איזה לילה. הגר בקושי אכלה, בכתה בלי סוף, הבקבוק שאפרת שאבה לי לא זז. היא הייתה חמה. לרגע חשבתי שאולי אנחנו טועים. אולי דווקא כן צריך לחסן. אבל אז התחזקתי, זה כמו חופש הדיבור. העקרונות שלך נבחנים במצבים הכי קשים.
מילא השינה שהלכה. אני מת מרעב. אנחנו צמחונים פלוס־מינוס, אפרת זה המינוס, היא כמעט טבעונית, חוץ מהחלב בהפוך שלה, שמונה ספלים ביום, ואני צמחוני פלוס דגים; ולפעמים בנסיעות לחוץ לארץ, קצת בשר. המקרר בבית הוא לפי אפרת. לפחות היה לי זמן לחשוב.
חשבתי על הרבה דברים. עליי ועל אפרת, שכבר ארבעה חודשים מאז שהגר הגיעה אלינו ושכחתי איך מרגיש הגוף שלה. היא אומרת שהיא צריכה זמן, שתפרו אותה שם, כאילו שאני לא יודע, צילמתי את הלידה, ראיתי מה קורה. רמזתי שיש עוד המון דרכים להתחבר, והיא הביטה עליי במבט הזה, כמו בוויכוחים הפוליטיים שלנו, ואמרה לי תתעשת יועד, ככה היא מדברת, קח את עצמך בידיים. בשביל זה אני לא צריך אותה.
בשבילה אני ליברמן. העבודה שלי, סוג של חצי משרה במפלגה, נראית לה כמו שירות בחטיבת כפיר. אני חייל של הכיבוש, מנציח העוול, שקרן מצפון. ציוני. היא ב'מדינת כל מזרחיה'. אנחנו כאן ממילא הרוב, היא מסבירה, כל המזרחים, מכל הדתות, אז כדאי שתפנימו. סבתא שלה טורקייה, כל היתר זה פולנים ורוסים, כמו אצלי.
אני מוכרח לעשות משהו עם דנדן. לא נעים לי. בכל זאת, רק ילד, בקושי השתחרר מהצבא, מתלהב, מוכן לעבוד בלי כסף. מקשיבים לו רק בגלל הנימוס. עונים לו בשקט. אצלנו לא צועקים. אנחנו זה לא לה פמיליה. אתמול, אחרי שהחליטו על המודעה ב'הארץ' עם כל האלופים וראשי המוסד, באתי להם ביציאה חזקה, אמרתי שאולי צריך להחתים הפעם רק חיילים פשוטים. בואו נחפש כאלה עם שמות מזרחיים, קצת עפתי על עצמי, שידעו שיש לוחמים כאלה.
דנדן לא התייחס. הוא פתח את הפייסבוק, עם הדף של תמר, והתחיל לצעוק. הנה, תראו, תבינו את הבעיה. כולם שתקו. מה הוא רוצה. אחלה פוסט. 700 לייקים. התגובות, הוא התנשף, התגובות! בקושי עשרים, וכולם נגדה. אנחנו לא מצנזרים, עניתי במקומה, לכל אחד מותר לפתוח את הפה. גם למי שמתנגד לנו.
אני אמרתי לצנזר? תענו. למה אתם לא יורדים עליהם? לא כאן, לא בוויינט, לא בוואלה, לא בשום מקום. למה אתם כמו האלדד יניב הזה, שרק מתחנף אליהם? זה עוזר לו? הם ירדו לחמש עשרה מנדטים. למה אתם לא נכנסים לתגובות ורושמים להם שהם אפסים, המיץ של הזבל, דפ"רים, דפוקים, יותר גרועים מדאעש? חמישה עשר, ערן תיקן אותו בלחש. השאר שתקו. למה להעליב את הילד. בכל זאת, הוא יצא משם. אבא שלו בנט, האמא ליכוד. הוא כבר מבין, התפכח, כל הכבוד, אבל הוא עוד עם המוזיקה ההיא. חוץ מזה, אנחנו חזק ברשת. שלא ילמד אותנו. לכולנו יש דפים, בלוגים, אנחנו כותבים ב'העוקץ', ב'המקום הכי חם בגיהנום', איפה לא. שתקנו, תמר חייכה אליו, היא ממש מקסימה, והוא הלך.
אפרת מתעוררת. תכף אני מעביר לה את הגר, עולה על האופניים החשמליים, ולוקח מהרכבת את האוטובוס לירושלים. בצהריים אני אוכל עם מוניר באמריקן קולוני. אנחנו צריכים להתכונן לנסיעה. יורגן שוב מזמין אותנו לסטוקהולם, כדי שיהודי ופלסטיני יוכלו להיפגש ולדבר שלום. בקולוני אני אוכל סלמון, בשוודיה זה כבר יהיה סטייק.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
