fbpx

מודל אחר לדו־קיום / ישראל זיו

0

גל הטרור הציף מחדש את שאלת הסכסוך הישראלי–פלסטיני במלוא עוזה. כל פתיחה מחודשת של הדיון הציבורי בנושא מצביעה גם עד כמה חזק מנגנון החיסון וההדחקה שלנו. נרטיב ה״צדק והרדיפה״ נשלף כדי להוכיח לעצמנו כמה אנו צודקים, ושזה תמיד לא הזמן המתאים "להיכנע לטרור" ולדון בפתרון הבעיה. אם יש קצת שקט מתמשך, מתבשמת הממשלה בהשגתו והגדרתו כניצחון הדרך. כך חולף הזמן והבעיה שוב מודחקת מסדר היום. והזמן אינו פועל לטובתנו. אנו חיים במצב קבוע של "סכסוך אלים" המופג ברגיעות, ותכיפותן הולכת ופוחתת. חוסר ההתמודדות לאורך הזמן עם פתרון בעיית היסוד מקטין את מרחב התמרון לפתרונה, ומקבע את המציאות הנוכחית.

גל הטרור הנוכחי אינו רק מחאה על שורש הבעיה, אלא בעיקר על הייאוש המצטבר ממיסוד "המצב". ספק אם הצעירים שיוצאים לדקור בקיאים בשורשי הסכסוך ולא "זכות השיבה" היא המניעה אותם. הייאוש וחוסר התקווה הם הדלק במנועם. הסיבה היא רק הגפרור. זו מחאה אותנטית, למרות היותה מגובה בגורמי הסתה. ואמת, גם במנהיגות הפלסטינית שומרים על הכוח הפוליטי על ידי תחזוק הסכסוך. בתנאים אלה, המציאות שבה שלושה מיליון פלסטינים "על הגדר" ומיליון וחצי ערבים־ישראלים ששאלת נאמנותם נדרשת לעמוד כל הזמן למבחן, נדמית לתחנת דלק דולפת, שכל ניצוץ יכול להבעיר בה אש גדולה. הסכם אוסלו נראה היום כאבן שאין לה הופכין, ולמעט כמה משאים ומתנים כושלים, שום מנגנון ממוסד חיובי לא נוצר. בינתיים, גישת ״ניהול המשברים״ השתלטה על הסכסוך הישראלי–פלסטיני.

מה בכל זאת ניתן להציג כגישה אחרת לפתרון? 

ב־1996 התפרסם הספר 'יחסים מוכלים' של יובל פורטוגלי, שהגדיר בצורה ברורה את מערכת היחסים בינינו לבין הפלסטינים, כשזורה האחת בשנייה באופן שאינו ניתן לפירוד. לגבי הצד הפלסטיני, התלות במדינת ישראל ברורה. מתעסוקה, דרך אנרגיה וכלה בדרכי גישה. מנגד, אף שנראה שאנו לא זקוקים להם, הפלסטינים הם בסיס חיוני לייצוא המוצרים שלנו, ככוח עבודה חשוב במשק הישראלי. ירושלים, לדוגמה, ספק אם תוכל לתפקד ללא תושבי מזרח העיר. מנגד קיים צד האילוץ. אי־שיתוף פעולה יכול להביא לזיהום של חלק ממקורות המים של ישראל, לחסום ערוצי תקשורת; וכמובן, לפגוע ביטחונית. אולי יצאנו מעזה, אך עזה לא יצאה מאיתנו. במובן מסוים הוסרה אחריותנו,  אך התעצמות החמאס יצרה בדרום אזור תחת איום מתמיד, כשכל "סבב" בו משפיע על החיים בכל המדינה. בכל שנה שמתרחש בה אירוע ביטחוני גדול, "נשרפים" כשלושה אחוזים מהתל״ג, מה שמקזז למעשה את הצמיחה השנתית שלנו. כלומר, הדיבורים על היפרדות הם קלישאות פוליטיות רדודות. אספירין לסרטן, אם תרצו. אף צד לא "ייעלם" מקיומנו המשותף. פתרון שתי המדינות חיוני, ונדרש להיבנות על בסיס ההכרה וקידום האינטרסים המשותפים.   

בכתבה שפורסמה לאחרונה בערוץ 10, הוצג פרויקט של מורים ערבים ויהודים המלמדים תלמידים במגזר הנגדי. המצג, שהמחיש באיזו טבעיות זה מתקבל, הוא כנראה תמצית סיפור הפתרון כולו. מאחר שהשגת פתרון פוליטי לא נראה מעשי בעת הזאת, ולא משנה כנראה מי יחליף את נתניהו או את אבו מאזן; יש כיוון שניתן לפעול בו באופן מעשי וללא שום תירוץ פוליטי. ״מנגנון פירוק הסכסוך״ (conflict diffusion), במקום "ניהול הסכסוך". מהותו לייצר מאמץ מתמשך רב שנתי, המכוון לבניית מכנים משותפים בידי מנגנון קבוע. זה יפעל ללא לאות לפירוק המתח הקוטבי בין הצדדים. העשייה הזו תיצור, בטווח הרחוק יותר, את התנאים להסדרת שלום. היום, כמובן, לא קיים שום מנגנון כזה – גוף ממשלתי שייזום הקמת פרויקטים, בעשרות ובמאות, קטנים ובינוניים, בכל תחומי החיים. כאלה שיחזקו את האינטרסים המשותפים ויצרו מנופים חיוביים של אמון. רעיונות יקומו למכביר. ההישגים יהיו איטיים ומורכבים להשגה, אך כל אחד קטן יהיה צעד בכיוון הנכון. כי רק השילוב בין סבלנות, אופטימיות, מנהיגות והרבה עשייה, עשוי לפתור את הבעיה.

.

צילום: דנה ברנד

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook