בליל הרצח של יצחק רבין הלכתי לראיין ל'מעריב' את פרופ' זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם לדורותיו ולימים חתן פרס ישראל. שטרנהל המזועזע תבע להרים יד ברזל על יגאל עמיר ודומיו, ולנצל את ההזדמנות והאווירה הציבורית כדי להכרית את כל מי שמאיים לחסל את הדמוקרטיה הישראלית.
13 שנים מאוחר יותר הגיע האיום הדמוקרטי לפתח ביתו של שטרנהל עצמו, כאילו לא קרה דבר. בספטמבר 2008 הניח המחבל היהודי ג'ק טייטל מטען צינור ליד דלתו. שטרנהל נהדף לאחור ולמזלו נפצע קל. חלפו עוד שש שנים ושטרנהל נתן ראיון ל'הארץ', אחרי מבצע צוק איתן. "סימני הפאשיזם הגיעו לשיא מפחיד במהלך המבצע", אמר שטרנהל. הוא דיבר על הכיבוש שאינו מסתיים, על הקונפורמיזם של האינטלקטואלים, על פולחן המוות ששטף את המדינה ועל הסכנה לדמוקרטיה, שנשקפת מחלק מהגלריה הפוליטית בימין המפה. ואכן, רצח רבין וניסיון ההתנקשות בשטרנהל אינן סוף הדרך.
הפתיח הזה בא לומר בעצם דבר אחד: רצח רבין, שהיה אמור לטלטל עם שלם ולחייב אותו לחשב מסלול דמוקרטי מחדש, פעל בדרך הפוכה. הרצח, שצריך היה לחזק את הרוב המכריע בציבור שהתנגד לרצח וראה בו התערבות גסה ברצון הדמוקרטי והחופשי – לא שינה כאן הלכות יסוד. הרצח, אם להסתמך על המדרגות שעליהן מטפס פרופ' שטרנהל ועל ניסיונו האישי המר – רק עודד לאורך השנים תופעות אנטי־דמוקרטיות, עד שהרחיב והפך אותן לאירוע ממסדי מעורר דאגה.
הכיבוש מעמיד את ישראל במצב אנטי־דמוקרטי קבוע, כמי שמחזיקה תחת ידיה אוכלוסייה פלסטינית ענקית ללא זכויות שוות. איומי אבו מאזן האחרונים, על פירוק הרשות הפלסטינית בהדרגה, עלול ליצור כאן שלטון אפרטהייד חצי רשמי, מוקצה בעיני העולם. זו בעיית היסוד שאולי מובילה גם להידרדרות במעמדן של מערכות השלטון הקלאסיות, שאמורות להגן על הדמוקרטיה במדינה. הרשות המחוקקת, שאמורה לאזן את הרשות המבצעת (שהופכת בעצמה קשה, אלימה ומושחתת מיום ליום וזקוקה לפיקוח מתמיד), מרימה יד על הרשות השופטת שאמורה לסייע לה במלאכה. מערכות המשפט אצלנו מתמודדות ללא הרף, בעיקר בשנים שאחרי הרצח, עם איומים בוטים לפגוע בעצמאותן, ולהכפיף אותן לרצונם של פוליטיקאים מהימין.
חלקים בתקשורת נשלטים בפועל בידי השלטון. בין אם מדובר בצליעת הרפורמות בתקשורת הממלכתית, ובין אם חלק מזו הפרטית שמחויב בדרך כלל לפוליטיקאים מזרמים שונים; ורחוק מלהיות חופשי. לפעמים נדמה שחזרנו לעיתונות המפלגתית של פעם, רק שהיא פרימיטיבית יותר, חפיפניקית וחסרת עומק. אנחנו עשויים להודות על קיומן של הרשתות החברתיות, שמגלות לנו פעמים רבות את מה שהתקשורת הממוסדת יודעת ומסתירה. התופעה חסרת התקדים הזו עשויה עוד להציל אותנו מעצמנו.
גם התרבות והיצירה האמנותית, שהיו תמיד ביקורתיות נגד השלטון (כל שלטון) נמצאות בסכנה במדינה הזו, 20 שנה אחרי שראש הממשלה שלה נרצח. הפופוליזם הולך וגובר על חשבון ערכים של סובלנות, פלורליזם ודו־קיום. שרים וחברי כנסת מכל המפלגות, גם אלה הממונים על התרבות במקומותינו, מאמצים התנהגות ושפה אלימה וגזענית הרבה יותר מאשר בעבר.
יצחק רבין דיבר בנאום האחרון שלו על האלימות שמכרסמת ביסודות הדמוקרטיה. ישראל 2015 שואלת מתי ייגמר אותו אלמנט שמגדיר אותו, ולא יישאר בכלל במה לכרסם, שכן 20 שנה אחרי, הבניין כולו מאיים להתמוטט.
.
20 שנה לרצח רבין – לכל הכתבות >
