ראשי ממשלות בישראל נמדדים, בחשבון אחרון, ביכולתם לקטוף הזדמנויות היסטוריות הנקרות בדרכם, והגדולים בראשי הממשלה הם המפיקים מהן תועלת לדורות עבור המדינה. הזדמנות כזו באה כיום לפתחו של בנימין נתניהו עם קריסת הסדר הישן במזרח התיכון, והמידה שבה ישכיל לנצלה, או שיהסס ויחמיץ אותה, תקבע את מורשתו.
בסוף שנת 2016 יעבור משך כהונתו הרצופה של בנימין נתניהו בראשות הממשלה את זו של דוד בן גוריון, לאחר שהשניים הם כבר היום ראשי ממשלות ישראל אשר כיהנו במצטבר את התקופות הארוכות ביותר. למשך כהונה משקל בקביעת מידת השפעתו של מדינאי בתפקידו, אך לא משקל מכריע. בסופו של דבר גדולתם של ראשי ממשלה אינה נמדדת במספר ימי כהונתם, אלא באופן בו התמודדו עם האתגרים שמצאו בדרכם. מחד, תפקידו המכריע של בן גוריון בהקמת המדינה ובניצחון במלחמת העצמאות משמעו שהיה נחשב לגדול ראשי הממשלה, גם אם כהונתו הייתה נמשכת שנה או שנתיים בלבד; ומאידך, על חמש שנות כהונתה המוצלחות למדי של גולדה מאיר יעיב תמיד מחדל מלחמת יום הכיפורים.
כהונתו הארוכה של נתניהו, בשתי תקופותיה, מציבה אותו בלי ספק בצמרת ראשי ממשלות ישראל מבחינת כישרון השרידות. אך היא עלולה להסתכם בכך, כי לא ידעה עד כה מהלך שישאיר חותמו בתולדות המדינה, לטוב או לרע. למעשה, המהלכים המשמעותיים ביותר של נתניהו בדרכו הפוליטית היו דווקא כשכיהן בממשלת שרון כשר אוצר, והביא לשינויים מכריעים במבנה ובהתפתחות הכלכלה, כשבין השאר קיצוץ הקצבאות החריף שביצע (ובמיוחד בקצבאות הילדים) גרר בעקבותיו שינויים דמוגרפיים ותרבותיים מרחיקי לכת בקרב אוכלוסיות נתמכות. כך עשוי נתניהו להיזכר לדורות כאחד מהחשובים בשרי האוצר שלנו, בעוד כהונתו בראשות הממשלה תסתכם בהערת שוליים ארוכה במיוחד, שתישכח עד מהרה.
זה כחמש שנים מתחוללת במזרח התיכון סערה חסרת תקדים אשר שמה קץ לסדר אזורי בן כמאה שנים, שהתקיים מאז קביעת הגבולות המדיניים במרחב בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לוב, סוריה, עיראק ותימן אינן קיימות עוד באמת כמדינות; וגם אחרות, ממצרים ועד סעודיה, עומדות בפני איומים קיומיים. קריסת ההגמוניה הערבית־סונית באזורנו מביאה שורה של קבוצות שהיו עד כה מדוכאות ושוליות כמו הכורדים, הדרוזים, השיעים ואחרים לחשיבה מחודשת בנוגע לעתידן ולמסגרות המדיניות שאליהן ישתייכו. נוכח הזדמנות המגיעה פעם במאה שנה, תגובת נתניהו עד כה היא בעיקר הססנות וקיפאון, ומסתכמת לכל היותר בפעולות טקטיות נקודתיות ובאמירות בלתי מחייבות.
נתניהו נמצא כעת במצב דומה לראשי ממשלות כמו לוי אשכול ויצחק שמיר, שעמדו מול שינויי נסיבות בינלאומיים מפליגים ונדרשו להכריע כיצד לנהוג. אשכול, שמלחמת ששת הימים נכפתה עליו, זכה בניצחון צבאי חסר תקדים, אך חוסר יכולתו להכריע על מדיניות ברורה באשר לגורל חבלי הארץ שנמצאו בידי ישראל בתום המלחמה, הולידה קיפאון מעשי ומחשבתי שמפירותיו הבאושים אנו אוכלים עד היום. שמיר לעומתו מצא שקריסת ברית המועצות זימנה הזדמנות היסטורית לקלוט בארץ גל עלייה אדיר, והתעקש להשאיר את השערים פתוחים לרווחה בכל מחיר, גם כשהמומחים הזהירו מסכנות כלכליות וחברתיות והמליצו לווסת את העלייה. על נתניהו עתה להכריע אם יהיה כאשכול או כשמיר, ולזכור שבן גוריון הגדיר את כישלונו לשכנע את הצמרת הביטחונית והמדינית לבצע בשלהי מלחמת העצמאות מהלך צבאי לכיבוש יהודה ושומרון – "בכייה לדורות".
–
> אהבה בת 20: מה מניע את המצביע הנאמן של נתניהו
