פטריק מיזונאב, שגריר צרפת בישראל, יזם חידוש בנוף הפרנקופילי המקומי: מסיבה נוצצת במועדון גדול בדרום תל אביב לקראת חגי סוף השנה. הוזמנו אמנים, עיתונאים, אנשי עסקים וכל הברנז'ה הקבועה מרשימת המוזמנים המבוקשת של המזכירה החברתית בשגרירות. צרפת עכשיו היא עניין חם בישראל. העלייה הגדולה שהופכת אזורים שלמים לבעלי נוכחות צרפתית בולטת, העסקים שבאים עם העלייה הזו והפעילות האינטנסיבית של השגרירות, במיוחד בתחומי התרבות, מציבים את המדינה כגורם בינלאומי מוביל בישראל. אמנם עדיין לא "גשר על הים התיכון", כמו שכונו היחסים האלה בתקופת הברית ההיסטורית בשנות ה־50, אבל בהחלט קשר עמוק ומשמעותי מאוד – לשני הצדדים.
כמה ימים לפני המסיבה המדוברת הכה הטרור בפריז. הזיקה הישראלית לעיר האורות בלטה בכל כותרת ואולפן. המון פיגועי טרור, חלקם גדולים מאוד, אירעו בשנים האחרונות ברחבי העולם, אך שום פיגוע – מלבד 11 בספטמבר – לא זכה לכזו תשומת לב ישראלית ולא עורר כאן תחושות כה עזות כפי שעוררו פיגועי 13 בנובמבר. לא רק בגלל שגם ישראל נמצאת בעיצומו של גל טרור, ומפני שהאויב הוא משותף. הסיבה העמוקה לחרדה הישראלית ממה שאירע במועדון הבטקלאן ובמסעדות הטרנדיות של תעלת סן מרטן, היא בדיוק הסיבה שהביאה את דאעש לשלוח את רוצחיו לשם: פריז. פריז כמושג, כרעיון, ככוח תרבות עולמי.
"קבוצת מאמינים, חיילי הכליף, בחרו כמטרה את בירת התועבות והסטייה: פריז", הוסבר בהודעת האחריות המפורטת של דאעש. "שמונה אחים […] תקפו מקומות שנבחרו בקפידה בלב הבירה הצרפתית, אצטדיון צרפת במהלך המשחק בין שתי מדינות הצלב צרפת וגרמניה, בו נכח אידיוט צרפת פרנסואה הולנד, והבטקלאן בו נאספו מאות עובדי אלילים בחגיגה של פריצות…" ועוד שלל גידופים כלפי צרפת, מובילת "המלחמה באסלאם".
אמנם צבאות צרפת קטלו מאות אלפי מוסלמים בדורות האחרונים, אך לא לכך התכוונו מומחי ההסברה של דאעש. הטרור האסלאמי מתמקד בצרפת כי היא המדינה המערבית היחידה שמציגה תשובה אידיאולוגית נחרצת לפונדמנטליזם הדתי: החילוניות. צרפת היא כנראה המדינה היחידה בעולם כיום בה חל איסור מפורש, בחוק, על לבישת "סמלי דת בולטים" בבתי הספר, כאשר המטרה היא כיסוי הראש האסלאמי של הבנות. "ערכי הרפובליקה" של צרפת, בניגוד גמור לרב־תרבותיות הבריטית או האמריקאית, לא מכירים בדת במרחב הציבורי. בניגוד לדימוי "העגלה הריקה" שמנסים להדביק לחילונים המתנצלים בישראל, בצרפת מציבים מול הדת, כל דת, משנה סדורה של חילוניות אזרחית, וזו מגובה בתמיכה ממשלתית עצומה בחינוך, באמנות ובכל שאר קסמיה התרבותיים של צרפת, והכול באדיקות כזו, עד שגם החילוניות הצרפתית כבר מרגישה כמעט כסוג של דת.
וכך, כאשר הטרור מכה בצרפת, יש לה תשובה נחרצת: כולנו צרפתים, ובטח שלא ניתן לשום טרוריסט חסר תרבות לקלקל לנו את המסיבה הבלתי נגמרת שנקראת פריז. גם המסיבה בתל אביב התקיימה כמתוכנן, אלא מה, והפכה למפגן הזדהות ססגוני. לא בטוח שרוב הקהל הבין את דקויות השיר 'פריז' מאת לואי אראגון שהקריא עמנואל הלפרין, אך כשעלה השגריר לפזם כמה להיטים ותיקים, הצטרפו כולם בשירת "הו שאנז אליזה".
האם זו התשובה לדאעש? ודאי שלא. הפגנת החוסן העליצה אינה מכוונת כלל כלפי הטרור האסלאמי, שברור שאינו מסוגל לפגוע ביסודות הרפובליקה. הסכנה הגדולה באמת היא מצד כוחות פנימיים, בעיקר בימין הקיצוני, שינצלו את אווירת הפחד כדי לשנות את אופייה ורוחה של צרפת. זה האתגר האמיתי של הנשיא הולנד, שנלחם לא רק על שרידותו הפוליטית, אלא על ערכי הרפובליקה שלו.
.
צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
