בשולי אירועי עצרת האו״ם, שמכנסת בכל שנה באוקטובר ראשי מדינות ועיתונאים מכל רחבי העולם, מתקיים מאז שנת 2000 אירוע שנתי נוסף שלא זוכה לתשומת לב רבה. ספק אם גם השנה יזכה לחשיפה בכלל ובישראל בפרט.
באוקטובר 2000 קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם את החלטה מספר 1325. זו נחשבת להחלטה היסטורית, בה בפעם הראשונה הכירה המועצה בעובדה שנשים ונערות באזורי סכסוך אלים, חוות את המלחמות אחרת ונפגעות מהן באופן שונה. ההכרה הולידה ארבע המלצות, שנחשבות מהפכניות בתפיסת סכסוכים ובגישה לפתרונם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נקשרו ניסיונות חיים של נשים עם סוגיות של שלום וביטחון.
ההמלצות כללו מניעת כל סוג של אלימות פיזית נגד נשים ונערות, כולל אלימות מינית; קריאה לשילוב נשים ואינטרסים של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות שנוגעים למניעה, לניהול ולפתרון הסכסוך, מתוך מחשבה שלנשים יש ערך מוסף בקידום תהליכי שלום ופשרה; שמירה על ביטחונן הפיזי והנפשי של נשים ונערות באזורי סכסוך, דאגה לביטחונן הכלכלי וכיבוד זכויותיהן; וגם דאגה לסיפוק צרכיהן המיוחדים של נשים במהלך הקונפליקט ובתקופה שאחריו.
היה זה פרי עבודה מאומצת של ארגוני נשים בכל העולם. ישראל סימנה היסטוריה, בהיותה הראשונה שהפכה את ההחלטה לחוק מדינה. בשנת 2005 הוספו לחוק שוויון זכויות האישה סעיפים רלוונטיים, המחייבים ייצוג הולם של נשים בכל פורום לקביעת מדיניות לאומית. בינתיים אימצו קרוב ל־50 מדינות תכנית פעולה ליישום החלטת האו״ם 1325. ישראל אינה אחת מהן. ארגונים בינלאומיים שמים דגש על מניעת אלימות מינית ואונס שהפכו לכלי רווח בסכסוכים אלימים מסוימים. לשמחתנו, אנחנו לא חלק מהמקומות שבהם מוגדרות פעולות אלה כפשע מלחמה ופשע נגד האנושות. אולם בהיבט של שילוב נשים בתהליכי קבלת החלטות, נמצאת ישראל הרחק מאחור. די אם נביט בהרכב הפורום שמנהל את הסכסוך עם הפלסטינים, ובהרכב הפורום שמחליט על יציאה למלחמה, למבצע צבאי, או על הפסקת אש. לא קשה להבחין שמקומן של נשים נעדר לחלוטין מן הפורומים האלה. יותר מכך, השיח הישראלי סגור כמעט הרמטית בפני נשים, ואין להן ערוצים שבהם הן יכולות להביע את דעתן ולשקף את סדרי העדיפויות שלהן בנושאי צבא וביטחון. כרטיס הכניסה ה(כמעט) יחיד שלהן לשם, הוא היותן נשים, אימהות או בנות של חיילים משרתים. מה שמתחזק כאשר מדובר במשפחת השכול.
אז למה זה משנה? לא רק משום שנשים הן 51% מהאוכלוסייה, לא רק משום שזה מן הדין ומן הצדק. אלא משום שהיעדר שילוב נשים מדיר את יכולתן להשפיע על תהליכי קבלת החלטות ועל קביעת סדר יום לאומי. וגם בשל השפעת המציאות הזאת על הדור הבא. כשאנחנו רואים שרק גברים עוסקים בעניינים ״החשובים״, אנחנו טועים לחשוב שרק גברים יכולים להחליט החלטות ביטחוניות, שרק גברים מסוגלים להסביר אותן, שרק גברים מסוגלים לייצר סדרי עדיפויות לאומיים; ושלנשים אין מקום שם, והן אינן יכולות להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות. וכך לא יעלה על דעתה של נערה צעירה לחלום להיות רמטכ״ל, שרת ביטחון או ראשת ממשלה.
נכון, ישראל הייתה מהמדינות החלוצות בעולם שבהן כיהנה אישה כראש ממשלה, אבל, כדאי לזכור שזה היה לפני יותר מ־40 שנה והעולם התקדם מאז, בעוד אנו נותרנו מאחור. וישנה ציפי לבני, שעמדה בראש צוות המו"מ עם הפלסטינים. אבל לבני הייתה רק אישה אחת וסביבה עשרות גברים, רובם גנרלים לשעבר, שקבעו וקובעים את סדר היום הלאומי. אז כשהאו״ם מציין 15 שנה להחלטה 1325, ראוי שישראל תעשה לא רק חשבון נפש, אלא צעדים משמעותיים לשילוב נשים והפרספקטיבה שלהן בתהליכי קבלת החלטות. ייתכן שבכך טמון המפתח לפריצת הקיפאון המדיני.
–
- ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי
- איך פרצה האישה הסוררת והמורדת את גבולות המיינסטרים הישראלי // מסע תרבותי־היסטורי מאת גלעד פדבה
- מכיפה אדומה להפרשת חלה: שנאת נשים, מודל 2016 // אבירמה גולן
