fbpx

רבין נרצח, המפלגה עדיין גוססת // מאת יונתן שם־אור

0

מעולם לא נראה מנצח אומלל יותר. בכל דברי ימי הפוליטיקה לא נראה אדם מיואש כל כך, זועם כל כך, עצבני ואדום כל כך. עוד שנייה היה מתפוצץ. "אני אנווט", צעק יצחק רבין מול אנשי המטה והבכירים שמילאו את האולם הקטן במלון דן, "אני אחליט. אני אקבע". אין, בעולם כולו, יועץ בחירות שהיה כותב למנצח נאום כזה. רבין הכין אותו לבד, בחדר שלו במלון, רק לאה אשתו לידו. זו הייתה הקדנציה השנייה שלו. הוא ידע למה הוא אומר את הדברים האלה. הוא הכיר את הסכינאים, הנחשים, והעקרבים שמילאו את השורות שלפניו. הביטויים האלה יצאו מפיו שלו עצמו. רבין תיעב את המפלגה שלו. והוא ידע למה.

מאז שנרצח, שלוש שנים מאוחר יותר, מפלגת העבודה לא ניצחה באמת בשום מערכת בחירות. אפילו לא באחת. ב־96' פרס הפסיד לנתניהו. ב־99' ברק אמנם ניצח את ביבי, אבל זה בדיוק מה שזה היה. בחירות אישיות, בשני פתקים. אחד לראשות הממשלה, פתק אחר למפלגה, שצנחה ל־26 מנדטים ונכנסה לקואליציה בלתי אפשרית. עברו 23 שנים מאז ליל הניווט במלון דן, 16 שנים מה"שחר של היום החדש", שבישר ברק להמונים בכיכר רבין. מאז היו עוד חמש מערכות בחירות. בכולן העבודה התמודדה, בכולן הובסה. לא תמיד לנתניהו; היא הפסידה גם לשרון, גם לאולמרט. וזה לא היה תמיד לליכוד. גם מקדימה חטפה. אפילו ההנחה שהעבודה היא הכתובת הפוליטית היחידה למתינות מדינית – התנפצה.

מול אלה שאומרים שמפלגת העבודה עשתה את הכי טוב שהייתה יכולה, ושזה העם שהפנה עורף, יש טענה הפוכה: היא לא החמיצה מהמורה, לא דילגה על מוקש. שתי הטענות, אגב, מדויקות ונכונות לגמרי.

סיבובי תבוסה בשידורים חוזרים

הם ניסו. אי אפשר להאשים אותם. כשאריק שרון התייצב בראש הליכוד, הם הציבו מולו גנרל. אבל מהסוג ההפוך. ישר כמו סרגל, נחמד, דיבור של מדריך בצופים. שרון מעך את עמרם מצנע. אחר כך, כשאולמרט הוביל את קדימה, הם החליטו שעמיר פרץ יושיע – חברתי, מזרחי, סלף־מייד. לא עזר. פרץ קיבל, בדיוק כמו מצנע לפניו, 19 מנדטים. ושוב בחירות. אהוד ברק, הפעם כבר יחד עם המפלגה שלו, מקבל רק 13 מנדטים. לבני עם קדימה השיגה אז מנדט אחד יותר מביבי, אבל הליכוד הרכיב את הממשלה. בסיבוב הבא שלי יחימוביץ' מובילה. הזמן: שנה וחצי אחרי המחאה החברתית העצומה. בראש הליכוד – רייגן הישראלי, נתניהו. התוצאה: מפלה. 15 מנדטים לעבודה. ארבעה פחות מיאיר לפיד. 16 מתחת לליכוד.

עוד סיבוב. האחרון, בינתיים. בוז'י הרצוג מוביל את המפלגה. הסקרים איומים. 12–13 מנדטים בשפל. הסוקר קלמן גייר מנסה לנחם ומבטיח 16, והרצוג מצייץ מסיבת עיתונאים מנצחת. אבל כל הסוקרים האחרים ממשיכים לתת לו פחות ממה ששלי קיבלה. כמו שאהוד ברק חטף לפניה.

ההצלה של הרצוג מגיעה מציפי לבני. אחרי שהיא מצורפת, במעמד שווה ורוטציוני, הסקרים מכפילים את הכוח. ליד הבית בצהלה מוסיפים מאבטחים, בוז'י מתחיל לדבר עם מנהיגים בעולם, אבל אף אחד לא מתעכב על פירוש האריתמטיקה. ציפי, לבדה, בקושי עברה את אחוז החסימה. השלם, אמרו שם, גדול מסכום חלקיו. רק בור מוחלט באלגברה יכול לומר הבל כזה. אין חיה כזאת. מה שדווקא יש הוא יכולת מסוימת שמתקבלת מחיבור של כמה חלקי גרוטאות. גלגלים מפורקים מכאן, פלטפורמה רעועה משם, והנה מרכבה. ציפי ובוז'י נכנסו לתוך היצול, משכו בכל הכוח, אבל האנשים לא עלו. 24 מנדטים. עלייה נאה, אבל עוד תבוסה.

תאוות השלטון הנצחית

מצנע, האלוף הצנוע; פרץ, המזרחי החכם; ברק, האנליטי העשיר; יחימוביץ', החברתית הלוהטת; הרצוג, הילד טוב – חמישה מועמדים שונים בתכלית, מול שלושה יריבים (שרון, אולמרט, נתניהו), נגד שתי מפלגות (קדימה, הליכוד), חמש פעמים, וכלום. שינו ראשים, סיסמאות, דגשים, מצעים, שם. הכול השתנה, חוץ מהיבול העלוב של קציר הקלפיות.

"זה פרס ששם לנו את הקוף הזה על הגב", אומר ל'ליברל' בכיר שמסרב לפרסום שמו, "זה הוא. מאז שהוא הכניס אותנו לממשלה (ממשלת שרון, יש"א), אין יו"ר שלא מנסה לזחול לשם. אנחנו לא נתפסים כמו אלטרנטיבה". אין הרבה אנשים בבית מפלגת העבודה שחולקים על התזה. פרס אולי נעשה אהוב העם, אבל קשה למצוא במבנה בשכונת התקווה מושא שנאה גדול יותר, חוץ, כמובן, מאהוד ברק. שנאה ותיעוב הם סם החיים של המפלגה. קשה לומר שמדובר בשנאת חינם.

לא מצאנו – ודיברנו עם רבים – אנשים בצמרת המפלגה. אחד מהם משוכנע שהמשא ומתן, המתקיים בימים אלה עם נתניהו, יכניס בסוף את הרצוג לממשלה. "הוא יקבל רוטציה של השנה האחרונה, זה יהיה ברור גם לו וגם לביבי שהבחירות יגיעו קודם, אבל הוא יעביר את זה. גם בלשכה וגם בוועידה. ממלא מקום ושר חוץ. ועוד שישה שרים. ג'ובים. מה רע".

הרצוג זקוק לזה. חוקת המפלגה דורשת בחירות פנימיות 14 חודשים אחרי הבחירות. אם הוא המשנה לראש הממשלה, ואפילו האיש שישב בעוד שנתיים על הכיסא, מי יעז להחליף אותו. זה החשבון. את המחיר, כמובן, תשלם המפלגה בבחירות הבאות. כל אחד יודע שביבי משקר. אבל אף אחד לא יסלח למי שאמר 'רק לא ביבי' ונכנס להציל אותו. מי שצעק בבחירות "זה או אני או הוא", וסיים בגם אני וגם ביבי, יתרסק לגמרי בסיבוב הבא. המוזר הוא שרבים מאלה בצמרת העבודה שאומרים את זה לא ימנעו את המהלך. הם יצביעו בעד.

תסמונת פוסט־טראומטית

שתי טראומות עברה העבודה מאז שנוסדה לפני מיליון שנה. הראשונה, הגדולה והחזקה שבהן, הייתה ההפסד הראשון ב־1977. השנייה אירעה לה לפני שהתחילה להחלים מהראשונה. שלוש שנות רבין נקטעו ביריית אקדח, שחדר לתוך הפצע הישן של העבודה, ולא יצא משם עד רגע זה.

כדי להבין את אופי הטראומה צריך להבין את מהות המפלגה. היא מעולם לא הייתה מפלגת פועלים. מאז הניצחון בקונגרס הציוני של 1934 היא הייתה השלטון. הפועלים והעובדים שהצביעו עבורה עשו זאת מאותה סיבה שהפריפריה, בשנות המדינה הראשונות, מילאה את הקלפי בפתקים הנכונים. גם הערבים, תחת ימי הממשל הצבאי, הצביעו למפלגה של הממשלה. כך מצביעים בצפון קוריאה, באלבניה, בסוריה של אסד, ברוסיה של פוטין. העבודה, ובשמותיה הקודמים מפא"י והמערך, לא ידעה אף פעם לנצח בחירות, אלא מתוך עמדה של שלטון כמעט מוחלט, חצי דיקטטורי, שבו רוב המשק שייך לשלטון. רק אידיוטים ומתאבדים לא מצביעים לה. כך, בחירות 1992 היו כמעט נס פוליטי. כי בעולם חופשי, פתוח, דמוקרטי, למפלגת העבודה לא היה סיכוי.

אין שם תשוקת מאבק. מעולם גם לא הייתה. תראו את הכנסת. קואליציה עם רוב של שניים. מספיק שאורן חזן חוטף צינון, ואפשר להפיל אותה, להביך, לטרטר, להפריע, להמאיס לה את החיים עד שתלך בעצמה לבחירות. הרצוג הבטיח שלא יהיו קיזוזים. זו הייתה יכולה להיות כנסת סיוט. שום שר לא היה יכול לנסוע לחו"ל. כולם היו צריכים לשרוץ בשיממון המליאה. אז בוז'י אמר, הבטיח תיזוז ונתן קיזוז.

לא נעים להפסיד פעם אחרי פעם. זה גם לא אנושי לדרוש מהמפסיד הודאה פומבית באפסיותו הנצחית. וככה, כולם לועסים את שקר תירוצי התבוסה שמפלגת העבודה מפמפמת כבר שנים. העם נמצא חזק בימין. ביבי מהפנט אותם בהפחדות שלו. הפלסטינים חיסלו את הסיכוי לשלום, למה שנצא מטומטמים מול האזרחים שלנו. אל שקרי ההבל האלה מתווספת הטפה: אנחנו מתנשאים. צריך להתחבר אל העם, לדבר איתו בגובה העיניים, לבקש סליחה מעדות המזרח, אפילו מערביי הנכבה. הדוחף הגדול של הטרנד הוא אלדד יניב. הפוסטים של מנהיגי המפלגה בפייסבוק אומרים לו אמן. זו דרך המלך לכיוון האין מוצא. זו הדרך לתהום.

העם לא זז ימינה. ביבי הוא לא המלך. רק לפני שנים ספורות הפסיד וסיים עם 12 מנדטים. זה הכול. זה הגרעין הקשה שלו. כל הסקרים אומרים שרוב מוחלט של הציבור, למעלה מ־70%, מעוניין בפשרה של שתי מדינות, בהפרדה של הדת, ובמדינת רווחה מתונה, שלא הורסת את חלום הפריצה האישית. ברגע זה, בכנסת, יש 45 מנדטים לשמאל–מרכז. לימין הקשה יש 35. השאר הם ערבים, שעדיין לא נכנסו למשחק הפוליטי הישראלי באמת, והחרדים.

העבודה הייתה צריכה לנצח, ואפילו בקלות. אבל היא לא מצליחה. הקהל העצום, רוב מוחלט של שכבות הביניים והעלית בישראל, ועוד כמעט מחצית מהשכבות הנמוכות, לא מצליחים לראות בה כתובת. לא בה, ובטח לא במנהיגים המתחלפים שלה. כשמגיעות הבחירות העם מחפש בנרות את היאיר לפיד התורן. כשהוא לא מוצא, הוא פשוט נשאר בבית. הוא לא בהכרח רוצה את הימין, אבל בצד השני אין כלום.

אחרי הרצוג, עוד מבול

מאז אותו הרצח בנובמבר 95' היו שישה מועמדים למפלגת העבודה, שמונה מערכות בחירות. שום דבר, אי אפשר להוליך שולל אנשים. הם מרגישים. אתה יכול לבלוע את הוויאגרה הכי כחולה שתשיג, אבל בלי ליבידו, בלי תשוקה, היא פשוט לא תפעל. לעבודה אין שום תשוקה לנצח. רק רצון לשלוט.

בשביל זה לא מצביעים. למי אכפת אם איתן כבל יהיה שר המשהו, או שאראל מרגלית יכהן בתור מיניסטר הכלום. כאשר שלי יחימוביץ' נוטלת את ההובלה, בכלל מתרחשת בהלה המונית. היא לא מדברת בשם הקהל הטבעי של העבודה, ולוחמת למען בוחרים שלא יצביעו לה.

38 שנים עברו מאז טראומת המפלה הגדולה, 23 מאז רצח רבין, 16 מאז שברק נעשה ראש ממשלה, 14 מהתבוסה הראשונה בחמשת הסיבובים האחרונים. שום דבר לא השתנה שם. העסקנים שהתחלפו נראים ונשמעים כמו אלה שנעלמו. חברי הכנסת הנוצצים שדילגו אליה מהאולפנים ומהשדרות ממלאים את הפאנלים של תכניות הטלוויזיה, אבל לא את הלבבות.

קשה מאוד לחשוב על איזה פטנט שעוד לא נוסה, על אמירה שלא הופרחה, על מפגש עם פלסטיני שלא התרחש, על תכנית שלא חוצררה, על הצעה לסדר שלא הוגשה. אין שום סיבה לחשוב שפעם נוספת מאותו דבר תניב תוצאה אחרת.

אולי צודק בוז'י הרצוג, למה להפיל את הממשלה? מה כבר יקרה לעבודה אם יהיו בחירות בעוד ארבעה חודשים – 20 מנדטים? 17? 10? עומק הגלישה הוודאית הוא עניין של מזל ומזג האוויר ביום הבחירות. אולי באמת הדבר הכי טוב שיכול לקרות למפלגה המתה הזאת הוא כניסה לממשלה. לפחות מרוויחים שנתיים–שלוש של שררה. אחר כך – אלוהים גדול. כמעט תמיד יהיו כמה מפא"יניקים זקנים שלא יכולים להצביע משהו אחר. תמיד יהיו ממשלות שאפשר לזחול לתוכן.

ותמיד יהיה לנו רבין.

ראשי מפלגת העבודה מנובמבר 1995 עד היום:

  • שמעון פרס (1995–1997)
  • אהוד ברק (1997–2001)
  • בנימין בן־אליעזר (2001–2002)
  • עמרם מצנע (2002–2003)
  • שמעון פרס (2003–2005)
  • עמיר פרץ (2005–2007)
  • אהוד ברק (2007–2011)
  • שלי יחימוביץ' (2011–2013)
  • יצחק הרצוג (2013–היום)

משך כהונה ממוצע: 2.1 שנים בלבד

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook