fbpx

נדודי שינה / אמנון לוי – הטור המלא

0

בגלגול הבא אני רוצה להיות בלונדיני, רזה ואדם שישן טוב בלילה. לא בהכרח בסדר העדיפויות הזה. אני כל כך מקנא באלה שישנים טוב. אשתי למשל. נכנסת למיטה, מרכינה ראשה אל עבר הכר, נרדמת עוד לפני שזה נוגע בו; ומתעוררת למחרת במבט תמה, איך נהיה כבר בוקר? ישנת טוב, אמנון?

בזמן שזו נמה את שנתה הערבה, אני מתמודד עם לילה ארוך שנפרס לפני. שעות של נדודים. מת לישון ולא יכול. קם מהמיטה שבע פעמים, משוטט בבית, מחזיק את הסלולרי כפנס, כי באופן עקרוני לא אדליק את האור, פעולה כזו משמעה הכרזה על תבוסה בקרב על השינה. אז אני צועד בחושך, הולך לשתות מים, חוזר דרך השירותים. בדרך הטלפון כבה, אני פותח אותו שוב ונכנס לפייסבוק לדקה, ואז עובר ל־ynet לוודא שאף אחד לא מת הלילה. נכנס לחדרים של הבנים לבדוק אם הם חזרו הביתה, והם נמים במיטותיהם, ישנים שינה כבדה כמו אמא שלהם. חוזר לחדר השינה, מתהפך חצי שעה במיטה לכל צד אפשרי ועוד כמה לא אפשריים, ואז יוצא מחדש לסיבוב לילי בבית.

מאחר שנדודי שינה היא בעיה ותיקה שלי, אני עושה מחקר בין חברים וידידים על הרגלי שינה של אחרים. מתברר שיש לא מעט כמוני, שערים לילות שלמים. הם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו שמשלימים עם העובדה שהלילה הזה כבר לא יירדמו, קמים, הולכים לסלון, מדליקים אור, פותחים טלוויזיה, קוראים ספר. אנשים אמיצים, שמוכנים להתמודד עם האמת. הקבוצה השנייה היא קבוצת המכחישים, שאני נמנה עמם. לא מדליקים אור ולא פותחים טלוויזיה, לא מחשב ולא ספר. שנים אנחנו משכנעים את עצמנו, שאוטוטו, טיול לילי קצר בבית וחוזרים לישון. העקשנים בינינו גם לא קמים מהמיטה, אלא מתהפכים בה כמו פרופלור, מסרבים לקום ולהודות בתבוסה.

כמובן שיש את אלה שלוקחים כדור שינה. לכאורה פתרון פלא. אתה לוקח כדור, נרדם כמו תינוק ומתעורר אחרי שמונה שעות עם חיוך. האמת, כרגיל, מורכבת יותר. נתחיל בדילמת מועד הבליעה. כשאתה נכנס למיטה, אתה עדיין מלא כוונות טובות להירדם מיד, מאחוריך משתרכים שלושה לילות בלי שינה ואתה מסרב לקחת כדור, כי במילא תכף תירדם ותישן כמו אבן. השעה רק חצות, ואתה עדיין מקווה לטוב. ליתר ביטחון אתה קורא כמה עמודים בספר שלך ומרגיש כיצד העיניים נעשות כבדות, אתה שוקע לשינה, שולח יד מגששת ומכבה את האור, כאילו אין דבר טבעי מזה; ונשכב לישון. עשר דקות. עשרים דקות, חצי שעה. שעה. עייפות תהומית, ועוד לא באה השינה. מתי כבר יגיע הבוקר? אתה מחכה עוד קצת. אתה מסתכל על השעון, כבר שתיים בלילה, חבל שלא לקחתי את הכדור בחצות, כי אז כבר הייתי ישן. מתחיל דיון בינך לבין עצמך אם ראוי לקחת כדור עכשיו. כאמור השעה היא שתיים, הכדור משפיע לשמונה שעות בערך. בשבע אתה חייב לקום, פגישה חשובה במשרד. אם תיקח כדור עכשיו לא תצליח לקום. תהיה סהרורי חצי יום. תדפוק את הפגישה.  אם לא תיקח כדור ולא תירדם, עדיין תהיה סהרורי. מה עושים? חצי כדור? זה יספיק או רק יטשטש אותי יותר בלי להביא מזור?

אתה קם מהמיטה. יוצא למרפסת ומסתכל על הרחוב הריק, מחפש סימן חיים, ורואה רק אפילה בבתים שמסביב, כולם כבר התמסרו לשינה בלי חשש;  ורק אתה ער. שוב אתה מרגיש מין בדידות קיומית, וגם קנאה באנשים הטובים האלו שישנים עמוק כל כך, בלי לדעת בכלל כמה הם מאושרים.

בחמש בבוקר אני נרדם בבום. בבת אחת נופלת עליי שינה כבדה, וכשהשעון מצלצל בשבע זה נשמע כמו רעש אלים שמתגלגל לעברי מארץ רחוקה, לוקח לי זמן עד שאני מעכל שהצלצול מתרחש כאן ועכשיו, ליד האוזן שלי, בחדר איתי. לא ייתכן שכבר בא הבוקר? זה מגוחך. אני קם בקושי, מתחיל להתלבש, המוח מבין שנגזר עליו לקום, הגוף עדיין מסרב לפעול. הפער ביניהם יוצר מין חוסר סנכרון בפעולות, גרירת רגליים במקום הליכה, ידיים שלא מוצאות את הסבון שנמצא תחתיהן, ברכיים שמועדות במדרגות. בצעדים איטיים וחרישיים אני מכין קפה, כאילו צד אחד בגוף עוד חושש להעיר את השני. אחרי שחור חזק, אני בדלת בדרך החוצה ליום עבודה חדש.

בוקר טוב ישראל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook