fbpx

שיעור בפוליטיקה אמריקאית // רותם דנון

0

קשה להאמין שיצחק הרצוג הופתע מעוצמת תגובתה של שלי יחימוביץ' להתפכחותו הפומבית באשר לאי־יכולת מימוש רעיון שתי המדינות בעת הזו. לא קשה לנעוץ סכינים בגבו של יו"ר העבודה. גופו הפוליטי פריך, חשוף; ונדניה של יריבתו שופעים כלים חדים בכל עת. והרי לבו ופיו של הרצוג שווים, לעומת רוב הפוליטיקאים. ודאי מול מתחרתו, שפזלה לימין וקברה את הדגל המדיני בבחירות 2013. הרצוג לא שבר ימינה, הוא מתאים עצמו למציאות העגומה. אבל מי לעזאזל יקשיב לו? מהרגע שהפך הסיפור מהתנצחות רעיונית לקרב פוליטי, איבדנו שוב את הפוטנציאל לדיון עקרוני חשוב.

האם בכלל ישנה יכולת קשב לרעיון מורכב בימינו? לשינוי עמדה מהותי? רובנו רוצים לקדש את העמדות והסיסמאות, שהסך שלהן מרכיב מבחינתנו את דמות הפוליטיקאי שמולנו. אולי קל להלין על כך ששלטון הימין הישראלי לא מציע שום פתרון לסיום 50 שנות השליטה על עם אחר; אך מהצד השני, השמאל הישראלי (מלבד מעטים שיצאו מהמשחק, כמו ד"ר יוסי ביילין) גם הוא תקוע עם אותם סטיקרים שנשארו מפוזרים על רצפת כיכר מלכי ישראל בנובמבר 1995.

יחימוביץ', או זהבה גלאון (שידה קלה על כפתור ה־POST בפייסבוק לא פחות מזו של יאיר לפיד), נופלות בדיוק לאותו מקום מתעתע שאליו מביאים אותנו בריוני הימין. אותה זירה של "מחנה מול מחנה", שהיא אחיזת עיניים ותו לא. הימין, אחרי כמעט ארבעה עשורים בשלטון, משכלל קמפיינים של שנאה והסתה נגד מחנה שאינו קיים, כדי לא להתמודד עם הקיפאון המדיני, ההידרדרות הביטחונית והחרפה הכלכלית־חברתית. הרבה יותר קל להילחם בדמון פיקטיבי שנקרא שמאל, מבלי שאף אחד ישים לב שמדובר בפאנטומים דמיוניים; לכל היותר, רסיסים זעירים של עמותות ששיא פעילותן כבר מזמן מאחוריהן. הימנים זועקים "בוגדים", במרכז מדברים על "קיצוניים משני הצדדים", ובשאריות השמאל צועקים "געוולד" ומתעקשים ש"יש פרטנר". במקום שבו ההתרחשויות והשינויים הם בקצב יצירתי רצחני, מוזר שהפוליטיקה והפוליטיקאים חיים בשידורים חוזרים.

קל לנו לשבח את עצמנו ולהיות משוכנעים שאצל אחרים יש עוד פחות עומק מאיתנו. אבל קחו לדוגמה את האומה הנסנטת ביותר כ"טיפשה", ארה"ב. גם שם הקשב והעומק הפוליטי עמוקים מאצלנו. מועמד המגיע לביקור בעיירה כלשהי יידרש לתת תשובות מפורטות ולשלוט בנתונים. וכשמצביע מתייצב מאחורי מועמד, זה בדרך כלל בגלל משהו שהוא מעבר לסך הסיסמאות שמייצג אותו מועמד. אם נדמה לכם, למשל, שדונלד טראמפ הוא ליצן, משהו בסגנון אורן חזן כפול כמה מיליארדי דולרים, זו טעות מרה. טראמפ – נלעג ומפחיד ככל שיהיה – מביא רעיון. ה"אאוטסיידריות" היא רעיון. ה"אנטי־ממסדיות" שלו היא חלק אינטגרלי מאמונתם של רפובליקנים רבים. ה"גאווה האמריקאית" היא אידאה, שרבים משוכנעים שקהתה בתקופת אובמה. לא שאני מסכים עם אלה, רחוק מכך, אבל מאחוריהם עומד משהו; ונבוב ובעייתי ככל שיהיה, הפוליטיקה הישראלית יכולה להתקנא אפילו בו.

.

קריאה נעימה,

רותם דנון

.

רוצים לקרוא את הגיליון החדש של ליברל? לחצו כאן ותוכלו לקבל אותו במתנה עד הבית

.

צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook