את הידיעה הראשונה שידר יורם ארבל במבזק מיוחד מאולפן הספורט של טלעד בערוץ 2. "בתום עצרת ההזדהות בכיכר מלכי ישראל, היה ניסיון לפגוע בראש הממשלה יצחק רבין", דיווח ארבל, "נורו שלוש יריות לעברו, היורה נתפס, ראש הממשלה הועבר לבית החולים איכילוב, אין בידינו פרטים נוספים". את הידיעה הקצרה הזאת, מבוססת על פרטים שהעבירו אלי מהכיכר כתבי ומפיקי החדשות, הכתבתי למנכ"ל טלעד עוזי פלד, בעודי דוהר בכביש החוף לתל־אביב.
הידיעות המרות זרמו במהירות קשה לעיכול: רבין נפגע, נפגע קשה, נפגע קשה מאוד, רבין נפטר. גם אחרי 20 שנה קשה לנסח תיאור לזעזוע שהיה חזק מכל חובה עיתונאית. אני זוכר את פניה שטופות הדמע של עורכת צעירה, טלי ניר, ואני אומר לה: עכשיו לא בוכים, עכשיו עובדים. אין שום קוד אתי או תכנית פעולה, המכינים לטראומה כזאת. מערכת בת שנתיים בלבד (הגורל המתעתע קבע את יום יסוד ערוץ 2 לארבעה בנובמבר 1993, בדיוק נמרץ). עבדו ובכו. למחרת בבוקר התראיין שר האוצר בייגה שוחט באולפן אצל דן שילון. בייגה דיבר ובכה, בכה ודיבר.
החלטה אחת קיבלנו כבר בליל הרצח: ערוץ 2 ישדר מאוחד, בלי פיצול לזכיינים. השידור הרציף הארוך, המתגלגל, הראשון של הערוץ. ניהול השידור היה באולפני חברת החדשות. רעיון אחר, שעלה בליל הרצח, ירד במהרה וטוב שכך: בהתייעצות טלפונית עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, פסל האחרון רעיון לשידור בין־ערוצי מאוחד. "לכל ערוץ יש האופי שלו", אמר מוטי וצדק. כל ערוץ פנה אל הצופה בשפה שונה. זו משמעותו של חופש ביטוי מגוון במדינה דמוקרטית בשעה קשה, דווקא בשעה קשה.
ארבעה היו אבני הדרך בשידור: האבל, ההסתה, האבטחה, הקלטת.
האבל היה כבד. ידענו מלחמות, פיגועים, אסונות, אבל רצח ראש ממשלה? יצחק רבין? ההשוואה המתבקשת היחידה לקחה אותנו 32 שנה אחורה לרצח קנדי. אבל אנחנו? אצלנו? המסך נתן ביטוי טבעי לאבל ברחובות: נוער הנרות בכיכר, איתן הבר וההודעה הרשמית המצמררת באיכילוב, "שלום חבר" של ביל קלינטון, מסע ההלוויה, נועה בן־ארצי מספידה בבכי.
לזה הוספנו מצדנו את פסקול האבל: את השידורים פתחו וליוו צלילי המיסה של באך, "אגנוס דיי", על צליבת ישו אבל גם עקידת יצחק. ידענו שהפעם אין להסתפק בשידורי אבל. הקוד המסורתי לשידורי אבל, קוד "חבצלת", לא היה בו די. הפעם אסור לדחות את הוויכוח הציבורי, אין לדחות את החיטוט בפצע עד שייתמו ימי האבל. הייתה הסתה. מותר, חובה, לראיין עוד לפני הלוויה את האלמנה לאה רבין על ההסתה הנוראה בחודשים שקדמו לרצח. והאבטחה. מותר, חובה, לראיין את נהגו של רבין מנחם דמתי, שהציג שאלות ראשונות שהעירו את הדיון הנוקב על מחדלי האבטחה והפינוי לבית החולים.
ואחרי חודש הגיעה הקלטת. בניגוד לנוהל השגרתי, רכשנו אותה יחד עם 'ידיעות אחרונות', ושידרנו. צלם חובב, רוני קמפלר, התמקם לו במיקום מוזר, על גג מאחורי הכיכר שם המתינו המכוניות לראשי המדינה. הספק מתפוגג כשרואים את התמונות החובבניות: היה מחדל. הרוצח הסתובב שם שעה ארוכה והמתין, בלי שמישהו שאל, בלי שמישהו בדק.
ההיסטוריה מלמדת שהגורל מזמן לתקשורת שינויים דרמטיים, למרבה הצער, דווקא על רקע של מלחמות ואסונות. כך בעולם, מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנאם, מלחמת המפרץ, רצח קנדי, עיצבו כולם בתורם את המדיומים השונים.
כך נגזר גם עלינו.
–
20 שנה לרצח רבין – לכל הכתבות >
