לא הצליח להתברג למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. ב־2015 נתניהו, שזגזג הלוך וחזור עם השריון שקיבל לרשותו במקום ה־11 ברשימת הליכוד, הצניח אליו לבסוף את בגין. עם זאת, הנסיך הגאוותן לא קיבל מקום בממשלה. בגין, ג'נטלמן פולני, מקפיד לבלוע את הצפרדעים ואף להביע תמיכה בנתניהו, כשחייבים. בליכוד לא כולם מתרשמים מהארשת התומכת של נסיך הנסיכים. חברותו ההדוקה עם מרידור, ההשפלות שספג שוב ושוב מנתניהו, כל אלה השפיעו על בגין, אומרים במפלגה. "אויב רך" בפוטנציה, יש מי שמגדירים את הסטטוס של בגין בהקשר של נתניהו בימים אלה.
רוני מילוא
הנסיך התל אביבי היה מראשוני המתנגדים לנתניהו מתוך הליכוד העמוק. תמיד לגלג על נתניהו וביקר אותו. אחרי אפיזודת מפלגת המרכז, פרש מהפוליטיקה. פה ושם הוא עוד בוחש מאחורי הקלעים, אבל בעצימות נמוכה מאוד.
ראשי ממשלה
אהוד אולמרט
בעיני אוהדי אולמרט, קשה למצוא שני אנשים שונים כל כך כמו ראש הממשלה הקודם והנוכחי. הקודם, כיום אסיר, איש של אנשים, של נאמנויות ארוכות טווח, של חברויות אמיצות. אדם החלטי ואמיץ, מנהל יעיל. הנוכחי, לדידם, בוגדני, הססן ופחדן.
אהוד אולמרט, בנו של מרדכי אולמרט, מגייס כספים של התנועה הרביזיוניסטית וח"כ של חרות, סלד מנתניהו כמעט מהרגע הראשון בו זה הגיח לפוליטיקה. התיעוב רק גבר ב־2003, כשאריאל שרון הבטיח לאולמרט את תיק האוצר אבל נתן אותו לבסוף לנתניהו.
בבחירות ב־2006 גברו אולמרט וקדימה על נתניהו והליכוד. נתניהו ארגן נגדו בין השאר את הפגנות המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה (כפי שפורסם על ידי אלדד יניב במגזין זה). שנתיים אחר כך התפטר אולמרט בעקבות הסתעפות הפרשות נגדו. מאז ועד שנכנס לכלא הוא תקף את נתניהו בכל הזדמנות. הוא כינה את ההכנות לתקיפה נגד איראן "הזיות ביטחוניות", תקף את מערכת היחסים העכורה של נתניהו והבית הלבן ("לא עלה על דעתנו לנהל קרב נגד בעלת הברית מספר 1 של ישראל"), יצא נגד תמיכתו של נתניהו במיט רומני ("הפרה בסיסית של הכללים"). גם חגיגת הבזבוזים במעון ראש הממשלה בתקופת נתניהו הוציאה חיצי ארס מאולמרט כלפי יורשו. וכמו במקרה קצב, וליברמן, גם בסביבת אולמרט היו מי שטרחו לנקוב בנתניהו כגורם אפשרי שהניע את החקירה נגד האיש שלהם. אם במקרים הקודמים התסריט הזה נראה מופרך מהיסוד, הרי שלאולמרט היו יותר סיבות לחשוד. בין השאר בזכות משאבים שהשקיעו גופי ופעילי ימין באיסוף חומרים על אודותיו. ועדיין, בית המשפט אמר את דברו וזה מה שקובע.
מקורבי אולמרט מלאי טינה כלפי ראש הממשלה. רוני בר־און, למשל, שהסתבך יחד עם נתניהו בפרשת בר־און-חברון, מתעב את ראש הממשלה כמעט באותה עוצמה כמו אולמרט. הוא כינה אותו בעבר בין השאר "קומביבי" ונזף בו על ההשוואה בין השואה לבין האיום האיראני. מקורב אחר, יורם טורבוביץ', שהיה ראש לשכתו של אולמרט במשרד ראש הממשלה, היה מועמד לאחרונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. המועמדות נופתה בקלילות, ויש מי שסוברים שידו של נתניהו בדבר.
אריאל שרון
שרון המנוח תיעב את נתניהו, בז לו, זלזל בו ופקפק באמינותו. "הוא נתפס לפאניקה ומאבד עשתונות", אמר ראש הממשלה שרון על מחליפו בהנהגת הליכוד. "הוא לא עומד בלחצים, ראיתי אותו בפרשת חאלד משעל, הוא התפרק לחלקים והיינו צריכים להרכיב אותו מחדש. הוא ראש הממשלה הגדול ביותר – גדול ביצירת אשליות".
ההיסטוריה ביניהם הייתה עקובה מדם. שרון סייע לנתניהו להיבחר לראש הממשלה ב־1996 רק כדי לגלות שנתניהו ינסה לבגוד בו שנייה לאחר מכן. השנים הבאות היו סחרחורת של עליות ומורדות ביחסיהם. גם אחרי שחזרו ליחסי עבודה תקינים, כששרון ראש ממשלה ונתניהו שר אוצר תחתיו, החשדנות לא פחתה. תחת סערת תכנית ההתנתקות, נתניהו (ואחרים) חזר למרר את חייו של שרון בליכוד, עד שזה פרש והקים את קדימה.
שרון כמעט ריסק סופית את הליכוד. אפילו אחרי שקיעתו בתרדמת, הביאה המפלגה החבוטה בראשות נתניהו שיא שלילי של 12 מנדטים בלבד. הסתלקותו מהזירה הורידה אבן מלבו של נתניהו, שתמיד חשש מיכולותיו ומלשונו החדה כלפיו. "פורום החווה" שליווה את שרון היה מלא באנשים שסלדו מנתניהו, חלקם היו מקורבים לאחרון בעבר, ואת קרבתם של חלקם (כמו ראובן אדלר) חיפש נתניהו לא פעם, אך ללא הצלחה. גם בניו של שרון ירשו, בין השאר, את הטינה הזו, אם כי שניהם מחוץ לחיים הציבוריים כיום, ולכן אינם על הרדאר של נתניהו.
יצחק שמיר
יצחק שמיר ז"ל אף פעם לא התלהב מנתניהו. ב־1988 כבש נתניהו את השביעיות במרכז הליכוד בסערה. שמיר, אז ראש הממשלה, צינן את השמחה. ביבי לא יהיה שר, אין לו מספיק ניסיון, הוא הצהיר. בהמשך נתן לו סמכויות וכבוד, כמו בצירופו אליו לוועידת מדריד, אבל דעתו עליו לא השתנתה. נתניהו פילל ממש ככל הנראה ששמיר ייפול בבחירות 1992, כדי להתמודד בעצמו לראשות המפלגה החבוטה. בראיון לרזי ברקאי אחרי שנתניהו נבחר לראש הממשלה, קרא לו שמיר "מלאך חבלה". בשנת 2000 קרא לליכוד לא להחזיר להנהגה את נתניהו. "נתניהו לא השתנה. הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ונתניהו אותו נתניהו". הבן, יאיר שמיר, שמונה ב־2013 לשר החקלאות בממשלת נתניהו (מטעם ישראל ביתנו), פלט לפני הבחירות כי נתניהו הוא "אדם שרוצה למצוא חן ולזגזג". שלא כמו אביו, מיהר יאיר לחזור בו כדי לייצב את יחסיהם.
הנשיאים
נשיא המדינה רובי ריבלין לא ממש טורח להסתיר את רמת הסלידה וההסתייגות שלו מבנימין נתניהו. למה לו? ראש הממשלה עשה הכול כדי למנוע ממנו להגיע לתפקיד עליו חלם שנים רבות כל כך, והשפיל אותו לא אחת. נסיך הליכוד, שראה את נתניהו כובש בסערה את המפלגה, משוכנע שזה דרדר אותה למקומות איומים. אותה, ואת החברה הישראלית כולה יחד איתה. הנשיא הוא אחד היריבים הקולניים והבוטים ביותר של נתניהו, שנעזר בעבר בריבלין כדי להיכנס לליכוד מלכתחילה.
כבר בממשלתו הראשונה של נתניהו הבין ריבלין שנתניהו ונאמנות זה כמו שמן ומים. לא מתמזג. בעזרת תרגיל פוליטי הוא חסם את כניסתו המחודשת של נתניהו לחיים הפוליטיים בשנת 2000. מאז העניינים ביניהם הידרדרו, אפילו עד מתיחת ביקורת פומבית של ריבלין על קודש הקודשים הפגיע ביותר – שרה נתניהו.
ניסיונות פיוס לא הצליחו, ריבלין הודח מתפקיד יו"ר הכנסת, ונתניהו היה מוכן לעשות כל פליק־פלאק אפשרי כדי שהאויב לא יגיע למשכן הנשיא – אפילו לבטל את מוסד הנשיאות כולו. ריבלין, בעיקר הודות לגדעון סער שניהל לו את הקמפיין, הצליח. מוגן במשכן הרם מתהפוכות הפוליטיקה, ריבלין מטיל חיצים בנתניהו. הוא מזדעזע ממש מהאופן שבו נתניהו, לדידו, מפלג את המדינה ומשסה ציבורים בציבורים. רותח לשמע שכתובי נתניהו את ההיסטוריה (כמו במקרה "המופתי והיטלר"), ונחרד מהיחס של נתניהו למיעוט הערבי.
בינתיים הפך ריבלין ללוח מטרה לחיצי הימין הקיצוני. נתניהו לא ממהר בדרך כלל לגנות את משמיציו של ריבלין בהקשר הזה, כמו לאחר השתתפותו של הנשיא בכנס 'הארץ' לצד נציגים של ארגון 'שוברים שתיקה'. פיוס בין השניים, כך נראה, כבר בלתי אפשרי. שנאה תהומית וחסרת פשרות, שתעיב על היחסים בין שתי הדמויות הבכירות ביותר בישראל גם בשנים הקרובות.
–
גם כל הנשיאים הקודמים ב־20 השנים האחרונות תחזקו או מתחזקים מערכת יחסים סבוכה לרעה עם נתניהו. יחסיו של שמעון פרס עם נתניהו ומשפחתו, על פני עשרות שנים, יכולים למלא ספר שלם. הנפיל הפוליטי היה חבר קרוב של משפחת נתניהו, סייע למשפחה וטיפח אותה אחרי מותו של יוני נתניהו. אבל היוצרות התהפכו, נתניהו הצעיר השפיל את פרס בבחירות 1996, ובמערכת היחסים המקצועית האחרונה שלהם, כנשיא וראש ממשלה, חש פרס בעיקר מאוכזב. מאוכזב משמרנותו והססנותו של נתניהו, מהחתירה שלו – בראיית פרס – לשחיקת הדמוקרטיה, היעדר התהליך המדיני, עניין הגרעין האיראני ומה לא. "נתניהו מפחד. לא צריך לפחד כל היום", אמר פרס על האיש שהכיר מקרוב. פרס חש שנתניהו עשה ממנו צחוק בתקופה הזו, והרבה לתדרך נגדו ממושבו בבית הנשיא, וגם לאחר מכן.
גם הנשיאים הקודמים שנאו את נתניהו שנאה עזה. בקדנציה הראשונה היה זה עזר ויצמן. האיבה בין השניים הייתה כה קשה, עד שהנשיא עוד בזמן כהונתו פעל כדי למנוע מנתניהו להיבחר פעם נוספת (כולל הדלפה שויצמן רוצה לראות את ליפקין־שחק כראש ממשלה). נתניהו פעל באופן דומה לקראת סוף כהונתו של ויצמן (שנפל לבסוף בכל מקרה, בעקבות פרשת סרוסי). משה קצב רדוף השדים והאנס המורשע, מעולם לא סבל את נתניהו. כשהפרשה הפלילית סביבו התלהטה, הצביעו חלק ממקורביו בשיחות סגורות על תרחיש (מופרך ככל שיהיה) בו נתניהו ואנשיו הם חשודים אפשריים בהנעת ההליך. זאת, לדעתם, מתוך חשש שקצב יחזור ויתמודד על ראשות הליכוד אחרי תקופת הנשיאות.
הביטחוניסטים
חבורת האויבים הגדולה ביותר של נתניהו מחוץ לפוליטיקה מגיעה ממערכת הביטחון. זו היריבות הקשה ביותר ובמידה מסוימת גם זו שמעוררת הכי הרבה חשש. חלקם ראו את נתניהו במצבי לחץ, הם מכירים היטב את התנהלותו. רבים מהם תיארו מנהיג חלש, הססן, פופוליסט ולא אחראי.
מאיר דגן
דגן היה ראש המוסד תחת נתניהו. אחרי שעזב את המוסד הקים את תנועת 'יש סיכוי' לשינוי שיטת הממשל, שבין חבריה היו ראובן אדלר, גד זאבי, איל ארד, איתן בן אליהו, אוריאל רייכמן ואחרים. מאז שעזב את המערכת תקף דגן את נתניהו בחריפות בכל הזדמנות. אפילו אחרי מותו דבריו הדהדו – בשיחות שערך עם רונן ברגמן ופורסמו חודש לאחר שהלך לעולמו, צוטט דגן: "נתניהו הביא את הנזק האסטרטגי הכי גדול של ישראל בנושא האיראני. בחיים לא ראיתי אותו לוקח אחריות על משהו. הדבר היחיד שעניין אותו ב'צוק איתן' היה להצטלם על רקע מפות. מדיניותו הרסנית לעתידה וביטחונה של מדינת ישראל. הוא המנהל הגרוע ביותר שאני מכיר. האינטרס האישי אצלו גובר על האינטרס הלאומי".
יובל דיסקין
מי שהיה ראש השב"כ תחת נתניהו הוא אחד ממבקריו הבולטים. "ביבי סובל מאי־קבלת החלטות. הוא לא אוהב לקבל החלטות. נתניהו פוחד, מזגזג ולא לוקח אחריות". נתניהו לא חושב שהוא איום פוטנציאלי רציני מבחינה פוליטית, אך הוא בהחלט פוקח עין לכיוונו.
איציק מרדכי
שר הביטחון בממשלת נתניהו הראשונה הסתכסך קשות עם נתניהו ופוטר, רגע לפני שהתפטר בעצמו לטובת הקמת מפלגת המרכז. בתגובה כינה מרדכי את נתניהו "פוליטיקאי קטנוני (…) לא ראוי לאמון שלי וגם לא לאמון של העם בישראל. הוא סיכן הכול למען צרכיו הפוליטיים". בעימות טלוויזיוני מפורסם השפיל נתניהו את מרדכי עם הקריאה שהפכה לקאלט: "תסתכל לי בעיניים".
גבי אשכנזי
הרמטכ"ל ששירת תחת ראש הממשלה נתניהו, נחשב לאויב גדול וגם לאיום רציני בזירה הפוליטית. אשכנזי התנגד לתכניות התקיפה באיראן של ברק ונתניהו, וחשב שהם הרפתקנים מסוכנים. הוא הרבה לדבר נגד נתניהו בשיחות פרטיות ולמתוח ביקורת חריפה על תפקודו. סקר 'הארץ' האחרון שעל פיו שותפות של משה כחלון, גדעון סער ואשכנזי תביס את נתניהו, הפך לשיחה לוהטת במערכת הפוליטית, וצבע באדום עז אף יותר את הסדין על שמו של אשכנזי, בבית ברחוב בלפור.
כ־200 קצינים בכירים יצאו לפני הבחירות בקריאה לפתוח ביוזמה מדינית באזור. "אין שחר להפחדות כאילו הסדר מדיני יפגע בביטחון", כתבו באתר האינטרנט שלהם והבטיחו שאם ראש הממשלה לא ילך בדרך שהם מציעים – הם ילכו באמצעות מנהיגות אחרת. בין החברים בפורום בכירים כמו דן חלוץ, דני יתום, אבי מזרחי, עמירם לוין, עמוס ירון, רן פקר, אביהו בן נון, מייק הרצוג, אמנון רשף ואחרים. כמעט כולם ישמחו לחלוק איתכם שיחה על אודות תכונותיו השליליות של נתניהו, לתפיסתם.
הרשימה הזו יכולה להימשך לנצח, כמעט. חוץ ממשה (בוגי) יעלון שהצטרף לליכוד, לא תמצאו כמעט ביטחוניסטים בכירים בדימוס שיגידו לכם שהם אוהדים את נתניהו או סומכים עליו. הדוגמאות הולכות אחורה עד לכהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה. כרמי גילון, בעבר ראש השב"כ, אמר עליו: "אגו־מניאק שמוביל לחורבן המדינה". אמנון ליפקין־שחק ז"ל, מי שהיה רמטכ"ל במהלך ממשלת נתניהו הראשונה ובין מייסדי מפלגת המרכז, סלד גם הוא קשות מנתניהו. שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר, תקף גם הוא את נתניהו בחריפות לפני הבחירות האחרונות. נתניהו פוגע בביטחון ישראל, הוא אמר. "אתה ורק אתה הפכת את ארה"ב מבעלת ברית לאויב. איפה הביטחון האישי שהבטחת לתושבי עוטף עזה? איפה האחריות שלך?"
עיתונאים
התקשורת, בספר של נתניהו, היא גדולת האויבות. שנים חש רדוף, שנים תכנן נקמה. זו באה באמצעות הקמת כלי תקשורת עוצמתי שישרת את האג'נדה שלו. אבל התבססותו של 'ישראל היום' לא הרגיעה את תחושת הקיפוח. לפני הבחירות האחרונות החל לתקוף את התקשורת ישירות, בעיקר את 'ידיעות אחרונות' שנקט קו ביקורתי כלפיו וטיפח את יריביו. 'הארץ' נחשב בעבר לאויב מרכזי, אבל נתניהו שינה גישה כנראה. מבחינתו, זה הפך לביטאון השמאל ואינו מהווה איום משמעותי עליו.
את כמות תביעות הדיבה שהגישו הזוג נתניהו כבר הפסקנו לספור (רובן סולקו הצדה בשלב מוקדם, טרם הגעה להכרעה בבית משפט). נתניהו עובד מעל ראשה של התקשורת. הוא אינו מתראיין (אלא אם כן זו תקופת בחירות), מדבר דרך המדיה החברתית ומצלם בעצמו מסרים מוקלטים שנשלחים – ללא הפרעת עיתונאים ושאלות מעצבנות – אל כלי התקשורת. באגף ההסברה במשרדו עובדים מסביב לשעון בקשבות, ויש מי שסיפר כי לעיתונאים מסוימים (שנחשבים "בעייתיים" במיוחד) מקצים קשב מיוחד עבור הדיירים בבלפור. חלק מהעיתונאים האלה הפכו למבקרים לא שגרתיים של נתניהו, עם גוונים אמוציונליים וחריפים במיוחד. אפילו בעיתון הבית 'ישראל היום' כבר התגלו בקיעים, כשהפרשן הוותיק דן מרגלית החל לצייץ בטוויטר נגד נתניהו ומדיניותו.
נוני מוזס
מו"ל 'ידיעות אחרונות' נתפס בבית ברחוב בלפור כאחד מגדולי אויביו של נתניהו. בני הזוג שבים וטוענים שמוזס מכפיש אותם. המלחמה בינם לבין מוזס כה קשה עד שבבחירות האחרונות נדמה היה שנתניהו נאבק במוזס ולא ביריביו הפוליטיים. במבחן התוצאה, זה עבד עבורו לא רע בכלל. עיתונאיו של מוזס, ודאי הבכירים שבהם כמו נחום ברנע וסימה קדמון, לא צריכים הנחיות מהבוס כדי להצליף במקלדתם נגד ראש הממשלה, אותו הם תופסים כפוליטיקאי קטנוני וכמנהיג גרוע במיוחד.
תחקיר 'ביבי טורס' על מימון נסיעותיו של הזוג נתניהו בעת שהיה ראש האופוזיציה סימן את דרוקר ואת ערוץ 10 כיריבים גדולים של משפחת נתניהו. שתי תביעות דיבה הוגשו על ידי נתניהו נגד דרוקר, שתיהן נמחקו בהסכמה בין הצדדים. נתניהו אף סירב להתראיין בזמן הבחירות לדרוקר, שמצדו ממשיך להיות ממבקריו החריפים של ראש הממשלה.
בכיר עיתונאי 'מעריב' הוא מגדולי אויביהם של הזוג נתניהו. "ביבי זיג ביבי זג" היה אחד מהכינויים הרכים יותר שהדביק לראש הממשלה. את שרה נתניהו הגדיר "אישיות מטורללת" וחשף בין השאר את השיחה בינה לבין מוניק בן מלך, בת זוגו של אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר. נגד כספית עומדת תביעה בסך מיליון שקל אחרי שפרסם שהגנן במעון ראש הממשלה פוטר. זו עדיין מתבררת.
אמנון אברמוביץ'
הפרשן הפוליטי־מדיני של חדשות 2 לא חוסך את שבט לשונו מראש הממשלה. בזירה הפוליטית־תקשורתית מצביעים עליו כסיבה העיקרית לרצונו של נתניהו לפצל את ערוץ 2 ובכך להחליש את כוח מהדורת החדשות שלו. לנצח ייזכר אברמוביץ' בזכות הכינוי שהדביק למנהיג שהוא מבקר תדירות: "קים ג'ונג ביבי".
אורן, הפרשן הוותיק של 'הארץ', חשף בין השאר את פרשת הבקבוקים במעון ראש הממשלה. סיפור זה, לצד אחרים, נתן לו מקום של כבוד בפנתיאון אויבי המשפחה.
יגאל סרנה
כבר שנים מותח סרנה ביקורת קשה על ראש הממשלה ועל רעייתו. אבל פוסט אחד בפייסבוק גדש את הסאה. סיפור שפרסם שם סרנה, לכאורה ללא ביסוס מתאים, עורר את חמתם של אשת ראש הממשלה וראש הממשלה עצמו. הזוג הגיש לאחרונה תביעת דיבה נגד סרנה בסיפור הזה.
אכיפת החוק והביקורת
בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, נתניהו שאף לרסק מהיסוד את האליטות הישנות, בהן הגוורדיה המשפטית בראשות בית המשפט העליון. אבל במקרה הזה נשמר מאזן אימה. נתניהו פוחד מרשויות החוק, ולכן מנסה לשדר תמיד שימור של הסטטוס קוו ונהיגת כבוד במערכת המשפט. נדירים המקרים בהם הוא משמיע עליה ביקורת (כמו בהכרעה נגד מתווה הגז).
שופטת בית הדין לעבודה בירושלים דיתה פרוז'ינין, שפסקה לטובת מני נפתלי בתביעתו נגד משרד ראש הממשלה, הפכה לאויבת העם. שרה נתניהו דרשה ממנה לפסול את עצמה מלדון בתיק של גיא אליהו, עובד נוסף לשעבר שתובע גם הוא פיצויים בשל העסקה פוגענית. פרוז'ינין סירבה לבקשה, נתניהו ערערה על הסירוב. המשחק מכור, טענה נתניהו. "דעתה נעולה והנימוקים שלה שגויים".
שופטת העליון לשעבר עדנה ארבל נחשבה גם היא לצרה צרורה. בהיותה פרקליטת המדינה היא המליצה להעמיד לדין את נתניהו בפרשת הקבלן אבנר עמדי. בניגוד לדעתו של אליקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, סברה ארבל שיש להעמיד את נתניהו לדין בעבירות של קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים. גם יהודה וילק, שהיה אז מפכ"ל המשטרה, אינו אהוד במשפחה. המשטרה, כזכור, המליצה להעמיד את נתניהו לדין בפרשה, אם כי וילק לא זוהה ישירות עם החקירה ואף לא נחשב על פי פרסומים שונים כמי שהעניק גיבוי לחוקרים. תת־ניצב מירי גולן שעמדה בראש היחידה לחקירות הונאה והחוקרים הישירים של הפרשה, תת־ניצב נחום לוי ורב־פקד פלורה לוין, נחשבו בעיני משפחת נתניהו גם הם למי שסימנו – וסומנו.
–
גם יחסיו של נתניהו עם מבקרי המדינה ידעו מעברים מניטרליות – לאיבה. תנ"צ נחום לוי, ההוא מפרשת עמדי, שימש כיועצו של המבקר לשעבר מיכה לינדנשטראוס לענייני שחיתות, ובתפקידו זה בדק את פרשת 'ביבי טורס'. חוקרי משרד מבקר המדינה חקרו את נתניהו פעמיים בעניין. למזלו של נתניהו – אולי – לינדנשטראוס לא הספיק לסיים את החקירה בטרם פרש. על פי גורמים יודעי דבר, סביר להניח שהדו"ח שלו לא היה מנקה את ראש הממשלה. "ברמה העקרונית זה לא תקין שאנשי ציבור נוסעים על חשבון נדבנים ותורמים", אמר לינדנשטראוס עוד בטרם הושלמה החקירה.
לינדנשטראוס לא הסתפק בפרשת 'ביבי טורס', וביקר את נתניהו ציבורית במקרים נוספים. גם אחרי שעזב את תפקידו הוסיף לתקוף את נתניהו. כך, על הוצאות מעון ראש הממשלה אמר שזוהי "נהנתנות חמורה".
הניסיון המר של משפחת נתניהו עם לינדנשטראוס גרם לבני הזוג לבחור בקפידה את המבקר שהחליף אותו. בחירתו של יוסף שפירא, על פי גורמים יודעי דבר, התאפשרה רק אחרי אישורה של שרה נתניהו. בתחילה שפירא סיפק לכאורה את הסחורה. הוא פיטר את נחום לוי ואמר בראיון שלינדנשטראוס עסק בפרשות שאינן מתפקידו. אבל כנראה גם לשפירא עלו הזוג נתניהו על העצבים. את הדו"ח בפרשת 'ביבי טורס' הוא מושך ומושך כבר שנים, אבל מבחינת סביבת נתניהו, הוא אינו מספק את הסחורה כפי שהיו מצפים ממנו. כמו למשל בדו"ח החריף שפרסם על הוצאות המעונות של ראש הממשלה בשנה שעברה, ושממנו עלה, בין השאר, חשד אפשרי לפלילים בסיפור העסקת החשמלאי אבי פחימה. סביר להניח ששפירא כבר אינו אהוד על הבית ברחוב בלפור, ואולי עם פרסום דו"ח 'ביבי טורס' הסופי, יהפוך באמת לאויב של ממש מבחינתם.
עובדים וחברים לשעבר
עשרות מועסקים, יועצים, מקורבים וחברים לשעבר הפכו ליריבים מרים של משפחת נתניהו. מני נפתלי, גיא אליהו, ליליאן פרץ, נעמי איגוס, טניה שאו, אבנר עמדי – ואולי גם עזרא סיידוף בעתיד לבוא – הם רק חלק מהרשימה מהצד של העובדים.
איש העסקים רוני מאנה ("עבור הזוג נתניהו האנשים סביבם הם כלים חד־פעמיים, להשתמש ולזרוק, יש להם תחושה שישראל והישראלים קטנים עליהם, שהם מורמים מעם") ושעיה סגל הם בין הבולטים במקורבים שסר חנם. שניהם היו אנשי סוד קרובים במשך שנים עד שהקשר ניתק. סגל כותב ספר על נתניהו. מאנה כותב ומדבר איפה שרק אפשר.
ד"ר גבי פיקר, חבר מילדות של נתניהו במשך עשרות שנים, כבר לא שם. גם לא אביב בושינסקי, יועץ התקשורת הנאמן שהחליט לא לשתוק יותר. יועז הנדל, יוחנן לוקר וצבי האוזר, בכירים בלשכת נתניהו, עזבו את הלשכה אחרי שהתלוננו על התנהלותו של נתן אשל (היחסים עם האוזר דווקא תקינים, כך נראה).
אורית גלילי צוקר, שהייתה יועצת של נתניהו, שוקלת לכתוב ספר על הזוג נתניהו ובינתיים מפרסמת הגיגים בטוויטר: "ביבי הנושא בתואר ראש הממשלה נמצא בשוליים הכהניסטיים של המפה הפוליטית", או "התפתיתי לרגע לחשוב שביבי נמנע מלנסוע לארה"ב בגלל שמשהו יתקיל אותו עם הבחירות שם. מסתבר שזה פחד מיוזמה מדינית ושהקיסרות שלו לא תשרוד. כמה עלוב".
עוזי ארד, בעבר ראש המטה לביטחון לאומי ויועץ מדיני קרוב ביותר לנתניהו, הפך למבקר חריף. לא אחת הוא מתח ביקורת על ההתנהלות של נתניהו מול האמריקאים, ואף טען כי נתניהו הוא זה שאשם בהסכם הגרעין הגרוע שנחתם בין איראן למערב.
חגי בן ארצי, אחיה של שרה נתניהו, מאגף את נתניהו מימין ("הרשעות של גיסי כואבת לי. נתניהו נכנע לטרור"). אח נוסף, פרופ' מתניה בן ארצי מכה משמאל ("קל יותר לדבר על חרם אקדמי מאשר על ההתנחלויות. הציבור הנבער קונה את זה כמו שהציבור הלך להצביע כשאמרו לו שערבים נוהרים לקלפיות").
רון לאודר, בעבר מקורב לנתניהו, הפך ליריב רך. הקשר בינו לבין ראש הממשלה הצטנן אחרי הפרסומים השליליים על נתניהו בערוץ 10. לאודר, שהיה בעל השליטה בפועל בערוץ, סירב להתערב ולגנוז את תחקיר 'ביבי טורס'. מאז הוא מיטלטל בין ביקורת על נתניהו לניסיונות קרבה. לפני חמש שנים הוא הטיל על נתניהו את האחריות לקיפאון המדיני וקרא לראש הממשלה לפתוח במו"מ עם אבו מאזן "ללא תנאים מוקדמים". שנה אחר כך פרסם מודעת תמיכה בנתניהו ב'וול סטריט ג'ורנל'.
איל ארד
גם כאן, הרשימה בלתי נגמרת כמעט. חברים ומקורבים באו והתחלפו כמו גרביים. נקנח באיל ארד, מי שהיה יועצו של נתניהו מימי האו"ם ועד הגעתו לראשות הממשלה, המקורב האולטימטיבי, והפך לאחד האנשים המתעבים אותו ביותר. "ההתנהלות האישית של נתניהו מחליאה. יש לו בעיות אופי, בעיה באישיות, חוסר יכולת לעמוד במצבי לחץ וחוסר יכולת לקבל החלטות. הוא לא מתאים להיות ראש ממשלה", אמר עליו המקורב לשעבר.
מאז נכח ארד בצוות היועצים של מפלגת המרכז, הריץ את שרון, את אהוד אולמרט ואת ציפי לבני בבחירות לראשות הממשלה. בבחירות האחרונות עמד בראש תנועת 'הרוב הדומם' שקראה להחלפת נתניהו. משעשע במיוחד היה העיתון הפיקטיבי 'ישראל מחר' שהופץ על ידי התנועה בחצי מיליון עותקים והיה, כך הובטח, גיליון הפרידה מנתניהו.
האמריקאים
לרוע מזלו של נתניהו, הוא נאלץ לעבוד כראש ממשלה רק עם נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הזוג קלינטון, אחד נשיא ואחת נשיאה אפשרית שבדרך, הם מגדולי מתעביו של נתניהו. ביל קלינטון, יותר מאשתו, שנא את נתניהו מהרגע הראשון שנפגשו כמעט. נתניהו שנא אותו בחזרה, והעבודה המשותפת של שניהם הפכה לאסון מתמשך. הילרי בוטה מעט פחות, אבל גם היא חשודה בכירה ברשימה שבראשו של נתניהו. כשאחד מעוזריה העביר לה מייל בו כתב שנתניהו מחפש נואשות את אישורו של אביו ולא מצליח להשתוות לאחיו המת ("בנימין מעולם לא הצליח לעמוד בציפיות") היא העבירה את המייל לעוזר אחר עם המילים: "אמרתי לך".
במקרה ברק אובמה כבר קשה להכביר מילים נוספות, על המיליונים שנכתבו כאן וגם שם בשבע השנים האחרונות. מה שבטוח הוא שהנשיא הנוכחי הוא אחד מגדולי היריבים של נתניהו. הקריצות לרפובליקנים, המאבק סביב איראן, החישוק דרך הקונגרס והתקשורת האמריקאית. מה לא עברנו בצל היחסים העכורים האלה. התוצאה העקיפה היא שלל תובנות של אובמה נגד נתניהו, כמו: "אני הוא זה שצריך להתמודד איתו כל יום. (…) נתניהו נהג בהתנשאות כלפיי, לדבריו נגד הערבים יהיו השלכות. (…) הוא משותק מפחד ומחישובים פוליטיים". נתניהו עצמו כמעט בז לאובמה, ומשוכנע שהוא פרק אסוני בהיסטוריה המערבית. אקורד הסיום, עם תום כהונת הדמוקרט בבית הלבן, עלול להיות צורם לא פחות, ואולי אף יותר.
הכתבה פורסמה בגיליון ליברל, מאי 2016
–
- מצעד העדים במשפט נתניהו // מאת שרה ליבוביץ־דר
- שחר של עוד יום // ישראל אחרי עידן נתניהו // מאת: יונתן שם־אור
- כך כופף פוטין את נתניהו // למה באמת התאמץ כל כך ראש הממשלה?
