מה הקשר בין פליטת הפה המלוכלכת והאווילית של ראש עיריית לונדון לשעבר, קן ליווינגסטון, שטען שהיטלר תמך בתנועה הציונית, לבין ההכרזה החגיגית של ראש הממשלה בנימין נתניהו שרמת הגולן תישאר שלנו לעד? שום דבר. טוב באמת, מה הקשר. אלא ששתי ההצהרות, ששתיהן מנותקות לכאורה מכל הקשר פוליטי או היסטורי או בכלל, הן שני צדדים של אותה מטבע מזיקה שהמצב הישראלי מסוחרר בה זה זמן רב. פעם המטבע הזאת נופלת על צדה האחד ופעם על צדה השני, ובכל סיבוב היא מסתבכת עוד קצת.
הקשר ליווינגסטון־נתניהו מצטלל לפתע, כשנזכרים בהבלים המביכים שיצאו מפיו של נתניהו עצמו לפני חודשים אחדים. זוכרים את ההברקה שהקפיצה את קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל? היטלר -אמר נתניהו באנגלית אמריקאית ובסגנון תעמולתי נמוך להחריד – לא רצה לחסל את היהודים אלא לשלוח אותם לפלשתינה, אבל המופתי שכנע אותו אחרת; וכך נולד הפתרון הסופי.
לא צריך לעשות לליווינגסטון הנחות. הוא לא היה זקוק לראש ממשלת ישראל. זו איננה הפעם הראשונה שבה הוא מתבטא כך נגד יהודים, בסגנון שללא כל ספק יונק משורשיה החבויים של שנאת היהודים הבריטית. אלה, שנקברו מאז מלחמת העולם השנייה עמוק באדמה, משתרגים ב־20 השנים האחרונות עם שורשים אחרים, הנובעים מתיעוב עמוק לכיבוש ולכוחנות הצבאית הישראלית. עכשיו כל זה פשוט חשוף יותר, אבל כל מי שמכיר את ההיסטוריה של בריטניה לא ממש מופתע.
–
ועם זאת, מעבר לשנאת היהודים והזרים, ולניואנסים המוכרים היטב של רומנטיזציה של הקורבן ושל הערבים בכלל, השליטה הישראלית בעם הפלסטיני מעוררת בשמאל הבריטי – כמו גם בשמאל הצרפתי, הבלגי וכמובן הגרמני – רגשות מטרידים. הסובלנות של אירופה הפוסט־קולוניאלית בכלל כלפי המדיניות הברוטלית, השחצנית וחסרת המודעות של ממשלות הימין בישראל, פקעה. התחושה באירופה היא שכל הקווים האדומים נחצו, שישראל מרשה לעצמה להגיד ולעשות הכול, והיא ממש מזמינה מתקפות. מכאן ועד לסלחנות כלפי התפרצויות וגידופים אנטישמיים הדרך קצרה.
זה קורה באירופה כולה, ועדיין בכל פעם שמישהו פותח פה בלתי מרוסן על ישראל ועל היהודים הוא מושעה או מודח או סתם מוקע, והעיתונות עושה ממנו קציצות. את העיתונות הישראלית זה לא מעניין. היא מעדיפה לחפור באובססיביות בציטוטים עצמם ובתגובות של הפוליטיקאים הישראלים עליהם בימין, בימין־ימין, ובימין המתחפש למרכז ומנהל מול הימין תחרות פטריוטיות פתטית.
ליווינגסטון אמנם הושעה מיד, ומנהיג הלייבור ג'רמי קורבין החליט לקיים דיון במה שהוגדר שם "בעיית האנטישמיות של המפלגה", אבל כאמור – זה לא מעניין אותנו, ממש כמו העובדה שהסטנדאפיסט הצרפתי דיידונה הפך למצורע וחדל להיות אורח רצוי בכל ערוצי הטלוויזיה מאז שהתפרע בהסתה נגד היהודים וזכר השואה. אנחנו רוקדים לפי החליל המסית, הפרנואידי והבדלני של מנהיגנו הלאומי וחבריו הנושפים בעורפו מימין.
–
כי זה צדו השני של המטבע. ככל שהמתח בין ישראל לבין אירופה בפרט ולעולם בכלל גובר, וככל שביטויי החרם והשנאה נגד ישראל מתעצמים, כך ישראל עצמה מקצינה את אותה התנהגות המעוררת את התופעות האלה. די לקרוא את תגובתה החמורה של מרקל על הודעתו הזחוחה של נתניהו שישראל לא תשתתף בוועידה שיזמה צרפת לשיחות בין ישראל לפלסטינים. קשה להימנע מהרושם שכולם מבינים שנתניהו חיפש קטטה.
את סרבנות השלום כולם מבינים, אבל הצהרת "הגולן שלנו לעד" הרימה גבות. פשוט קשה להבין מה הוא נזכר פתאום עכשיו. הלא הרמה היא הדבר האחרון שמעסיק את הסורים, או את האירופאים. הראשונים עסוקים במלחמה פנימית שקורעת אותם לגזרים, והשניים מתמודדים עם גלי הגירה, מתקפות טרור, שאריות משבר כלכלי מתמשך והקצנה פוליטית ימנית.
נתניהו לא הצליח להתאפק. הוא היה חייב להסב את תשומת הלב אל המשוגעים של המזרח התיכון. עזבו הכול ותסתכלו עלינו, זעק. עלינו! איך ייתכן ששכחתם לשנוא אותנו קצת? והוא השיג את שלו, כמובן. מרקל נזעקה, ארה"ב הגיבה בחומרה. העולם התפנה לרגע מעיסוקיו ונזף בנו, והזכיר לנו את הכיבוש, ואת החוק הבינלאומי, ואת ההתנהגות הבלתי סבירה שלנו. לרגע נדמה היה שהעניין החל להירגע, ואז שב נתניהו ושרף את המועדון עם היוזמה הצרפתית. יופי. עכשיו כולם שוב שונאים אותנו במלוא הקיטור, והאנטישמים שוב משתוללים. אפשר להירגע.
למתבונן מהצד זה נראה כמו משחק משוגע, שמדרבן את האירופאים להתפרע נגד ישראל גם כשהם רוצים להתאפק, ואילו ישראל עושה הכול כדי לגרות את עצבי האנטישמיות והתיעוב הרדומים. ועוד: די ברור שכדי להשיג את המטרה משכללת ישראל (או לפחות העומד בראשה) את אותן השיטות שהיא מתחלחלת מהן, מבית מדרשם של שונאיה.
–
הדמיון בין ההצהרות האנטישמיות לבין ההכרזות המטורללות של נתניהו מרתק. הן עשויות מאותם חומרים, אבל יותר מזה – הן משתמשות באותו אמצעי ערמומי וגס שהאמריקאים הדביקו לו את הכינוי "פוליטיקה של משרוקית לכלבים" (dog-whistle politics).
הפעלול המובהק של הפוליטיקה הזאת הוא הפרחת הצהרה מקוממת שלכאורה נועדה לעצבן את כל העולם, ולמעשה נועדה לשגר מסר לקבוצה מסוימת שהדובר מעוניין בתשומת לבה ובתמיכתה. כמו צליל המשרוקית לכלבים, שרק אוזניהם המחודדות של בעלי החיים הנאמנים האלה מסוגלות לשמוע, כך גם דברי ההסתה מועברים בתדר סמוי וכך הם עושים את העבודה.
כך, כשליווינגסטון אומר שהנאצים תמכו בציונות, הוא שולח רמז עבה למצביעי הלייבור שלא יחשבו אפילו לתמוך בישראל. כשאצל נתניהו הערבים נעים בכמויות אדירות, זוהי קריאה למצביעי הליכוד לצאת לקלפיות. כשהוא אומר שרמת הגולן שלנו לעד, הוא קורץ למבקריו מימין שישכחו את כשל הפיגועים והמנהרות, ואילו דחיית היוזמה הצרפתית היא צפירת הרגעה לתומכי הימין הקיצוני, הקבוצה היחידה שנתניהו חושש ממנה: הכול בסדר. לא תהיה פשרה.
ניתוח התדר הסמוי של נתניהו חושף שכלול מרשים של השיטה. מסריו מופנים בדייקנות מתמדת אל לב הפחד והשנאה. הוא מיטיב להפעיל את היצרים האלה, להעצימם ולהזניקם מרבצם, וכך, בשריקה כפולת נמענים, הוא מצליח להתסיס את העולם נגדנו ולבסס את שלטונו בחברה הישראלית. סוד ההצלחה של שריקתו הכפולה הוא השימוש במושגים שלקוחים מעולם התודעה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית־פרנואידית. הלוקים בהפרעה הזאת משוכנעים שהם נעלים וטהורים מכל העולם, בטוחים שמשום כך כולם שונאים אותם, ובכל פעם שהם זוכים ליחס סביר מהזולת הם נתקפים חרדה, וכמי שכפאו שד מתסיסים את המציאות עד שהם מצליחים להצדיק את השנאה.
–
העם היהודי בכלל, והעם היושב בציון בפרט, מועד ללקות בהפרעה הזאת מסיבות טובות (זה שאנחנו פרנואידים לא אומר שלא רודפים אחרינו) וגרועות (תסביך העליונות, התאהבות בתפקיד הקורבן ועוד), אבל לא תמיד נסחף אליה ברמה כה הרסנית. אבל נתניהו גילה את סוד השליטה הרעה. נתניהו מספק לחברה המבוהלת סם ממכר בדמות העצמה מתמדת של תחושת העליונות והרדיפה, ואת זה הוא לא מסוגל לעשות מבלי לגרות את בלוטות הרעל של מטורפי העולם. את הסחרור המסוכן הזה הוא משכלל מיום ליום, ואנחנו נוהים אחריו, והולכים בעקבות השריקה.
–
