fbpx

הכביש התרבותי בין דימונה לתל אביב // יאיר אסולין

0

באחד הרגעים החזקים בהצגה 'בקופסאות הבטון' (תיאטרון דימונה), באולם הקטן של 'הבימה', כשנורית, אחת הדמויות המרכזיות במחזה, אם חד־הורית, מנקה, גרושה מנרקומן שמצד אחד לא עוזב אותה ומצד שני לא נותן לה כלום, זו שהרצון הגדול ביותר שלה הוא להצליח לעשות לילד שלה בר מצווה "יפה" באולם, "כמו שצריך"; באחד מרגעי השיא האלה, כשהיא מדברת בלהט, על במה שנראית כמו סלון ביתה, הבחנתי פתאום בכמה חיוכים מהקהל. אולי אפילו יותר מזה, אולי אפילו צחוק ממש. ולא, אלה לא היו חיוכים של זלזול או של התנשאות. גם במהלך ההצגה וגם אחר כך בדרך החוצה היה ניכר שהצופים שקעו אל תוך העולם הזה של עיירת הפיתוח שההצגה ביקשה ליצור. היה כנראה משהו מצחיק בדבר כלשהו שהיא אמרה, משהו מצחיק בסיטואציה. ובכל זאת, באמצע המונולוג ההוא, הכואב, הכאילו מנותק מהמציאות, הכאילו משונה, ראיתי אנשים מחייכים. חוסר הבנה, פירשתי לעצמי, פליאה, התבוננות אחרת.

המפגש הזה עם נורית, המנקה, המסורתית, ש"אלוהים" ו"אמונה" הם מושגי בסיס בשיח שלה, שכל שאיפתה היא אותו בר מצווה, למרות שאפילו כסף לשלם חשבון טלפון אין לה, המפגש הזה, לא ממקום של "סרט בורקס", לא ממקום מקטין, מבטל, אולי אפילו ההפך, המפגש הזה היה משהו שקשה לעכל. הרי במונחים של "תל אביב", של "ערוץ 2", היינו חושבים שנורית הזו "לא יודעת להתנהל", היינו אומרים לה: "מה כל כך חשוב בר מצווה מפואר באולם?", היינו אומרים לה: "תחיי לפי יכולותייך". המפגש הזה בין הניסיון כאילו לשלוט בחיים, כאילו להיות רציונלי, לבין התשוקה הגדולה של נורית לעשות אירוע יפה, לחגוג לילד שלה בר מצווה, לעשות את מה שאמא צריכה לעשות כי היא פשוט צריכה, המפגש הזה, ככה חשבתי, הוא מה שעורר את החיוכים. והוא, כמובן, גם הכוח של ההצגה, הייחודיות שלה. היא, שנוצרה במעבדת התיאטרון של דימונה, שואפת להביא את המרחב הזה כמו שהוא, לא כדימוי, לא כקוריוז, לא כבדיחה – כחיים עצמם. והרגע ההוא של הניגוד בין הבמה לחלק מהקהל לא היה רגע יחיד. היו כמה פעמים במהלך ההצגה הזו שהרגשתי שהסיפור שעולה מהבמה הנמוכה של 'הבימה', זו שבנויה כך שהקהל בעצם מקיף אותה, שמה שעולה ממנה זה הפער הזה בין איך שהדמויות תפסו את עצמן, את המסע שלהן בעולם, אולי אפילו נכון לכתוב: הפער בין איך שנשים אמיתיות מירוחם (שם קוד) תופסות את עצמן ואת המסע שלהן בעולם, לבין האופן שבו זה פוגש את הצופה הממוצע של 'הבימה', זה שאולי שאל בקופות אם "אין הערב משהו מצחיק?" לפני שקנה כרטיס להצגה הזו; או זה שאחר כך, כשיצאנו, אמר לאשתו שהוא לא מבין את הסיפור הזה, ש"משהו לא נראה אמין", זה שבטח יודע לדבר מצוין על כלכלה חופשית בארוחות שישי. אשתו, אגב, אמרה לו שהיא מאוד נהנתה מהמוזיקה ומהבדיחות. "כמו 'זגורי אימפריה'", אמרה, ולא ידעה מה אמרה.

****************

אם צריך לסמן את הנקודה המהותית ביותר של ההצגה הזו, בהחלט אפשר לומר שזו הנקודה שבה עולם הערכים של הצופה, עולם האמונות שלו, מילון המושגים שלו, מקבל סיבוב. מה הכוונה "סיבוב"? מה שחשבת הוא לא מה שחשבת. התוכן שהטענת במושגים כמו פמיניזם, אמונה, כוח וכו'; כל זה, אם עברת את המסע, אם הקשבת, אם הצלחת להתנתק מהאוטומטיות הזו שמציפה כל פינה בשיח, אתה צריך לקבל, לכל הפחות, זווית נוספת, מורכבת יותר, אחרת. ובאמת העניין במחזה הזה, במסע שהוא מציע (שמבוסס על ספרה של האנתרופולוגית פנינה מוצפי־האלר, ודמותה היא חלק מהמחזה עצמו) – העניין הזה הוא ההבנה של מורכבות, של הגדרות שונות שמתאימות למצבים שונים. למשל, בהקשר הזה, היכולת לראות את הנשים האלה, "המנקות של המשרד", אלה שבתודעה האוטומטית של החברה הישראלית, של ה"חדשות", נתפסות אולי כחלשות, ככנועות, כמסכנות, ככאלה שאולי צריך לרחם עליהן, היכולת לתפוס אותן כחזקות, ככאלה שלמרות כל מה שהחיים העבירו אותן הן עדיין מצליחות לעמוד על הרגליים, לגדל משפחה, לפרנס גם אם בדוחק, להתוות דרך, ואפילו לפעמים גם לצחוק. האם הן באמת פחות מאושרות מהאישה המצליחה, מהמנכ"לית, ממרכז הארץ? בהפשטה מסוימת אפשר אפילו לומר שהן הפמיניסטיות האמיתיות, שהן אלה שבאמת נלחמות על החיים שלהן, על האופן שבו הן יעצבו אותם, האופן שבו הן יגדלו את הילדים שלהן.

ובמובנים רבים חוויית מסע כזו שהופכת לך את נקודת המבט היא הדבר הבסיסי שתיאטרון צריך להציע. בשיחה קצרה עם נורית דאבוש, יו"ר דירקטוריון 'הבימה', היא אמרה לי בדיוק את אותם דברים על האמונה שלה בתפקיד של התיאטרון הלאומי, של להביא לתוכו תיאטרון ממקומות אחרים, להביא קולות אחרים אל תוך המרחב שלו, ליצור בדיוק מפגשים כאלה, חוויות כאלה, להפוך את התמונה לעשירה יותר. בדיוק כמו שהבימה מציג "שם". ודווקא היום, היא אמרה, כשמדברים על הרחבת השיח ועל שילוב וכל זה, דווקא היום חשוב להבין שהכול זה עניין של שיח, של היזון חוזר מבפנים החוצה ולהפך. וחשבתי לעצמי על המפגש של הצופים שישבו מסביבי, על המפגש שלי במובנים מסוימים, עם הנשים האלה. חשבתי על החיוכים ההם, על חוסר היכולת להתחבר באמת – ככה הרגשתי – לחוויה הזו שמוצעת על הבמה, על הבריחה לפולקלור, למוזיקה, לריחות, לצחוק, שאלתי את עצמי כמה צופים הצליחו להבין שיש כאן הרבה מעבר? האם עברה תפיסת העולם המורכבת, פילוסופיית החיים השונה, עולם הערכים המורכב, השאלות שעולות ממנו? האם עברה הלגיטימיות המהותית של כל זה?

*********************

ובמפגש כזה משהו מחלחל. תמיד. השנה הזו, בתרבות הישראלית, בשיח הישראלי, חפרה, לפעמים בכוח, באלימות, בדיוק בנקודות האלה, בדיוק בניסיון הזה ליצור מרחבים של מפגש. הדוגמה של ההצגה הזו היא דוגמה חשובה לאופן המדויק שבו אפשר וחשוב לעשות את זה. אישה אחת שישבה לידנו אחר כך, בקפה, סיפרה לאישה שישבה מולה שכל הזמן היא חשבה על סבתא שלה. גם אני חשבתי על סבתא שלי ועל זה שבסופו של דבר כור ההיתוך הזה של התרבות הישראלית, זה שכאילו כבר לא קיים אבל בפועל עדיין עובד בשיא הכוח, כור ההיתוך הזה הוא אשליה, סופו להיכשל, גם מבחינה כלכלית. אין באמת היתכנות לכור היתוך אמיתי בחברה הישראלית. אין ישראלים מתל אביב וישראלים מקריית שמונה. הזרמים התת־קרקעיים מעבירים חומרים מפה לשם. ואני הגעתי להצגה הזו אחרי שפרסמתי טקסט אחר, על זה שהטלוויזיה בישראל לא רואה את הפריפריה, שהמבט שלה תקוע רק במרכז, במובן מאליו, במוכר, בחוסר הרצון לאתגר את הצופה, לשאול אותו שאלות, בחוסר הרצון של חלק גדול מהטלוויזיה הישראלית, ומהתרבות הישראלית בכלל, לראות את הצופה שלהן, להתבונן בו, לשאול אותו מה עולם הערכים שלו, במה הוא מאמין, מה בעיניו חשוב יותר: לסגור את החודש או לקחת עוד הלוואה בשביל לעשות בר מצווה יפה. ולא, התשובה לא ברורה מאליה.

היכולת היום לספר סיפור מורכב, אמיתי, כזה שיחרוג מהרגיל והשטחי, טמונה ביכולת לראות את האחר, את הלא מוכר; טמונה ביכולת לשאול שאלות מהותיות על הקיום שלנו כאן, על סולם הערכים שלנו, על האמונות, על המקום של אלוהים בשיח הישראלי, על הפער בין האלוהים שלי לאלוהים שלך לאלוהים שלהם, על הפער בין תפיסת האדם שלך לזו של זה שעומד מולך. זה התפקיד של תיאטרון, לגרד אותנו ברגליים, להציק לנו, לא לתת לנו לשקוע אל תוך מסך העשן הזה. ואין ספק שההצגה הזו, 'בקופסאות הבטון', שכתב וביים יפתח קליין, אין ספק שהיא יוצרת בתוכה – גם אם היא לא מושלמת, גם אם היא לא מהודקת לחלוטין – את האפשרות למפגש עם ה"אחר", זה שבמובנים רבים דווקא הוא המקום שממנו באת.

.

צילום: נדר אלון

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook