fbpx

קונטקסט ושפה: המדור של רפי מן ורוביק רוזנטל

0

מה הציק לישראלים בהופעתו החיצונית של בן־גוריון; ואיך ניצל ראש הממשלה הראשון את התנ"ך כנגד אויביו הפוליטיים

.

הזירה ההיסטורית / רפי מן

"הזקן" בחאקי, המצרי בחליפה

בראשית שנת 1956 נחתה בישראל אישיות אמריקאית בכירה, שנוכחותה בארץ עוררה עניין רב וזכתה לסיקור במרבית העיתונים. לא היה זה שליח מדיני בכיר אלא שדר הטלוויזיה אדוארד מורו, איש רשת השידור CBS, שהתפרסם בזכות שידוריו במלחמת העולם השנייה ואחר כך במאבקו על המרקע נגד "צייד הקומוניסטים" הסנטור ג'ו מקארתי. מורו הגיע ארצה עם צוות הפקה גדול כדי להכין פרק בתכניתו היוקרתית 'See It Now' על ישראל, ובעיקר על רוחות המלחמה שהחלו מנשבות באותה עת בינה לבין מצרים. הוא סייר בין היתר לאורך קו הגבול שחצה את ירושלים, בנחל עוז ובעין גב, תיעד את הגעתם של עולים מצפון אפריקה וראיין אישים רבים. הבולט שבהם היה ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שעמו ישב לראיון ממושך בשדה בוקר.

בן־גוריון עשה אמנם ככל יכולתו כדי לדחות את הפעלתה של טלוויזיה בישראל, אך הבין היטב את השפעתו של מדיום זה בארצות הברית ואת כוחו ככלי הסברתי. ובכלל, כלפי התקשורת הזרה נהג אחרת מאשר ביחס לעיתונאים ישראלים, להם סירב עד 1958 להעניק ראיונות. הוא העדיף להעביר את מסריו לציבור הישראלי באופן ישיר, באמצעות מאמרים ונאומים. את מורו קיבל בשדה בוקר בלבביות, וענה לכל שאלותיו, כאשר הוא מכוון את מילותיו לציבור האמריקאי, ולא פחות מכך לממשל אייזנהאואר, בתקווה לשכנעו לספק נשק לישראל.

הראיון עם בן־גוריון והצילומים בישראל היו רק מחצית הסיפור. חלקו האחר צולם במצרים, וכלל שיחות עם אזרחים וחיילים מצרים, ובעיקר ראיון שערך מורו עם הנשיא גמאל עבדול נאצר. כך הפכה התכנית בעיקר לדו־קרב הסברתי בין שתי מדינות שבגבולן המשותף התלקחו שוב ושוב תקריות. "נודף שם ריח מלחמה", הזהיר מורו בסיום התכנית, ששודרה במרץ 1956 במאה תחנות טלוויזיה בארצות הברית, "ואם היא תפרוץ יצטרכו אנשים חופשיים באשר הם לבדוק יפה במצפונם אם עשו כל שהיה לאל ידם כדי למנוע אותה".

כתב סוכנות הידיעות היהודית סט"א דיווח כי "התכנית נערכה מתוך אהדה הן לערבים והן למדינת ישראל, וגילוי התלהבות ממפעל הבניין הישראלי". אבל היו בישראל לא מעטים שטענו כי הצד המצרי הוצג בצורה חיובית יותר.

אחרי חודשים אחדים זכו אזרחי ישראל לא רק לקרוא בעיתונים על התכנית אלא גם לצפות בה. בהעדר שידורי טלוויזיה היא הוקרנה בבתי הקולנוע תחת השם הדרמטי 'בן־גוריון נגד עבדול נאצר'. זאב רב־נוף, מבקר הקולנוע של 'דבר', ניתח את יצירתו של מורו והכין את קוראיו לצפייה בו. אין זה סרט דוקומנטרי רגיל, ומשום כך הוא "חסר עלילה, חסר קו דרמטי", כתב.

הראיון של בן־גוריון עם מורו היה שיעור חשוב לרבים בהבנת כללי המדיום החדש. יגאל אלון, לימים סגן ראש הממשלה, שצפה בראיון בניו יורק, הגדיר את הופעתו של בן־גוריון על המרקע "חזקה", אך העיר במכתב לאחד מעמיתיו למפלגה כי דבריו היו ב"רמה פילוסופית גבוהה מכדי הבנתם של רבים כאן". אלון אף סיפר כי יהודים אמריקאים הביעו באוזניו אכזבה מהחלטתו של ראש הממשלה להתייצב בפני המצלמות בז'קט חאקי צבאי. גם מ' בן־שלמה, בעל טור בעיתון 'הצופה', כתב על לבושו של בן־גוריון: "ייתכן שיש בהופעה זו משום סמל של מדינה במצור, אך היא מעוררת מחשבות שונות אצל הצופה הפשוט, כשהוא רואה לעומת זאת את הרודן המצרי, שהוא איש צבא, מופיע בחליפה אזרחית 'כאיש כביכול שוחר שלום'". והייתה גם ביקורת על האזרחים הישראלים האחרים שהופיעו בתכנית, כפי שהתבטאה במילותיו של רב־נוף: "אנשינו היו קצרניים מדי, חיוורים מאוד, ודבריהם חסרו החלטיות משכנעת".

.

הזירה הלשונית / רוביק רוזנטל

בן־גוריון וחיבתו לתנ"ך

דוד בן־גוריון לא הרבה להתראיין, ולא נהג כמעט לשוחח בחופשיות עם אנשים מן היישוב ולחשוף את הפן האישי שלו. הפרסונה הציבורית השתלטה לגמרי על דמותו, והמפגש עם לשונו היה בדרך כלל באמצעות נאומים והופעות ציבוריות. גם העיתונות בזמנו לא חיטטה בחיי המנהיגים, ולכן לא זכינו כמעט לציטוטים עסיסיים במסגרות אינטימיות.

לבן־גוריון הציבורי הייתה שפה עשירה למדי, אבל לא מלהיבה. לכך תרם גם קולו הגבוה והצורם שרבים נוהגים לחקות עד היום. מבנה המשפטים שלו היה מפותל, זרוע בשמות פעולה, קללת סגנון הפוגעת ברהיטות ובזרימה החופשית של המילים – וזאת כבר בצעירותו. דוגמה אחת מני רבות, מתוך נאום בפני ועידת אחדות העבודה בשנת 1922: "לא מתוך חיפוש ובקשת דרך לסדר חיינו על יסודות הרמוניים של יצירה חברתית־כלכלית משוכללת אנו קובעים את קו פעולתנו".

בדרך כלל בחר בן־גוריון במילים גבוהות מן הנורמה המקובלת בדיבור, כמו "אנו", במקום "אנחנו", "ה'" כמילת שאלה במקום "האם" ("הנהרוג ערבים נקיים, מכל הבא ליד?", במאמר בזכות ההבלגה, המקבל היום אקטואליות מצמררת), ועוד. סימן ההיכר המפורסם של סגנונו הוא ביטולה של מילת היחס "את". לא ברור מה הביא אותו להילחם במילה הנטועה עמוק בעברית הקלאסית, ומופיעה במקרא למעלה מ־9,000 פעמים. ייתכן שזו נטייתו לשפה חסכנית. ייתכן שיש כאן השפעה רוסית המייתרת את היידוע. בכל מקרה, הוא היה עקבי מאוד, ורבים חיקו אותו: אם אבי האומה אינו משתמש ב"את", כנראה שהוא יודע משהו שאבות הלשון לא ידעו.

בן־גוריון ידע לכעוס, וכאשר כעס לא ברר במילים. ואולם, גם כאשר כעס יצאו מפיו ביטויים מן השפה הגבוהה, ולא מעט צירופי לשון תנ"כיים, עדות לחיבתו המיוחדת לספר הספרים. לפנחס לבון, שנוא נפשו, קרא "עיט צבוע" בעקבות ספר ירמיהו. בעניין אחר שהכעיס אותו, קבע כי מדובר ב"נצר נתעב", צירוף של ישעיהו הנביא. כאשר התגלתה פרשת הריגול של מזכירו ישראל בר, הסתובב בביתו וקרא בזעם "סובבוני בכחש", היישר מדברי הנביא הושע. האימפריה הבריטית נקראה על ידו "האימפריה העקובה מדם", גם כאן בעקבות הושע.

בן־גוריון לא נטה לבדיחות דעת או אירוניה, אם כי כמה ביטויים שלו מעידים שכפל הלשון לא היה זר לו. כך קרא לבגין לאורך שנים בנאומיו בכנסת "האיש היושב לימינו של באדר", ועל אריק שרון אמר: "אילו נגמל מחסרונותיו לא לדבר אמת ולהתרחק מרכילות, היה מנהיג צבאי למופת". רשום לזכותו מכתם המזכיר דווקא את מכתמי בן טיפוחיו שמעון פרס: "כל יהודי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסטי". מקרה חריג שבו נתפס בלשון דיבורית עם ספיחי יידיש, שפה שבה נלחם עד חורמה, הוא "אום שמום", וזאת על פי עדות משה שרת. אחרים טוענים שזה היה בכלל ביטוי של פולה, אך לשמועה זו לא נמצא ביסוס.

בן־גוריון לא עסק בחידוש מילים, אך מילה חשובה אחת רשומה על שמו, והיא "ממלכתי". ב־1928 דיבר במגדיאל על "תנועה המטפלת בדאגות ממלכתיות, יישוביות, תרבותיות ומקצועיות". מקור המילה ברוסית. לצד אלה יש לו זכות ראשונים על צירופי לשון המשקפים את האמונה הלוהטת שלו בחזון הציוני ואת השקפתו המדינית. "בכייה לדורות", בעקבות הכשלת תכניתו מ־1948 לכבוש את הגדה המערבית; "גרמניה האחרת" שנועד להצדיק את מדיניות השילומים; "מלכות ישראל השלישית" בימי מבצע קדש; "ייהוד הגליל"; והמשפט שהושיב אותו ללא מתחרים על כס ההיסטוריה הציונית והישראלית: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל".

.

צילום: CBS, אימג'בנק

שתף